newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

9/11: כשנהג המונית הפקיסטני החליף את הרוסי בתפקיד הרוע המוחלט

לאורך שנות המלחמה הקרה, ארה"ב היתה עסוקה באובססיביות בדמות "הרוסי": מסמנת אותה כרוע האולטימטיבי מחד, ומאידך משקיעה משאבים אדירים כדי לפענח אותה. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, התפקיד שהתפנה הולבש על יוצאי מדינות האסלאם

מאת:

במשך ארבעים וחמש שנות המלחמה הקרה, המאבק הצבאי והאידיאולוגי של ארצות הברית מול ברית המועצות שימש כמנוע לתהליכים חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים, ותרבותיים במדינה. כל סוג של השקעה ממשלתית ניתן היה להצדיק בצורך לנצח את המלחמה. מערכות בחירות רבות התנהלו סביב הסוגיה ״מי יכול לנצח את המלחמה הקרה?״

באותו יום של ה-11 בספטמבר בשנת 2001 נמצא האויב למלחמה הטוטאלית הבאה. אמריקאים מציינים בגראונד זירו את יום השנה ה-15 לפיגוע (אמיר לוי / פלאש 90)

גם ההשקעה במרוץ לירח נבעה מהצורך לכפר על התבוסה לסובייטים שהצליחו להגיע לחלל קודם. וכמובן שהחימוש הגרעיני, הוועדה הידועה לשמצה של סנאטור מקארת׳י, מלחמות קוריאה, וייטנאם, ועוד עשרות ״מלחמות ומהפכות קטנות״, ביניהן הפיכות נגד מוחמד מוסדק באיראן ב-1953, חאקובו ארבנז בגואטמלה ב-1954, המלחמה נגד קסטרו בקובה, הדחת סלבדור איינדה ב-11 בספטמבר 1973, כולם לוו בתמיכה בלתי מתפשרת בדיקטטורים שהיו המוציאים לפועל של מדיניות ארה״ב – כל אלה תלו את צדקתם המוסרית בצורך להביס את ברית המועצות.

האוניברסיטאות האמריקאיות הכשירו חוקרים ״סובייטולוגים״ בכל שפות הגוש המזרחי, ואלו כתבו במשך עשורים את התכניות לניצחון, את הדרך להבין ולחזות את הסובייטים, הן באקדמיה והן בשירות החוץ האמריקאי. בתרבות הפופולרית, המלחמה הקרה הציבה את הסובייטים או המזרח גרמנים בתפקיד ״הרע האולטימטיבי.״

האויב תמיד היה בעל מבטא גרמני או רוסי, בין אם זה בסרטי ג׳יימס בונד או רמבו, שהסרט השלישי בסדרה מתרחש באפגניסטן ואף מאדיר את לוחמי המוג׳אהידין שנלחמו נגד הסובייטים וזכו לתמיכה, אימון והספקה אמריקאית. במיוחד דברים אמורים לגבי נסיך סעודי שבכישרון רב ארגן את הלוחמים. שמו היה אוסמה בן לאדן. הגוש המערבי ראה במלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים הזדמנות להכריע את המלחמה הקרה כולה. כך גם בריטניה שביקשה לתמוך בהם, ומרגרט תאצ׳ר אף פגשה בלוחמי המוג׳אהידין על אדמת פקיסטן וביקשה למסור להם את איחולי העולם המערבי כולו.

האויב מבחוץ הפך לאויב מבית

וכך, משום מקום, בשנת 1991 נגמרה המלחמה הקרה. איך ניתן למלא את הריק שהותירה? בשנות התשעים של המאה העשרים, המלחמה הקרה עוד הייתה זיכרון חי. היסטוריונים ואנשי מדע המדינה, כמו פרנסיס פוקויאמה שכתב את ״סוף ההיסטוריה״, או סמואל הנטינגטון שכתב את ״התנגשות הציוויליזציות״ על מלחמות התרבות שיירשו את המאבק הבין גושי, עוד המשיכו לעסוק בה בדרכם. בסרטים ההוליוודיים, הרעים המשיכו להיות הסובייטים או גרורותיהם: כך ב״מת לחיות,״ ״גולדן-איי,״ או חייזרים ודינוזאורים (היום השלישי ופארק היורה, בהתאמה). וגם ניתן היה להתרפק על זיכרונות המלחמה ההרואית ההיא, כמו בראיון שערך ב-1993 רוברט פיסק עם אוסמה בן לאדן באינדפנדנט הבריטי, והכותרת שניתנה הייתה: ״לוחם אנטי-סובייטי שם את צבאו על הדרך לשלום.״

אבל באותו יום של ה-11 בספטמבר בשנת 2001 נמצא האויב או האויבים למלחמה הטוטאלית הבאה. עם הפיגוע הנפשע במגדלי התאומים, בפנטגון, והמטוס הרביעי שהתרסק בשדות פנסילבניה, יצאה ארצות הברית למלחמה חדשה-ישנה. בין לילה הופנו כל משאבי הציבור למלחמה הטוטאלית אבל האמורפית נגד הטרור. מלחמה ללא גבולות ברורים וללא יעדים בני השגה. מלחמה שיצרה זן חדש של לאומנות אמריקאית והפכה את הקסנופוביה לביטוי שלה.

