הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית
העצירה המוחלטת של הסיוע לרצועה היא מדיניות מוצהרת של שימוש בהרעבה והצמאה כעונש קולקטיבי וכנשק במלחמה. התגובות הרפות מצד הקהילה הבינלאומית ממחישות את המחיר הפוליטי הנמוך שישראל משלמת על כך, בעולם וגם כאן
חישוב קלורי המתעלם מהרכב התזונה מייצר חוסרים תזונתיים חריפים. תושב בח'אן יונס, 12 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בנובמבר 2024 הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון בתחילת המלחמה, יואב גלנט. הפשע הראשון שבו היו חשודים, על פי בית הדין, היה ששניהם, באופן מכוון ובידיעה, מנעו מהאוכלוסייה האזרחית בעזה אמצעים הנחוצים להישרדותם כמו מזון, מים, תרופות, דלק וחשמל. בית הדין מצא שקיים סיכוי סביר שנתניהו וגלנט אחראים לפשע המלחמה של הרעבה כשיטת לחימה.
לפני כחודשיים, רגע לפני הפסקת האש, פרסמנו כאן מאמר לגבי הסיוע ההומניטרי לעזה והקשיים שבו נתקל. סיכמנו אז כי "מנקודת המבט שלנו, חוסר הוודאות של אספקת הסיוע, כמו גם הטיפול הדיפרנציאלי [של ישראל בארגוני סיוע שונים], רומזים כי קיים מנגנון כלשהו שמממש כוונה". המציאות שאותה תיארנו השתנתה באופן מהותי ברגע ששלב א' של ההסכם בין ישראל לחמאס התחיל, והשתנתה שוב בסוף 42 הימים של שלב א'. כתבה זו ממשיכה ומעדכנת את הממצאים הקודמים שלנו.
הפוגה בזמן הפסקת האש
לפני שניכנס לפרטים, יש לציין כי איכות וכמות המידע הנגיש ירדה באופן דרסטי. מתפ"ש (מתאם הפעולות בשטחים) והאו"ם (כמדווח על ידי OCHA, ארגון התיאום לעניינים הומניטריים של האו"ם), שני המקורות המרכזיים להעברת מידע לגבי הסיוע שנכנס, כמותו והרכבו, הפסיקו להעביר מידע דרך הדשבורדים המפורטים שהיו להם, שכללו נתונים מספריים וייצוגים גרפיים. בחודשיים האחרונים, מתפ"ש כלל רק את כמות המשאיות שנכנסו מדי יום בהודעה נפרדת, בעוד האו"ם הפסיק לחלוטין לעדכן בנושא. על פי מידע אנקדוטלי, נראה שאי ההלימה בין הנתונים של שני גופים אלה נותרה בעינה ושמספר המשאיות שהאו"ם מכיר אותן קטן בכ-20% מהמספר שמדווח המתפ"ש.
אז מה השתנה? ראשית, מספר המשאיות שקיבלו אישור להיכנס לרצועה גדל באופן דרסטי. על פי נתוני מתפ"ש, בשלושת הימים הראשונים של הפסקת האש נכנסו לרצועה בהתאמה 634, 916 ו-897 משאיות. מדובר בעלייה חדה – מוקדם יותר בינואר נכנסו בממוצע 168 משאיות ביום, ובחצי השנה לפני הפסקת האש נכנסו בממוצע 125 משאיות ביום. על פי נתוני מתפ"ש, כמות הסיוע שנכנסה ב-42 הימים של הפסקת האש (25,200 משאיות, ממוצע של 600 משאיות ביום בהתאם להסכם) היתה גדולה מכמות המשאיות שנכנסו לעזה בחצי השנה שלפני כן (21,368 משאיות מתחילת אוגוסט ועד הפסקת האש באמצע ינואר). אלו אפשרו לסיוע חשוב להיכנס לרצועה ולהקל על המצב ההומניטרי שם.
משאיות סיוע מגיעות לצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום, בדרום רצועת עזה, ב-17 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
במהלך שבועות אלה, חלק מהחסמים שפירטנו במאמר הקודם שוחררו. כך למשל, לא נדרש יותר תיאום כדי להעביר משימות סיוע בתוך הרצועה, והיה ניתן להעביר כמויות גדולות יחסית של סיוע לצפון הרצועה, אזור שהיה קשה להגיע אליו לפני כן. על פי עדויות ויזואליות, ציוד כבד כמו שופלים הוכנס לרצועה ונעשה בו שימוש כדי לפנות צירי תנועה ולהזיז חלק מההריסות. נוסף לכך, הפסקת האש גם אפשרה לחמאס לחזק מחדש את יכולתו למשול ברצועה, מה שהתבטא בירידה דרסטית בכמות המשאיות שנבזזו – כמות הביזה בזמן הפסקת האש היתה זניחה או כלל לא קיימת. זמינות הסיוע גם צמצמה את הביקוש לסחורות בשוק השחור ותרמה אף היא לירידת הביזה.
הקלות אלו לא היו מוחלטות, כמובן. כך למשל, התמונות של עשרות אלפי אנשים שבים לבתיהם ההרוסים בצפון הרצועה הוחלפו בעדויות על חזרת חלקם דרומה, מכיוון שלא מצאו בצפון ההרוס מספיק אמצעי מחיה. חלק מהפריטים שהיו אמורים להיכנס, כמו למשל קראוונים, נכנסו ככל הנראה במספרים קטנים מהרבה מהנדרש.
"לה הסמכות, לה המידע ולה שיקול הדעת"
שינוי דרסטי יותר התרחש בתחילת מרץ, עם סוף שלב א' בהפסקת האש, כשישראל החליטה לעצור את כל הסיוע ההומניטרי לרצועה כאמצעי לחץ על חמאס. פעולה זו מבטאת עונש קולקטיבי וגונתה על ידי גורמים בינלאומיים רבים. יתרה מזאת, כשבוע לאחר מכן שר האנרגיה והתשתיות, אלי כהן, החליט לנתק את החשמל שישראל מוכרת לרצועה – צעד שהשפעתו המרכזית היתה השבתת פעילותם של המתקנים להתפלת מים. בכירים בישראל סיפרו גם על כוונה לנתק את אספקת המים לרצועה, צעד נוסף שאפשר להבינו כעונש קולקטיבי.
כל אלו מעוררים שאלות לגבי כוונותיה של ישראל לפני הפסקת האש: אם היה אפשר להגדיל כה מהר את כמות הסיוע שנכנס, מדוע הדבר לא נעשה לפני כן? הרי היו לחצים והיו החלטות רשמיות. בנובמבר 2024 למשל, בזמן אולטימטום אמריקאי להכניס לרצועה 350 משאיות ביום, הקבינט המדיני-בטחוני קיבל החלטה לעשות זאת – אך החלטה זו לא בוצעה ומספר המשאיות נותר קטן בהרבה מהדרישה האמריקאית.
ארגון "גישה" וארבעה ארגוני סיוע הומניטרי אחרים פנו בתחילת החודש (מרץ) לבג"ץ כדי להוציא צו ביניים שיאסור על המדינה למנוע את מעבר הסיוע מכיוון שמדובר בהפרה של הדין הבינלאומי. כמעט שבועיים לאחר מכן הגיעה תשובת המדינה שטענה כי יש לדחות את בקשת הארגונים על הסף. על פי המדינה, "תפקידה של הממשלה לקבל החלטות מהסוג הנדון. לה הסמכות, לה המידע ולה שיקול הדעת". במילים אחרות – בסוגיה זו הממשלה נמצאת מעל החוק ואל לו לבית המשפט להתערב.
החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי שהוזכרה לעיל עסקה במניעת הסיוע ההומניטרי מהאוכלוסייה האזרחית בעזה. היו לכך ראיות – כמו למשל הנחייתו של יואב גלנט בתחילת המלחמה להטיל מצור מוחלט על הרצועה וש"לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק. הכל סגור". למרות זאת, התבטאות חריפה זו נאמרה בתחילת המלחמה כשהכלכלה העזתית עוד תפקדה ברמתה מלפני המלחמה, ותוך מספר שבועות, בלחץ בינלאומי, ישראל ויתרה והחלה להכניס לרצועה סיוע – גם אם בכמויות קטנות בהרבה מהנדרש.
ההרעבה שעליה דיווחנו במאמר הקודם היתה פרקטיקה בשטח. מאז תחילת המלחמה ישראל נמנעה מפעולות בוטות ומאמירות מפורשות על מצור והעדיפה להתמודד עם הלחצים באמצעות האשמת האו"ם וארגוני הסיוע בחוסר יעילות. רק בתחילת החודש פרסם המתפ"ש דו"ח המאשים את האו"ם בפרסום נתונים מוטים, חלקיים או שגויים, וצוות חוקרים ישראלים פרסם מאמר שטוען שבחודשי המלחמה הראשונים נכנסו די קלוריות לרצועה על מנת למנוע רעב.
חישוב צורכיה של אוכלוסייה באמצעות קלוריות אינו חדש. השימוש בו החל בתנאים של צנע כדי לוודא את הישרדותה של האוכלוסייה לתקופה מתוחמת בזמן, והוא יושם במקביל למנגנון שווידא כי חלוקת מזון מגיעה לכל האוכלוסייה. למחנות הפליטים הפלסטיניים נכנסה הפרקטיקה של חישוב קלוריות הנחוצות לקיום ב-1949 עם הצלב האדום, שהיה אחראי לרווחת הפליטים לפני הקמתה של אונר"א. גם כאן, מנגנון זה הוקם במקור מתוך הנחה שתזונה המבוססת על ספירת קלוריות תהיה סבירה כצעד זמני בלבד, וגם כאן נוצר מנגנון שווידא חלוקה של מזון, על פי מפתח קלורי, לכלל אוכלוסיית הפליטים.
מדיניות מוצהרת, מחושבת ורשמית שמנסה להפעיל כוח כחלק ממשא ומתן עם חמאס, הפעלת כוח שפוגעת ביותר משני מיליון אזרחים עזתים. ילדים בתור למים בדרום הרצועה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)
כבר בסוף 1949, התריעו אנשי ארגון הבריאות העולמי שמדיניות זו ייצרה חוסרים תזונתיים חמורים, בעיקר בקרב ילדים, בשל מחסור בחלבונים ובוויטמינים. ב-2007, עם הטלת המצור על עזה, הוטלו הגבלות על היקף המזון הנכנס לרצועה ועל הרכבו. כבר ב-2006 התבדח יועץ ראש הממשלה דאז, דב וייסגלס, שהסנקציות הכלכליות על עזה הן "כמו פגישה עם דיאטנית. הפלשתינאים ירזו כהוגן, אך לא ימותו".
המדינה טענה מצידה אז שהיא מקפידה על כניסת מזון בכמות הנחוצה להישרדות האוכלוסייה – אך לא מעבר לכך. זו גם היתה התקופה שבה המדינה ניסחה את "מסמך הקווים האדומים", מצגת פנימית שחישבה את כמות הקלוריות הנדרשת כדי לשמור על תושבי הרצועה בחיים. בג"ץ מבחינתו קיבל את עקרון המינימום ההכרחי להישרדות, שהפך לפתרון ארוך טווח. סף הרעב, שלא נחצה במהלך שנות המצור, נתפס כסטנדרט קיום סביר וכענישה פרופורציונלית, הן בציבוריות הישראלית, הן על ידי בית המשפט העליון. ההנחה אז היתה שרעב של ממש, ומראה של ילדים עם בטן נפוחה, יעוררו תגובה בינלאומית.
עונש קולקטיבי ונשק במלחמה
כפי שהראינו במאמר הקודם, בניגוד לחישוב קלורי כפתרון קצר טווח בשעת חירום ובתנאים שמאפשרים חלוקת מזון מסודרת, החישוב הקלורי של המינימום הנדרש למחיה בחודשי המלחמה התעלם לחלוטין מחוסר היכולת לוודא שאפילו מינימום זה מחולק לאוכלוסייה בצורה מסודרת. יתרה מזאת, כפי שהתריע ארגון הבריאות העולמי כבר ב-1949, חישוב קלורי המתעלם מהרכב התזונה מייצר חוסרים תזונתיים חריפים – במיוחד כאשר האוכלוסייה ניזונה לאורך זמן רק מלחם ומקטניות. משמעה של הגבלת כניסת המזון לאורך זמן והגבלת הרכבו, היא אוכלוסייה אזרחית של שני מיליון איש שיש לה גישה מועטה לפירות, ירקות וחלבונים, ומכאן השלכות לטווח הארוך על התפתחותם של ילדים, בריאותה של האוכלוסייה ועמידותה בפני מחלות. לאור המצב בו תוחלת החיים ברצועה ירדה בכ-35 שנים בשנה הראשונה של המלחמה רק בשל ההרוגים מהפצצות וירי, המצב התזונתי הרעוע יפגע באוכלוסייה ויקשה עוד יותר על שיקומה.
הגרף מראה את מספר הימים הממוצע בשבוע שתושבי העיר עזה אכלו סוגי מזון שונים. הנתונים מגיעים מדו"חות של ה-World Food Program, השייך לאו"ם ומספק הרבה מהמזון ברצועה במהלך המלחמה. אין נתונים מסודרים לתקופה שבין אוקטובר 2023 לספטמבר 2024.
הגרף מראה את מספר הימים הממוצע בשבוע שתושבי העיר עזה אכלו סוגי מזון שונים. הנתונים מגיעים מדו"חות של ה-World Food Programme, השייך לאו"ם ומספק הרבה מהמזון ברצועה במהלך המלחמה. אין נתונים מסודרים לתקופה שבין אוק' 2023 לספט' 24.
כשארגון "גישה" עתר לבג"ץ במרץ 2024, גורמים רשמיים עוד טענו – במהלך לחימה עצימה ברצועה – שאין הגבלה על הסיוע שמגיע לרצועה. מול בית המשפט המדינה ניסתה להתחמק ממחויבותה והכריזה על צעדים להגדלת הסיוע לעזה. מאז נערכו מספר דיונים בבית המשפט וההליך נגרר על פני כשנה. לאורך הדיונים היו מקרים שבהם המדינה הודתה בטעויותיה, ובאופן רחב יותר קיבלה את סמכותו של בית הדין לדון בעניין לאור החוק הבינלאומי.
המציאות בהווה ממחישה את השינוי בגישתה של המדינה לסוגיה מאז תחילת המלחמה. העצירה המוחלטת של הסיוע לרצועה עכשיו, שנעשתה במוצהר, נובעת לא מלחימה או ממילים שנאמרו בכאוס של תחילת המלחמה, אלא ממדיניות מוצהרת, מחושבת ורשמית שמנסה להפעיל כוח כחלק ממשא ומתן עם חמאס, הפעלת כוח שפוגעת ביותר משני מיליון אזרחים עזתים. תגובתה האחרונה של המדינה לבית המשפט מבליטה את ביטחונה החדש של המדינה בטענותיה. התגובות הרפות להפסקת הסיוע ההומניטרי מצד הקהילה הבינלאומית ממחישות את המחיר הפוליטי הנמוך, בשיח הישראלי ובזירה הבינלאומית, של מדיניות מוצהרת של שימוש בהרעבה והצמאה כעונש קולקטיבי וכנשק במלחמה.
ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. ד"ר לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
