הקורונה פוצצה את בלון הדיור המוגן לזקנים

ההתמודדות הכושלת של המערכת הציבורית, כמו גם של הגופים הפרטיים, עם הצורך בהגנה מיוחדת על זקנים בזמן מגיפת הקורונה, מצביעה על הצורך בקידום חלופות של חיים בקהילה – של פתרונות דיור קואופרטיבים, בבעלות ציבורית או בבעלות דיירים, שבהם ניתן יהיה לקבל שירותים ולקיים חיים פעילים ודמוקרטיים.

כ-18 אלף איש בישראל מתגוררים בדיור מוגן. צורת דיור זאת מספקת מסגרת לאנשים בריאים ומתפקדים, שבה בנוסף על חדר או דירת מגורים פרטיים הם מקבלים שירותים שונים, ובהם ארוחות, אירועי תרבות וקהילה וכן שירותי בריאות בסיסיים המסופקים במקום. כשלושה רבעים מבתי הדיור המוגן בישראל נמצאים בבעלות של גופים פרטיים, שמטרתם למקסם רווחים.

זוג זקנים הולכים בפארק ציבורי בירושלים, ב-13 באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מודל מגורים נוסף, שמכונה דיור מוגן או מקבצי דיור, מוקצה על ידי המדינה לזקנים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מודל זה מהווה למעשה דיור ציבורי לזקנים עניים, ותיקים ועולים חדשים, המשלמים סכום נמוך עבור חדר מגורים, ללא שירותים נוספים.

בתקופת הקורונה החליטו מנהלי הדיור המוגן לכפות על הדיירים בידוד קיצוני. החשש האמיתי מפני המגיפה התערבב בשיקולים כלכליים, והוביל להחלטות בלתי חוקיות שפגעו בזכויות יסוד. דיירי הדיור המוגן הפכו למעשה לאסירים שנמצאים בתנאי בידוד קשים – נאסר עליהם לצאת מחדרם ונאסר על איש לבקרם. הם אמנם קיבלו מזון ותרופות, אך מי מהם שלא שפר מזלם לגור בחדר עם מרפסת לא חשו ברוח או שמש על בשרם במשך שבועות ארוכים.

רבים מהזקנים שחיים בביתם, ולא רק זקנים, בחרו לא לצאת מהבית בשיא המגיפה. כך גם הנחה משרד הבריאות. אך בעוד שהמתגוררים בביתם קיבלו החלטות בהתאם לשיקול הדעת שהפעילו, לדיירי הדיור המוגן – שביקשו לקנות במיטב כספם חיים נוחים לעת זיקנה – לא ניתנה הבחירה הזאת.

כחלק מההחלטה לעבור למסגרת מגורים שמנוהלת על ידי תאגיד, דיירי הדיור המוגן ויתרו על יכולתם לקבל החלטות בנוגע להתנהלות השוטפת של מרחב המגורים שבו בחרו לגור. הקורונה החריפה מאוד את הגבלת החירות ואת צמצום שיקול הדעת שלהם, והביאה רבים מהם להבנה של משמעות הוויתור הזה. בנוסף, מודל המגורים הזה מחייב בדרך כלל את הדיירים להשקיע את חסכונותיהם בבית הדיור המוגן, כך שלרובם אין באמת אפשרות לעזוב את המקום ולעבור למקום מגורים אחר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כך, הצעדים שננקטו בבתי הדיור המוגן להתמודדות עם הקורונה חשפו את העובדה שהשחרור מהצורך לקבל החלטות בנושאים כמו תחזוקה ומהקשר הישיר עם הרשות המוניציפלית וגופי שלטון אחרים, הוא למעשה ויתור על היבטים משמעותיים של אזרחות פעילה והעברת שיקול הדעת וקבלת ההחלטות למי שמבקש למקסם את רווחיו על חשבון הדיירים.

החברה נגועה בגילנות

סוגיית החירות לקבל החלטות אינה עומדת לדיון בדרך כלל כשנשקלת אפשרות להמיר מגורים בדירה בקהילה במגורים בדיור מוגן. הפרסומות מציגות חיים ללא דאגות, מעין חופשה מתמשכת. אין צורך לבחור את ספקי השירותים – מניקיון ועד תקשורת; אפשר לוותר על ההחלטה איזה מזון לקנות; וניתן לבחור בין חוגים ואירועים שההנהלה החליטה לממן.

אך בעוד שבחופשה כולנו שמחים על ההזדמנות לקבל קצת פחות החלטות ולתת למישהו אחר לדאוג לנו, סביר להניח שהיינו נחרדים מהמחשבה להעביר לאחר את היכולת לקבל החלטות באשר להתנהלות היומיומית שלנו בחיי השגרה. מדוע אם כן מוכנים רבים כל כך לשלם סכומי עתק כדי להתגורר בבתי הדיור המוגן ולוותר על האוטונומיה שלהם?

הסיבה הראשונה היא היעדר חלופות טובות. החיים בעיר מאופיינים בזרות, בדידות והיעדר גיבוי קהילתי. קהילה היא דבר נחשק בכל גיל, אך ככל שאנשים מזדקנים ומתרחקים ממעגלים של עבודה ונסיעות, כך גדל רצונם להימצא בחברה בקרבה גיאוגרפית, וגם גדל הצורך שלהם בסיוע ותמיכה – ובצדו החשש מפני העתיד. כאשר אין חלופות של דיור בבעלות ציבורית או של הדיירים, המודל הפרטי, שמאפשר קבלת שירותים זמינים במקום, קורץ לרבים.

קהילה היא דבר נחשק בכל גיל. זקנים משחקים שש בש בתל אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הסיבה השנייה היא גילנות. החברה הישראלית נגועה כבר שנים רבות בגילנות קשה, וצורת אפלייה זו פושה בכל חלקי החברה ובכל רמות ההתייחסות. קצבאות הזיקנה בישראל הן מהנמוכות בעולם המערבי; הטיפול הסיעודי ניתן במשורה, ורובו אינו ממומן על ידי המדינה; גיל הפרישה עולה, אך מציאת עבודה בגיל מבוגר נהיית קשה יותר ויותר; ואף המילה "זקן" הפכה מכינוי של כבוד למילת גנאי.

הגילנות אינה מדלגת על הזקנים. חוסר ההכרה החברתית הביא רבים מהם לקבל על עצמם את ההנחה שהם אינם אמורים לקחת חלק בחיים הפעילים ולהשתתף בהשפעה על העתיד. ויתור על קבלת ההחלטות הוא חלק מאותה תפיסה, שמתבטא בהחלטה לפרוש לחופשה מתמשכת-תמידית.

עם זאת, ניתן להצביע על שינוי בתפיסה – בייחוד של הזקנים את עצמם וגם קצת בשאר שכבות האוכלוסייה. יותר ויותר התארגנויות של זקנים, שאינם מתחבאים מאחורי הגדרות מכובסות כמו "גיל שלישי" או "גיל זהב" וכדומה, מבקשים לייצר לעצמם פתרונות ונאבקים על זכויותיהם, על מקומות עבודה, על טיפולים רפואיים שוויוניים ועל מקומם בקהילה ובחברה.

הגידול המהיר בשיעור הזקנים באוכלוסייה בעתיד הקרוב, מה שמכונה "הזדקנות האוכלוסייה", מחייב התארגנות מחדש בכל הנוגע לאספקת שירותים, ועמה גם את שינוי הפרדיגמה הציבורית.

קואופרטיבים גמישים יותר

בשנים האחרונות התארגנו בישראל קבוצות רבות שמבקשות ליצור מודל של חיי קהילה עירוניים, שינוהלו ויישלטו על ידי הדיירים עצמם. מודלים שונים של דיור קואופרטיבי, שקיימים בעולם כבר כ-150 שנה, צוברים תאוצה וגודל בשנים האחרונות, בעיקר במדינות שבהן השירותים הציבוריים אינם מספקים.

שירותים לא מספקים. הפגנה למען זכויות הזקנים בתל אביב, ב-23 בדצמבר 2018 (צילום: אדם שולדמן / פלאש90)

בארה"ב, למשל, מוקמים מדי שנה בשנים האחרונות עשרות פרויקטים של דיור קואופרטיבי המיועד לזקנים או פרויקטים המשלבים משפחות זקנות וצעירות. בלונדון פועלים עשרות פרויקטים של דיור קואופרטיבי ציבורי המיועד לאוכלוסיות מגוונות מבחינה כלכלית, מופעל על ידי ארגונים שאינם למטרות רווח, ומנוהל על ידי הדיירים. יש לזכור כי בערים הגדולות באירופה, כ-10% מהתושבים מתגוררים בדיור קואופרטיבי, בבעלות ציבורית ופרטית כאחד.

מדיווחים של ארגוני הגג של הדיור הקואופרטיבי במדינות שונות עולה כי ההתגייסות להתמודדות עם מגיפת הקורונה היתה מהירה למדי.

אחד היתרונות הידועים של הקואופרטיבים – גמישות גדולה יותר שמאפשרת קבלת החלטות מהירות בהתאם לצורכי החברים – הוכיח את עצמו כחשוב במיוחד. ציוד נרכש באופן קולקטיבי, נסגרו מרחבים ציבוריים, שונו הדרכים לאספקת שירותים, הוגבר הדגש על ניקיון – וכל זה נעשה במהירות שסייעה במניעת הדבקה.

לצד פעולות המניעה, נעשו מהלכים מהירים של שדרוג המערכות הטכנולוגיות, כך שיאפשרו תקשורת והעברת מידע טובות יותר, וישפרו את הליכי קבלת ההחלטות גם בזמנים שבהם כינוסים וישיבות הפכו למסכני חיים.

האגודה לדיור משותף, שקמה לפני כארבע שנים, שמה לה למטרה להקים מיזמים של דיור קואופרטיבי לחבריה – המוגדרים כמי שהם לקראת גיל פרישה או לאחריו. המודל מציע דיור עירוני, שישולבו בו מיזמים הפתוחים לציבור הרחב ומעורבות קהילתית, בין אם במסגרת המיועדת לזקנים בלבד ובין אם במסגרת רב-גילית. המודל מחייב דיור בר-השגה, שמחיריו לא יעלו גם עם חילופי הדיירים.

מתברר שלמצוא קרקע מתאימה לבנייה או מבנה שניתן להסב אותו זו משימה לא קלה. בנקים לא נותנים משכנתאות לאנשים בני 60 ו-70, וגם לא לאגודות שיתופיות לדיור. גם ההתעקשות על הקמת מיזמים שיהיו מותאמים לקבוצות מרקע סוציו-אקונומי מגוון ולא לעשירים בלבד הופכת את המשימה לקשה למדי.

אולם, לאחר שנים של פעילות נראה כי מתחילים לראות תוצאות. הקבוצה הראשונה מקרב חברי האגודה נכנסה לבתיה בירושלים בחודש האחרון, אם כי מדובר בינתיים על ארבע דירות בלבד. מיזם נוסף מתקדם בחיפה, בתמיכה ועידוד של העירייה. בתל אביב הוחלט זה מכבר על הקצאת 120 יחידות דיור לדיור שיתופי, ומחכים לפרסום המכרז, בתקווה שיכלול העדפה של בעלות דיירים וניהול דמוקרטי.

בתחום הדיור לזקנים, כמו בהרבה תחומים אחרים, מגיפת הקורונה האירה כשלים שהיו קיימים זה מכבר, אך המשבר הביא לכך שלא ניתן עוד להתעלם מהם. נראה כי בלון הקסם של הדיור המוגן למי שיכול להרשות זאת לעצמו התפוצץ עם הגבלת החירות וסיכון הדיירים.

הפתרונות לחיים בקהילה לזקנים מעולם לא היו בדמותם של המיזמים הללו. כמו בלונדון וכמו בציריך, גם הערים בישראל צריכות לתת מענה לדור הבא של הדיור לדור הקודם.