האויב המושלם שהיה הסובייטי עד עשור קודם לכן, עכשיו נמצא בבית ובחוץ. זה בעל המכולת הבנגלדשי, או נהג המונית מפקיסטן, אלו השכנים בדרום ברוקלין שהציבור מדד כמה דמעות הם הזילו על הפיגועים, או שמא החניקו חצי חיוך. זה הרופא הלבנוני בעיירה בטנסי שאיבד פציינטים כי פחדו ממנו, או קהילות שלמות של מהגרים מהמזרח התיכון ומרכז ודרום-מזרח אסיה שנאלצו להפגין עודף פטריוטיות (ועדיף שתהיה מתובלת בשנאה עצמית וחרטה) על מנת לנקות מעליהם את החשד.

זה המרכז המוסלמי בניו יורק שהפך ליעד לריגול של האף-בי-איי, ובעצם כל מסגד בארה״ב נהיה מושא לחשדנות. נאום ״ציר הרשע״ של הנשיא ג׳ורג׳ וו. בוש סימן את איראן, עיראק וסוריה לצד צפון קוריאה כמדינות שמפיצות טרור, אך סעודיה שהייתה בית הגידול של 15 מ-19 המחבלים המעורבים בחטיפת המטוסים, נותרה בחוץ. בין החוטפים אגב, לא היה אף איראני, עיראקי, סורי או אזרח צפון קוריאה.

בוש סימן את איראן, עיראק וסוריה לצד צפון קוריאה כמדינות שמפיצות טרור, אך סעודיה שהייתה בית הגידול של 15 מ-19 המחבלים המעורבים בחטיפת המטוסים, נותרה בחוץ. הנשיא בוש במקום הפיגוע (הארכיון הלאומי האמריקני)

פחות מחודש לאחר מכן, באוקטובר 2001, פלשה ארצות הברית עם כוחות נאט״ו לאפגניסטן על מנת ללכוד את בן לאדן ולהפיל את שלטון הטאליבאן. אם רוצים להעריך את עומק ההשקעה והמורשת של המלחמה הקרה ואפגניסטן אפילו שלושים שנה לאחר סיומה, הרי לפי דו״ח מהחודש האחרון של המועצה ליחסי חוץ, למחלקת המדינה האמריקאית על שלוחותיה יש עדיין יותר דוברי אלבנית מדוברי אורדו, דארי, או פרסית. אבל הפעם, אפגניסטן, נאום ציר הרשע, והזיהוי של המילה טרור עם האסלאם או המוסלמים, בעצם הפכו את כולם לחשודים, וגם את כולם לערבים. כל מי שבא ממדינות העולם המוסלמי נתפס כאיום. כל מי שבא מעולם המוסלמי או שמוצאו מהעולם המוסלמי היה לערבי (אולי זכור לקוראים העימות של המועמד לנשיאות ב-2008, ג׳ון מקיין, עם בוחרת באסיפת בחירות שלו שאמרה שהיא פוחדת מחוסיין אובמה ״כי הוא ערבי״).

חברת הקונגרס מניו יורק, קרוליין מאלוני שעטתה בורקה על עצמה בדיון על הפלישה לאפגניסטן הצליחה להלחים פמיניזם מזויף עם איסלאמופוביה בוטה כדי להצדיק "מלחמה לשחרור הנשים". זה הוביל גם לשורה של חוקים כמו ״הפטריוט אקט״ מאוקטובר 2001 שעבר ברוב אדיר בבית הנבחרים ועם מתנגד יחיד בסנאט (סנאטור ראס פיינגולד מוויסקונסין) שאפשר מעקב אחר אזרחים תוך עקיפת הרשות השופטת.

המלחמה בטרור לוותה בתופי טם טם בתקשורת וכך גם הקמפיין לקראת הפלישה לעיראק ב-2003. תוך שנתיים מאז אירועי ה-11 בספטמבר, כמעט כל אחד בארה״ב היה מעורב במלחמה. כלי התקשורת עסקו בה בהרחבה, הנשיא בוש זכה לפופולריות עצומה וגם המפלגה הדמוקרטית שיתפה פעולה בכל התסבוכת הזו, מבלי לעצור, לחשוב, לבקר. האוזן כבר הפכה לפחות רגישה נוכח מספרי ההרוגים הבלתי נתפסים, הן מקרב החיילים האמריקאים והן בקרב האזרחים הבלתי מעורבים באפגניסטן ובעיראק. כל הרוג, כך היה נדמה, הצדיק אסקלציה של המלחמה.

לימודי ערבית ואיסלמופוביה

יחד עם המשאבים האדירים שהושקעו בצבא (ובחוזים עם תעשיות צבאיות, שהן דווקא כן יצאו כמנצחות הגדולות של שתי מלחמות הנפל האלה), הושקעו גם משאבים רבים באקדמיה האמריקאית, שכן היה צורך כעת ביותר חיילים וקצינים שיילמדו את השפה הערבית. כך, דווקא התחום שאני חלק ממנו זכה לעדנה.

משרד ההגנה האמריקאי הפך את השפה הערבית לבעלת עדיפות לאומית ומרכזים רבים נפתחו באוניברסיטאות הגדולות (אגב, לצד פתיחת מרכזים אקדמיים באוניברסיטאות שנפתחו במימון סעודי או ממדינות המפרץ, שמטרתם הייתה דיפלומטיה רכה). ולצד השפה הערבית גם הורחבו התקנים ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון והעולם המוסלמי, לימודי ספרות ומדעי החברה ועוד. הנוכחות התמידית במשדרי החדשות עוררה סקרנות בקרב פלח קטן יחסית שביקש באמת ללמוד עוד על המרחב שעתה החברה האמריקאית הייתה שקועה בו עד צוואר. מיותר אולי לציין שלא היה די בכך על מנת להוות משקל נגד לאיסלאמופביה שהפכה למרכיב קבוע.

הנוכחות התמידית במשדרי החדשות עוררה סקרנות בקרב פלח קטן יחסית שביקש באמת ללמוד עוד על המרחב שעתה החברה האמריקאית הייתה שקועה בו עד צוואר. מיותר אולי לציין שלא היה די בכך על מנת להוות משקל נגד לאיסלאמופביה שהפכה למרכיב קבוע

בראשית העשור הקודם היה זה הקמת בית קורדובה- המרכז האסלאמי ליד ״גראונד זירו״ שהוציא החוצה את כל האשפה הגזענית. אני זוכר דיונים בכל רשתות החדשות במשך למעלה משנה על איך הקמת המרכז שם היא בבחינת הנפת דגל הניצחון של הטרוריסטים. כאשר דיברו על המטרה המוצהרת של מייסדי הארגון לשיח בין-דתי, זה תמיד היה עם מרכאות באוויר, כי לא ייתכן שמה שהם רצו זה באמת דיאלוג. זה הפך לדיון ברמה הלאומית והזמינו כל איסלאמופוב שהסכים לשטוח את דעותיו ברשתות הארציות. מומחים טענו כי הבחירה בשם בית קורדובה לאו דווקא מצביע על תקופת הפריחה הבין דתית בקורדובה שבספרד, אלא דווקא היותה של קורדובה לסמל לכיבוש שטח נוצרי. כמו כן, מתנגדי המיזם טענו שזו הפעולה הראשונה באיסאלמיזציה של אמריקה. רק לפני ימים אחדים התנצל ג׳ונתן גרינבלט, נשיא הליגה נגד השמצה, על התנגדות הארגון להקמת המרכז תוך הנפת טיעונים איסלאמופוביים לעילא.

בנימה אישית, בעשור האחרון לימדתי בשתי אוניברסיטאות שמפעילות תכניות גדולות של הצבא האמריקאי. עבור אמריקאים רבים, גיוס לצבא הוא הדרך היחידה לשלם על השכלה גבוהה וכלי למוביליות חברתית (שגם עם השירות הצבאי כבר הפכה למוגבלת מאוד).

אני מלמד מאז שנת 2012, וכל שנה אני מקבל סטודנטים שבאו מהמלחמות בעיראק ואפגניסטן. הרבה מהם הלומי קרב, רבים תלויים בטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגים (מבין אלה שיודעים לבקש ולדרוש), וכמעט כולם באו לכיתות שלי מתוך ניסיון להבין מה הם ראו שם. מה זה היה הדבר שבו הם לקחו חלק ולא הבינו כלום. כשמדברים איתם על כרבלא ונג׳ף זה מעלה בהם זיכרונות שונים בטבעם מהקרב שבו נטבחו נכדי הנביא מוחמד. הסקרנות והרעב שלהם לנתח את הזיכרונות והמראות מהווים פתח לדיונים מרתקים בכיתה, אבל בטוח שעדיין לא מספק לחברה ולתרבות האמריקאית את הכלים לאתחל את התפיסות הנוראיות שהשתרשו בחברה והפכו למייצג קבוע של אמריקאיות במאה ה-21.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf