newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ב-67' באמת כבשנו את שכם, אבל ב-48' הכחדנו את יאפא

דיכוי הפלסטינים לא נולד עם כיבוש השטחים. המשטר הצבאי הוטל על אזרחים כבר ב-48', ועמו המשיחיות של בן גוריון. מאות הפגינו במוצאי שבת בירושלים לציון יום השנה לכיבוש, ואלה הדברים שאמרתי שם

מאת:

השנה הזדמנה לנו הצטלבות מעניינת, לפיה אנחנו מציינים 67 שנים ל-48', ו-48 שנים ל-67'. שמתי לב שמרגע שהתוודענו למפגש התאריכים הכמעט פואטי הזה, הדבר עורר התרגשות ניכרת בקרב רבים, שהתפנו מיד לשעשועי מספרים וחידודים מחידודים שונים.

ואולי, באמת, אחרי 48 שנים כבר אמרנו את כל מה שניתן לומר על הכיבוש: שהוא משחית, שהוא מצמית, שהוא ממית. אחרי 48 שנים, אנחנו יודעים היטב איך לתאר את הכיבוש. אנחנו רק עוד לא יודעים איך להפסיק להתייחס אליו כגזרת גורל.

ואולי המפגש האקראי הזה בין 67 ל-48 הוא גם הזדמנות טובה לעמוד שוב על הקשר העמוק, המהותי, בין שני התאריכים הללו, ולהזכיר פעם נוספת, כי אי אפשר להבין באמת את זוועות הכיבוש של 67 מבלי להכיר באסון הנכבה של 48.

במשך 48 שנים נעשה ניסיון מתמיד מצד חלקים נרחבים בשמאל הציוני להציג את 67' כנקודה בה החלה הסטייה מהמסלול, כשבר שממנו מתחילה ההידרדרות. והנה גם אנחנו – שבחלקנו הגדול לא רואים עצמנו כציונים – עומדים ומציינים 48 שנים לכיבוש, כאילו מכאן מתחילה הספירה.

לא בכדי אנחנו כאן. 67' מציינת נקודת ציון נוספת, משמעותית, בדברי ימי הדיכוי והגזל. זה נכון ש-67' היא שהולידה את המשיחיות הגוש-אמונימית, אבל אסור לשכוח ש-48 הולידה את המשיחיות הבן-גוריוניסטית; וזה נכון ש-67' היא המחסומים, המעצורים וההשפלות בגדה, אבל 48' היא הממשל הצבאי שבמובנים רבים לא הוסר מעולם מעל האזרחים הפלסטינים, והיא הולדת ההשפלה והדיכוי; וזה נכון ש-67' היא החנק על שכם ועל בית לחם ועל רמאללה ועל סילוואן, אבל 48' היא ההכחדה של יאפא ושל עכא ושל ביסאן ושל אל-קודס.

> צפו: חיילים מאיימים על ילד בחברון במעצר שווא

הפגנה לציון 48 שנות כיבוש, ירושלים (הללי פינסון)

הפגנה לציון 48 שנות כיבוש, ירושלים (הללי פינסון)

אנחנו עומדים כאן היום כי מראות הדיכוי הצבאי האלים, היום-יומי, השרירותי כל כך בשטחים שמעבר לקו הירוק הם מראות שבני-אדם הגונים מתחלחלים מולם; רק לפני שבועיים ראיתי איך כמה עשרות מטרים מכאן, מול שער שכם, המדינה שלחה את כוחותיה, חמושים מכף רגל ועד ראש, להגן על הפרובוקציה האלימה והבוטה של הימין, תוך דיכוי קשה של התושבים הפלסטינים.

אנחנו מציינים את 67' מכיוון שהיא פניה הגלויות, נטולות המסכות של 48'. רעיון העוועים של הנדסת המרחב בכוח הזרוע והכוחנות המיליטנטית שמזינה אותו לא נולדו ב67'.

לכן, כילידת המרחב הזה שדוחה את רעיון ההסתגרות הקולוניאליסטית בתוך אותה וילה מדומיינת בג'ונגל של ברק, אני יודעת שפתרון בעיית 67', כלומר חזרה לקו הירוק, לא יועיל במאום אם לא נאזור את האומץ לפעול לפירוק מן היסוד של שרשרת המזון האנושית שהתבססה כאן מ-48', שמדרגת בהיררכיה איומה את בנות ובני הארץ הזו לעליונים ולתחתונים, ומשסה אותם אלה באלה. זה הצו המוסרי והמחויבות הפוליטית שלי כמזרחיה, כיהודיה, כבת המרחב.

את ההשראה המוסרית וגם הפוליטית אני שואבת משכונת מוסררה שנמצאת גם היא במרחק לא רב מכאן, בה צמחו הפנתרים השחורים שבאומץ לב הציגו חזון אחר למקום הזה, שהושתק גם הוא ברעם תופי המלחמה.

אני היגרתי אל המדינה הזו בגיל תשע. לקח לי שנים להבין שבגיל תשע, בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה על האדמה הזו, כבר היו לי בה יותר זכויות מאשר לילידי המקום שחיים כאן מאות שנים. לקח לי עוד לא מעט שנים להבין שזכויות היתר הללו שניתנו לי כיהודיה, הם חלק מאותו מנגנון שמדכא אותי כמזרחיה ומוחק את זהותי כבת המקום.

היום אני עומדת בסולידריות עם אחיותיי ואחי הפלסטינים במחאה נגד עוולות 67'. אבל אני יודעת שטיפול השורש לו זקוקה המציאות החולה שבה אנחנו חיים מחזירה אותנו אחורה 67 שנים, ולא 48 בלבד. שם טמון הסיכוי היחיד לזכות לנשום פה סוף-סוף את האוויר הנקי של כבוד, של צדק ושל שוויון.

> פסיקה חדשה של בג"ץ: כמעט בלתי אפשרי שבדואי יוכיח בעלות על קרקע

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf