המטבחים הקהילתיים בעזה: פרויקט סיזיפי, אך מציל חיים

עדשים הן זמינות, זולות, ולא מתקלקלות (צילום: באדיבות Gaza Soup Kitchen)

השליטה הישראלית במזון הנכנס לרצועת עזה לא החלה במלחמה הנוכחית. מיד אחרי החלת המצור על עזה ב-2007, התחילו בישראל לתכנן את מספר הקלוריות לאדם, ומנו פריטי מזון שנחשבים מותרות ולכן אין להכניסם לרצועה. ב-21 חודשי המלחמה, ישראל השתמשה במזון כאמצעי לחץ, ובהמשך – אימצה את הרעבתה של אוכלוסיית עזה כמדיניות רשמית.

>> הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית

לאורך המלחמה היתה תנודתיות בכמות המזון שנכנסה לעזה, ובלימת הכנסת מזון לאזורים מסוימים, בעיקר בצפון הרצועה, שימשה גם כאמצעי להניע את האוכלוסייה וללחוץ עליה לפנות אזורים נרחבים. במשך למעלה מחודשיים, מתחילת מרץ עד אמצע מאי 2025, נבלמה כניסת המזון לחלוטין, ומאז פועל מנגנון חלוקת המזון של ה-GHF – שהוגדר לא אחת כמלכודת מוות מפני שהוביל עד כה למותם של יותר מאלף בני אדם ולפציעתם של אלפים נוספים.

>> המודל הישראלי של סיוע הומניטרי בעזה: משחקי הרעב

לצד חלוקת המזון של ה-GHF, מאז 21 במאי החלה גם כניסה מוגבלת של מזון דרך כמה מארגוני הסיוע. תוכנית המזון העולמית של האו"ם דיווחה ב-5 ביולי שבששת השבועות שחלפו מאז הצליחה להכניס כ-18 אלף טון מזון, ובעיקר קמח, לחם, שמרים לאפייה ותוספים תזונתיים.

אלה חולקו לעשרות אלפי אנשים – הן באופן פרטני, הן באמצעות 72 מטבחים קהילתיים. תוספי המזון חולקו לתינוקות, פעוטות וילדים עד גיל חמש ולנשים הרות ומיניקות ב-92 מקומות שונים. אחד ממרכזי החלוקה האלה הגיח לרגע בתקשורת, כאשר ההתקפה הישראלית עליו ב-10 ביולי גרמה למותם של עשרה ילדים.

אף שישראל התירה כניסה מוגבלת של מזון, היא לא אפשרה להכניס דלק לבישול – מה שמקשה כמובן על היכולת לבשל. כיום קיים דלק ברצועה רק בכמויות קטנות. ביוני כמעט לא היה ניתן להשיגו בשווקים, וכשהוא הופיע מחירו היה גבוה מאוד – כ-400 שקל לליטר. מסיבה זו, נכון ליוני, כמעט שני שליש מבתי האב נאלצו לשרוף אשפה כדי לבשל, ואילו השאר השתמשו בחומרי בעירה.

על פי נתוני תוכנית המזון העולמית, פחות מ-5% מהאדמות החקלאיות ברצועה זמינות לעיבוד. פירות טריים אין בנמצא. ישנם תושבים שהצליחו לייצר גינות ירק קטנות, ומאפשרים את קיומם של ירקות בשוק, בכמויות קטנות ובמחיר גבוה. התזונה מורכבת לפיכך בעיקר מלחם ועדשים, וגם היא אינה יציבה – ורבים מתושבי הרצועה זוכים לארוחה רק אחת לכמה ימים.

מדד נוסף לזמינות המזון הוא תנודתיות במחיריו. כך, למשל, מחירו של קילו קמח עלה ל-100-85 שקל באזורים מסוימים, ואילו מחירו של קילו סוכר עלה ל-280-250 שקל. לצד זאת, תוכנית המזון של האו"ם דיווחה על כניסת משאיות שכללו מוצרי מזון שמוגדרים כ"לא חיוניים", כגון שוקולד וסיגריות. אלה מוצרים שנקנו במזומן על ידי סוחרים ברצועה ועוררו מחלוקת רבה – שכן הדבר רוקן את הרצועה מחלק מהכסף המזומן שעוד נותר בה. בשל תנאים אלו התמותה מרעב גדלה באמצע ובסוף יולי, כשכמה ילדים מתים מדי יום. גם מבוגרים, בעיקר מאוכלוסיות מוחלשות, מתו מאותה סיבה.

אייב עג'רמי (צילום: באדיבות המצולם)

בסדרה של כתבות שפרסמנו בחודשים האחרונים עסקנו במדיניות הזו והשלכותיה ברמת המאקרו. בכתבה הזו בחרנו להתמקד במטבחים הקהילתיים בעזה – יוזמה בשטח, שמבוססת על קשרים מקומיים, נעזרת בקשרים משפחתיים בפזורה, ומסייעת לאנשים לשרוד את החודשים הללו. בניגוד לנקודות החלוקה המרוחקות של ה-GHF, המטבחים הללו ממוקמים בשכונות עצמן, ומספקים מזון מבלי לאלץ אנשים לסכן את חייהם. כפי שמומחש גם כאן, אין בכוחן של יוזמות נקודתיות אלו לבלום את הרעב הכבד ברצועה – אבל ברמה נקודתית ומקומית, הן מצילות חיים.

שוחחנו עם אייב עג'רמי, במקור מעזה, שחי בארה"ב מזה כשלושים שנה וחבר בוועד המנהל של רשת המטבחים הקהילתיים, Gaza Soup Kitchen, לצד האני אל-מדהון. אחיו של האני, מחמוד אל-מדהון, הפעיל מטבח קהילתי בצפון הרצועה ונורה למוות בתחילת דצמבר 2024, בדרכו לבית החולים כמאל עדוואן. דיברנו עם עג'רמי על הקמת המטבחים ותפעולם, ועל המצב התזונתי שאיתו הם מתמודדים.

הראיון נערך למטרת קיצור והבהרה. בקטעים שהורדנו, עג'רמי סיפר לנו גם על בני משפחתו שאבדו, על בני משפחה שאיבדו את ביתם וכל רכושם, ועל אנשים שהכיר והלכו לעולמם בשל מחסור בטיפול רפואי ובתרופות. בימים שחלפו מאז שנערך הראיון, עמוד הפייסבוק של האני אל-מדהון מדווח על שווקים ריקים וקושי להשיג את המעט שהיה זמין רק בתחילת החודש.

לי מרדכי: איך התחילה יוזמת המטבחים?

אייב עג'רמי: "זה התחיל כיוזמה משפחתית של האני אל-מדהון. אחיו, מחמוד, התחיל יוזמה קטנה עם טבח וסיר קטן, עבור משפחה וחברים מהשכונה בבית לאהיא, בצפון רצועת עזה. זה מצא חן בעיני אנשים, ויותר ויותר אנשים התחילו להגיע, אז האני פתח קמפיין GoFundMe אישי כדי לתמוך ביוזמה של אחיו.

"היוזמה הלכה וגדלה, יותר אנשים תרמו, זה אפשר לבשל ביותר סירים, ויותר אנשים הגיעו לאכול. התרחבנו לשלושה מוקדים. השף מחמוד אפילו הקים בית ספר בן כמעט 300 תלמידים, שמונה-תשע כיתות, והצליח במהירות לקבל אישור מהרשות הפלסטינית להפעיל אותו. הוא גם פתח מרפאה, שבה רופא וכמה אחיות עזרו לאנשים עם בעיות רפואיות קטנות. הם ראו בממוצע 60–75 מטופלים ביום. הפרויקט התרחב כל כך, שהאני חשב שיהיה כנראה בטוח ויעיל יותר לרשום אותו כעמותה בארה"ב. אז הוא עשה את זה, ובאותו שלב הוא פנה אליי, ואני הצטרפתי להנהלה.

