תקראו להם זקנים

קשה להתכחש לעובדה שאנחנו חיים בתקופה שלזיקנה ולמילה זקנים יש סטיגמה חברתית. עכשיו, בתקופת מגיפת הקורונה, הסטיגמה וההדרה מובלטות ביתר שאת.

הרגש השלילי הזה, הסטיגמטי, הוא שגורם לזקנים רבים להימנע מלהזדהות ככאלה. השיח הציבורי היום מוכן לקבל זקנים רק כאשר הם "נמצאים במקומם": כסבא וסבתא שמשגיחים על הנכדים או כאמא ואבא שצריך לדאוג להם.

זקנים בבית אבות בירושלים, ב-10 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אבל האם אי פעם חשבנו על הזקנים שלנו כעל בני אדם אוטונומיים בעלי זכויות? כפרטים חיוניים המרכיבים חלק מחברה, אינדיבידואלים בעלי יכולת חשיבה, יכולת בחירה, רצונות? מדוע חשוב לי כל כך לקרוא להם זקנים?

יש שיקראו את המאמר הזה וינועו באי נוחות בכיסא נוכח השימוש שלי בטרמינולוגיה של "זקנים", והיו מעדיפים מושגים מכובסים הקיימים בשיח הציבורי כמו "הגיל השלישי", "מבוגרים", "ותיקים" או "קשישים". אבל הבחירה שלי במונח במונח "זקנים" היא בחירה מודעת, ואני משתמשת במונח בלי לחשוש ובלי להתבייש. כל מונח מכובס אחר, כזה המנסה "לעדן" או לשוות לזקנים משהו מכבד יותר, לכאורה, הוא חלק מהפרקטיקה של הדרתם מהשיח הציבורי.

במובנים רבים, פרקטיקת ההדרה הזו מהשיח הציבורי והתקשורתי מוכרת לנו מהעולם הפמיניסטי. עד היום המאבק הפמיניסטי יוצא נגד האופן בו התקשורת, הקולנוע ותוכניות הטלוויזיה מכתיבות את ייצוגי הנשים לפי התפקיד "המסורתי" שלהן – שנקבע על ידי השיוך לגבר הקרוב בחייהן. אישה תתחיל כ"בת של", אחר כך תהפוך ל'אישה של' ואז ל'אמא של'. היא לא תהיה אישה עצמאית וחזקה עם רצונות משלה, שאיפות משלה וחלומות שאותם היא רוצה לממש.

הסכנה הטמונה בפרקטיקה הזו של הדרת הזקנים מהשיח הציבורי באמצעות ביטול האוטונומיות שלהם נחשפה בזמן הקורונה. ההדרה הזו היא מה שמאפשר קריאות בלתי חוקתיות וגילניות, כמו לדוגמה אפשרות להטיל סגר מיוחד על בני 65 ומעלה – כאילו אין צורך להבדיל בין זקנה בריאה, עובדת ואתלטית לבין זקן עם מחלת רקע שנמצא בקבוצת סיכון משמעותית למחלה.

הקריאות הללו לא נזרקו לאוויר בחלל ריק, אלא מהדהדות השקפה ניאו-ליברלית קיצונית המעודדת סגר גילני כדי "לאפשר למשק לעבוד" וכדי "שהצעירים יתפרנסו". כך מנסים דה-פקטו לרדד את הזקנים בחברה לכדי מספר סטטיסטי, ולצייר אותו כמעמסה על הגב שלנו – הצעירים.

זקנים, לפי התבטאויות כאלה, מתוארים כמעט כטפילים שמפריעים לנו להמשיך לחיות את חיינו "הרגילים" של לפני הקורונה. כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מעשרות אלפי הזקנים שעובדים ותורמים למשק, ומאלה שיצאו לגמלאות בכבוד אחרי שנים של עמל רב, ומבקשים למלא את חייהם בתרבות, בפנאי ובמפגש עם קרוביהם.

כדי להתחיל לערער על הסטיגמה שדבקה בזקנים, אנחנו צריכים לחדול מלקחת חלק בשיח המכובס. שינוי השיח הזה הוא גם המחויבות שלנו – הצעירים והצעירות במדינת ישראל.

בואו נודה באמת, אנחנו דור שצריך את העזרה של ההורים שלו – מהאפשרות לרכוש דירה ועד היכולת לנהל במקביל חיי משפחה וקריירה. פתאום, בזמן המגיפה, הפכנו את אותו דור שעליו אנחנו נשענים פעם אחר פעם לאינפנטילים, לדור שצריך לגונן עליו, לקבל עבורו החלטות ולכלוא אותו בביתו. הזקנים, בין אם הם ההורים שלנו או לא, הם לפני הכל אנשים אוטונומיים ועצמאיים.

את הלוגיקה הזאת של שימוש במונח "זקנים", בלי להתבייש ובלי לפחד, ביקשנו להנחיל בדו"ח שפורסם בשישי שעבר (9.10.20), והחלטנו לקרוא לזקנים בשמם.

הדו"ח של מכון זולת – לשוויון וזכויות אדם, שגובש על ידי צוות מומחים ועוסק בנושא של זכויות אדם של זקנים בזמן קורונה, סוקר ומנתח את הכשלים בטיפול הממשלתי בזקנים בזמן מגיפת הקורונה, ומציע רשימה של 32 המלצות אופרטיביות שיעזרו להגן על זכויות האדם של זקנים במסגרת המדיניות הממשלתית והמקומית בזמן המגיפה.

בדו"ח ביקשנו לשים סוף להדרה של זקנים מהשיח הציבורי, והדגשנו כמה חשוב שזקנים יהיו חלק ממנגנון קבלת ההחלטות על החיים שלהם – במיוחד בעת מגיפה, שבה זכויות יסוד נשללות ביתר קלות.

הגיע הזמן שנכבד את זכויות האדם של הזקנים ולא נכפה עליהם סגר, בדידות והרחקה באמתלה של "הגנה. אז אל תתחמקו. אל תפחדו. הסתכלו למציאות בעינים – ותקראו להם זקנים.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון זולת