"בסביבות אוקטובר 2024, כל הפרויקטים האלה בצפון רצועת עזה נסגרו כי צה"ל אילץ את התושבים להתפנות מהאזור. המרפאה ניזוקה חלקית, ולכן גם היא נסגרה. אף שהיה לנו שלט גדול בעברית, ערבית ואנגלית על בית הספר, שכתבנו עליו "בית ספר – בבקשה לא להפציץ", בית הספר ניזוק חלקית כי האזור הסמוך אליו הופצץ. עם כל כך הרבה ילדים לא רצינו לקחת סיכון, אז סגרנו את בית הספר.

"בסופו של דבר, כל המטבחים הקהילתיים שלנו בצפון עזה נסגרו. הצוותים שבישלו, כמו גם האנשים שקיבלו מהם אוכל, עזבו את האזור – רובם עברו למחנה א-שאטי שבעיר עזה. אותם הצוותים התחילו מחדש במיקום אחר, ונפתחו עוד מטבחים בא-שאטי ובעיר עזה.

"האחרון שנותר בצפון עזה היה השף מחמוד, אחיו של האני, שהתחיל את כל הפרויקט הזה. הוא הבחין שהאנשים של הפרויקט שעזבו את האזור השאירו אחריהם הרבה מזון. בית החולים כמאל עדוואן בצפון עזה היה אז תחת מצור, והיה זקוק לאוכל עבור המטופלים והצוות. אז שף מחמוד העביר את המזון לבית החולים, וניסה להקים שם מטבח קטן, וללמד את הצוות לבשל, כמה ימים לפני שיעזוב בעצמו.

"באחד מאותם ימים, כשיצא מביתו בדרכו לבית החולים, רחפן חיכה לו מחוץ לבית ותקף אותו. במשך זמן מה הוא עוד היה בחיים. אנשים ניסו לקחת אותו לבית החולים, אבל היו צלפים על הגגות שירו על הצוות. הם ניסו לחלץ אותו גם מדרך אחרת, וגם שם ירו עליהם. עד שהצליחו להביא אותו לבית החולים, הוא כבר נפטר. אי אפשר היה להגיע לבית הקברות, ולכן קברו אותו בקבר מאולתר. רק כעבור כמה שבועות הצליחו להעביר את גופתו לבית הקברות. הטרגדיה הזו נתנה לנו מוטיבציה להמשיך ולכבד את זכרו, והילדים שלו התחילו להיות מעורבים יותר בפרויקט".

ליאת קוזמא: איך התמודדתם עם חודשי המצור שבין מרץ למאי 2025?

עג'רמי: "הצרכים שלנו בהחלט גדלו. באופן מפתיע, ארגונים גדולים כמו ה-World Central Kitchen השהו את פעילותם, לפחות עד לא מזמן, כי המזון יקר מאוד וקשה מאוד להכניס ציוד או לרכוש אוכל. לעומת זאת, אנחנו החלטנו דווקא להגביר את המאמצים שלנו. אנחנו יודעים שהכול יקר ושהעבודה קשה יותר, אבל אנחנו מעדיפים שייגמר לנו הכסף מאשר לא לעשות כלום. אז במקום חמישה או שישה מוקדים, יש לנו עכשיו עשרה. אנחנו גם מביאים מנות מוכנות לצוות ולמטופלים בבית החולים אל-אהלי ובבית חולים נוסף בעזה. נוסף למרפאה, יש לנו גם כיתה אחת שפועלת מדי פעם, מכיוון שהמצב מאוד לא יציב.

"במציאות הנוכחית, המטבחים הקהילתיים הופכים חשובים יותר, כי הם נמצאים בשכונות עצמן. האוכל מבושל במקום, התושבים מהאזור עומדים בתור ומקבלים את האוכל – ולחלקם זו הארוחה היחידה שהם אוכלים במשך 24 שעות".

מרדכי: איך המטבחים הקהילתיים האלה פועלים בשטח?

עג'רמי: "בכל מוקד יש בממוצע ארבעה סירים, אז בערך שישה אנשים עובדים. אנשים מתחרים ביניהם כדי לעבוד אצלנו, והם יודעים שאנחנו קפדניים. אם אתה מתנהג בצורה לא ראויה או שאינך מכבד את מי שעומד בתור – או שתושעה או שתפוטר.

"העבודה הזו עושה טוב למורל של הצעירים האלה. האחיין שלי הוא אחד מהעובדים שם, והוא פשוט מתלהב מזה – במיוחד כשהוא רואה את התמונה שלו בפייסבוק, וכשהוא מערבב את הסיר ומגיש אוכל לאנשים, במקום רק לקרוא חדשות בלי הפסקה ולדאוג כל הזמן. זה נותן לאנשים האלה תחושת ערך עצמי – שהם תורמים, שהם עושים משהו חיובי. הם מקבלים שכר, וזאת לא עבודה קלה. היא מתחילה מוקדם בבוקר ונמשכת עד אחרי הצהריים, עד שהאדם האחרון מקבל אוכל. חם, והם עובדים בחוץ ליד אש גלויה. הם עובדים שבעה ימים בשבוע. ואם מישהו צריך יום חופש, הוא חייב למצוא מישהו שיחליף אותו. אז זו באמת עבודה קשה, אבל רובם פשוט ממשיכים.

"אנחנו גם מעסיקים צלם שעובר בין המוקדים השונים, מצלם תמונות ומקליט סרטונים, לא רק לצורכי גיוס כספים, אלא גם כדי לתעד את מה שאנחנו עושים – למקרה שישאלו אותנו בארה"ב 'בשביל מה אנחנו שולחים את הכסף?', אז יש לנו תיעוד, תמונות וסרטונים, שמראים לאן הולך הכסף. זה גם חשוב בשביל להראות לתורמים שאנחנו גוף אמיתי. הם הרבה פעמים אומרים לנו שהם שומעים בחדשות שיש בלגן מוחלט בעזה, ושואלים אם אנחנו עדיין פעילים ואם אנחנו עדיין מבשלים. ואנחנו אומרים להם – כן, קשה לנו, אבל אנחנו עדיין מבשלים".

קוזמא: ממה מורכבות הארוחות שאתם מגישים?

עג'רמי: "אנחנו בדרך כלל מבשלים עדשים. גם היסטורית וגם במהלך המלחמה, הן זמינות ויחסית זולות. בעזה אנחנו קוראים לעדשים "החלבון של העניים". אם אתה עני – אתה אוכל עדשים. אם אתה עשיר – אתה קונה בשר. וגם, כמו פסטה, אורז או קמח – עדשים אינן מוצר שמתקלקל. אם אתה איש עסקים ורוצה לקנות כמות גדולה בזמן הפסקת אש, אלה המוצרים שאתה מחפש. אתה לא תקנה ירקות או דברים כאלה. לכן, באיזשהו שלב במהלך הפסקת האש האחרונה, קנינו כמות גדולה של אספקה – בעיקר שימורים, פסטה ואורז – וזה עזר לנו בערך לחודש או יותר. אבל עכשיו המלאי הזה מתחיל להיגמר, אז אנחנו נאלצים להשלים את החסר באמצעות קנייה מהשוק.

"אבל עדשים זה לא מספיק, אז אנחנו מנסים להיות יצירתיים – מערבבים את העדשים עם חצילים, מה שיש בעונה, או קצת אורז. האורז נורא יקר, אז אנחנו משתמשים בו בצמצום. אם תסתכלו בדף הפייסבוק שלנו – והאני מעלה שם הרבה תמונות יומיות מהמוקדים השונים – תראו עדשים עם חצילים. בעזה קוראים לזה רומאניה. לפעמים יש עדשים עם קצת אורז. יש גם חקלאים שיש להם תוצרת שגידלו בעצמם, אז אנחנו קונים כמות מסוימת, מערבבים את זה עם העדשים, ומחלקים לאנשים.

כשמתאפשר, מוסיפים לעדשים כמות קטנה של ירקות (צילום: באדיבות Gaza Soup Kitchen)

"אנחנו גם מספקים דברים יותר ספציפיים. למשל, אנחנו מביאים מאפים לבתי חולים. אחד המטבחים מכין מנאקיש (כמו פיצות קטנות) עם תוספות, ויש לנו שף שממש מצטיין בזה. זה נראה יפהפה בתמונות, אבל זה דורש הרבה קמח, אז אנחנו יכולים לספק את זה לבתי החולים, אבל לא לכל המטבחים הקהילתיים – כי זה פשוט יהיה יקר מאוד. אבל אנשים מאוד מעריכים את זה, ולמרות הכול הם ממשיכים לבוא, ומביעים הערכה על מה שיש".

מרדכי: אז כל מה שאתם קונים מגיע בעצם מהשוק?

עג'רמי: "מדי פעם יש איזשהו ארגון שמקבל אספקה של מזון ומעביר לנו את העודפים. אבל זה בדרך כלל מספיק לנו לארוחה או שתיים. הרוב המוחלט, אם לא כל מה שאנחנו מבשלים, מגיע מהשוק המקומי. יש אנשים שמוכרים חלק מהמזון שהם מקבלים ממרכזי הסיוע של GHF כדי לקנות משהו אחר. אז הסיוע ההומניטרי בסוף מוצא את דרכו לשוק. ושם אנחנו קונים – במחירים גבוהים. אז אולי לא הכול מיוצר באזור, אבל לפחות הכול נרכש באזור. חלק ממה שאנחנו מבשלים כן מיוצר מקומית – למשל מלוחייה, שנמצאת עכשיו בעונה, אבל מאוד יקרה, כי מעריכים שרק כ-5% מאדמות החקלאות עדיין ניתנות לעיבוד ורק מעט עסקים קטנים שרדו".

קוזמא: זה מסביר את המחירים הגבוהים.

עג'רמי: "כן, ואנחנו גם מבינים שאנחנו חלק מהבעיה. כי כשאנחנו באים וקונים כמויות גדולות במחירים גבוהים אנחנו עוזרים להעלות את המחירים. יש לנו את הכסף לשלם, אז אנחנו יכולים לקנות אוכל, אבל לאדם הפשוט בעזה אין אפשרות לשלם את המחירים האלה. אנחנו מודעים לבעיה הזו – אבל מה אפשר לעשות? כל עמותה שקונה אספקה בעזה היא חלק מהבעיה. אבל אם לא תקנה בכלל – הבעיה תהיה אפילו יותר חמורה".

מרדכי: איך אנשים משיגים מים?

עג'רמי: "אחת היוזמות שלנו, שבאמת עוד לא דיברתי עליה, היא אספקת מים. יש לנו מכלית מים ניידת שנוסעת בין השכונות, ואנשים נעמדים בתור עם מכלים וממלאים אותם במים. כמה מהמתקנים להתפלת מים הופצצו ונהרסו. אני יודע שעיריית בית חאנון מתקשה מאוד, כי יש להם תוכנית לטהר ולסנן את המים, אבל זה דורש דלק, וכמעט אין להם דלק להפעיל את מכונות טיהור המים. אז המצב קשה. אם זה ממש חמור, אנשים מנסים להרתיח את המים כדי שאפשר יהיה לשתות אותם, והם משתמשים בים. אם אתה גר ליד החוף, אתה מתרחץ ומכבס במי מלח, ושומר את המים המתוקים שיש לך לשתייה".

מי שתייה הם אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בעזה (צילום: באדיבות Gaza Soup Kitchen)

קוזמא: ואתם משיגים את המים מבאר?

עג'רמי: "כן, ממקומות רחוקים שיש בהם באר פעילה או מתקן התפלה שעדיין מתפקד. בעצם אתה משלם על זה – אתה קונה את המים מהגופים האלה, במיוחד אם הם פרטיים, ונותן אותם בחינם לאנשים שזקוקים להם. במחנה ג'באליה, למשל, במהלך הפסקת האש הצליחו להפעיל מחדש באר שנהרסה חלקית, אבל אז שוב נאלצו להתפנות. אז עכשיו הם מתחילים מחדש במקום אחר".

מרדכי: מי התורמים שלכם שמאפשרים את כל זה? אתם נשענים בעיקר על מימון המונים ותרומות קטנות מהרבה אנשים, או שיש לכם גם תורמים גדולים?

עג'רמי: "הרוב המוחלט הם תורמים קטנים. יש אנשים שתורמים חמישה דולרים, ויש גם אנשים אמידים שתורמים סכומים גדולים יותר. לפעמים גם עמותות אחרות תורמות, או שיש קרן שפונה אלינו ואומרת שבחרה בנו להיות העמותה שתקבל את התרומה שלה השנה. אבל רוב מוחלט של התרומות מגיע מתורמים פרטיים. המספרים גדולים מאוד. וזה כבר לא רק GoFundMe – היום אפשר לתרום גם דרך כרטיס אשראי, פייפאל, העברה בנקאית ועוד. וזה מגיע מכל רחבי ארה"ב, מאירופה, ומחלקים אחרים בעולם".

קוזמא: מה האתגרים הגדולים שאיתם המטבחים הקהילתיים שלכם צריכים להתמודד?

עג'רמי: "לנסות למצוא אספקה זה מאבק מתמשך. הכול נראה נהדר בתמונות ובסרטונים – אפשר לראות בהם צעירים מבשלים, מגישים מגשים, וילדים שמחים עם האוכל – אבל זה באמת פרויקט סיזיפי. קחי למשל את נושא המימון. רק לאסוף כסף ולהתמודד כאן, בארה"ב, עם המעקב של הרשויות על לאן הכסף הולך ואיך – זה סיפור לא פשוט. ואז לנסות להעביר את הכסף לעזה – זה עוד מכשול. מנסים להעביר כסף דרך מצרים או פייפאל. לפעמים פייפאל סוגרים לנו את החשבון בארה"ב, ואז אנחנו צריכים לשלוח להם מסמכי אימות כדי שיפתחו אותו מחדש. אז זו בעיה אחת. אחר כך יש את עמלות ההעברה הגבוהות כדי לשלוח את הכסף הזה לעזה – היום העמלות עומדות על 40% עד 45%.

"יש גם תופעות של הפקעת מחירים. נניח שהצלחת להשיג שני שקים של קמח, אבל אין לך שמן בישול. מכיוון ששמן הבישול כל כך יקר, אתה תעלה את מחיר הקמח שאתה מוכר כדי שתוכל לקנות שמן, וככה זה מתגלגל. מוצר אחד מתייקר, ואז כל השאר מתייקר גם. ואי אפשר להאשים את האנשים – הם פשוט מנסים לשרוד.

"אין גם נזילות, פשוט אין הרבה מזומן בשוק. נאמר לנו שמדי פעם, מתפ"ש מתקשר לאנשי עסקים בעזה, אנשים שקיבלו אישור ביטחוני, ואומר להם: יש לנו כמה משלוחים של קמח, אבל אתם צריכים לשלם במזומן. זה סכום גדול. אז איש עסקים נותן את הכסף – ובכל פעם שעושים את זה, עוד ממעט המזומן שיש בעזה נעלם".

מרדכי: אז איך עושים עסקים בלי מזומן?

עג'רמי: "מה שאנחנו עושים זה לנסות לדבר עם הסוחרים הקטנים או עם מעט החקלאים שעוד נשארו, ולבקש מהם להסכים לקבל לפחות חלק מהתשלום כהעברה מאפליקציה לאפליקציה. הבנקים סגורים, אבל האפליקציות של הבנקים עדיין פועלות, וחלק מהם מסכימים לקבל את זה.

"אבל אז יש גם בעיות אחרות. למשל, קשה מאוד למצוא סירים גדולים – כי הרבה דברים נהרסו בעזה. וגם צריך חומר בערה כדי לבשל, וכמובן צריך למצוא את חומרי הגלם לבישול עצמו.

"התמודדות עם התורים זו בעיה נוספת. ההנחיות שלנו לצוותים בשטח הן לספק אוכל באיכות טובה. לא משנה כמה זה עולה – תקנו את האוכל ותאכילו את האנשים. ואחר כך – שירות לאנשים – חשוב לנו להתייחס לאנשים בכבוד. גם אם מישהו מתעצבן ורוצה להתפרץ לתור ולקחת מה שהוא יכול – אנחנו מורים לאנשים שלנו לתת לו לעשות את זה. הוא רעב, אז אל תגיבו. פשוט תזוזו הצידה, תנו לו לקחת.

"אז שמירה על כבוד האדם וההתחשבות באנשים שאנחנו מאכילים – זה מאוד חשוב לנו. אבל אתם מבינים, לפעמים יש לנו ארבעה או חמישה סירים גדולים שמיועדים למאות משפחות, ויש תור ארוך מאוד, ואלה שבסוף התור מתחילים להבין שנשאר אולי חצי סיר ושכל הזמן בו המתינו עשוי להיות מבוזבז… שם כבר אי אפשר לשלוט בקהל. הם מנסים לעקוף ולגשת קדימה כדי להספיק לקחת אוכל, ואין לך מה לעשות כדי למנוע את זה. אי אפשר להאשים אנשים – אם הילד שלכם רעב, תעשו הכול כדי להאכיל אותו".

קוזמא: מה עושים אנשים מבוגרים שלא יכולים להגיע אליכם ולעמוד בתור? אם אין להם משפחה גדולה – יש מישהו שידאג להם, או שהם נשארים להסתדר לבד, ואולי פשוט מתים לבד?

עג'רמי: "מדי פעם אנחנו מקבלים אימיילים על אנשים בעזה. לפעמים אנחנו יכולים להגיד – תתקשרו לאדם הזה בעזה, הוא יביא לכם אוכל – אבל זה לא משהו שאנחנו יכולים לתחזק לאורך זמן. יש הרבה אנשים, חלקם פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם את המחירים בשוק. יש אפילו עזתים ממעמד הביניים, שהיו להם חסכונות או שנאלצו למכור כל מה שהיה להם במחיר נמוך רק כדי להשיג קצת מזומן – ועכשיו גם זה נגמר להם. המלחמה נמשכת כבר כמעט שנתיים.

"המחירים מאוד גבוהים, אז כן – אנשים כאלה נשענים על המטבחים הקהילתיים. הדבר היפה בעזה הוא שעדיין יש רקמה חברתית. אף שאני חייב להודות – הרעב החליש אותה מאוד, אבל עדיין יש קשרים חברתיים בין אנשים. הקשרים האלה עוזרים לפעמים למי שאינו יכול ללכת או לעמוד בתור. יש אנשים שינסו לעזור לאדם שאינו יכול להגיע ולעמוד בתור, או להזמין אותו לארוחה. אבל כשהרעב קשה מנשוא – בסופו של דבר זה עניין של הישרדות, ואתה שומר קודם כל על הילדים שלך, לא על השכנים שלך. אז כן, יש אנשים שלצערנו מתים כי אין להם איך לשלם על אוכל או לעמוד בתור כדי לקבל אותו".

מרדכי: אז איך אתם מצליחים להתנהל עם התקציב?

עג'רמי: "לפני כמה שבועות, כשהיו שמועות שאולי תהיה הפסקת אש, המחירים ירדו – כי אלה שאוגרים כמויות גדולות מבינים שאם תיכנס סחורה בזמן הפסקת אש, המחירים ירדו בכל מקרה, אז הם מתחילים למכור מראש במחיר נמוך יותר. אבל כשאין הפסקת אש, המחירים מזנקים שוב כבר למחרת. זו רק דוגמה: המחירים עולים ויורדים מיום ליום, ומה שיש בשוק משתנה, וזה אומר שגם ההוצאות שלנו משתנות כל הזמן.

"אתן לכם עוד דוגמה. שאלתי את אחד השפים: עכשיו עונת המלוחייה, אנשים בעזה אוהבים מלוחייה – למה אתם לא מבשלים אותה? והוא הסביר לי: אתה קונה את העלים, אתה צריך לקצוץ אותם, והם בכלל לא תופסים נפח. עם עדשים אתה מוסיף הרבה מים, ואז אתה יכול להאכיל הרבה יותר אנשים. אבל עם מלוחייה – תהליך הבישול רק מכווץ את הנפח שלה. צריך כמות עצומה כדי להאכיל את אותו מספר אנשים, כל התקציב שלנו לא יספיק בשביל להאכיל מאות אנשים באופן כזה. אז מנסים להיות כמה שיותר יצירתיים עם מה שיש, עם מה שנמצא בשוק".

קוזמא: אתה מרגיש שחמאס שולט איכשהו במחירים?

עג'רמי: "הם דווקא מנסים להוריד מחירים. היו ניסיונות – למשל ברפיח – היו מקרים שבהם שוטרים במדים, דרך משרד הפנים הקודם, יצאו בג'יפים וניסו לארגן את השוק ולהגביל מחירים. אבל מיד אחר כך הם הופגזו ונהרגו. הניסיון האחרון להתארגנות מקומית קרה בחודש שעבר. ראשי חמולות הפיצו כרוזים לכל התושבים והכריזו שהם יגנו על המשאיות שנכנסות מהגבול. לא לבזוז, אסור לתקוף – האספקה הזו תגיע לאונר"א או ל-ANERA, והם יחלקו אותה באופן שוויוני לאנשים. זה עבד במשך יום אחד. למחרת, הצבא הישראלי התחיל להפגיז את השיירות, וזה הפסיק את המהלך. אז כשאנשים אומרים שחמאס עושה כך או אחרת – אני אומר שהעובדות פשוט אינן תומכות בזה.

"כשמישהו – אם זה חמאס, שכונות מקומיות או חמולות – מנסה לעצור את הביזה, להעביר את האספקה למקום הנכון ולווסת את המחירים – הוא מותקף. שמעתם על ארגון אבו שבאב, שנתניהו תומך בו, מממן אותו ומחמש אותו – זו הקבוצה שצצה מתוך הסיטואציה הזאת. הם היו הבוזזים העיקריים של האספקה שנכנסה ממצרים. הם גונבים את הסחורה, ויש להם שפע ממנה. מבחינת ישראל לא נוגעים בהם. אבל כשקבוצה אחרת באה לתקוף אותם או לנסות להגן על האספקה – צה"ל תוקף אותה. אז בעצם ישראל היא זו שגורמת לבעיה".

מרדכי: לפני שנסיים, יש משהו שהיית רוצה לומר לקהל ישראלי?

עג'רמי: "אם כל צד היה רואה את הצד השני כבני אדם, כאנשים – אני חושב שחצי מהבעיה היה נפתר. לפני שנים, אתר Yahoo News היה מאוד פופולרי. הייתי קורא שם חדשות, במדור של המזרח התיכון. ותמיד היתה שם גם מצגת תמונות מהאזור. אז הייתי לוחץ, תמונה אחרי תמונה, ועניין אותי במיוחד דבר אחד: שלפעמים אי אפשר לדעת אם הקורבן הוא פלסטיני או ישראלי. יש ישראלים ממוצא תימני או מרוקאי שנראים ערבים, ואפילו ההלוויה שלהם דומה. אז כשעברתי על התמונות, הרגשתי את הכאב של האדם בתמונה – מבלי לדעת אם הוא פלסטיני או ישראלי. הייתי מסתכל קודם על האמא, ורק אחר כך קורא את הכיתוב. בשבילי זה היה רגע חזק – להזדהות עם הצד השני, ולהגיד לעצמי: האדם הזה שנהרג בעזה – יש לו משפחה, הוא בן אדם, ואמא שלו בוכה עליו. וכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם אני באמת רוצה שזה יקרה?"