newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסיקה חדשה של בג"ץ: כמעט בלתי אפשרי שבדואי יוכיח בעלות על קרקע

שופטי בג"ץ אימצו את עמדת המדינה שמכתיבה רף גבוה במיוחד להוכחת הבעלות. אחת מהדרכים: להוכיח שהקרקע עובדה לפני יותר מ-157 שנים

מאת:

בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון את ערעורם של יורשי השייח׳ סלימאן אל-עוקבי בשישה תיקי הסדר מקרקעין על קרקעות באזור אל-עראקיב ובאזור שריעה בנגב. הערעור הוגש על פסק דין של בית המשפט המחוזי ממרץ 2012, בו נדחו תביעות המערערים לבעלות והתקבלה דרישת המדינה לרשום את הקרקעות על שמה.

מכיוון שמדובר בקרקעות שהופקעו במסגרת חוק החר״ם (חוק רכישת מקרקעים – 1953), פסק הדין עוסק גם בעצם ההפקעה וגם בשאלת הבעלות על הקרקע. קביעות השופטים בשני התחומים הן קשות.

בעניין הפקעת הקרקע, כותבת שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות כי: ״חוק הרכישה פוגע פגיעה קשה בזכות הקניין שהוכרה כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעבר אף הובעה הדעה כי אילו נחקק חוק הרכישה בימינו אלה היה מקום לבטלו בשל היותו בלתי חוקתי״. עם זאת, היא קובעת כי מדובר בחוק ישן שלא ניתן לפגוע בתוקפו, ועל כן הפקעת קרקעות משפחת אל-עוקבי מכוח חוק החר״ם בשנת 1954 תקפה.

> עוצרים את פינויי הבתים: הנצחון הגדול של תנועת המחאה בבחירות בספרד

שוטרים ותושב בדואי בזמן פינוי הכפר אל-ערקיב (אקטיבסטילס)

שוטרים ותושב בדואי בזמן פינוי הכפר אל-ערקיב (אקטיבסטילס)

בשלב זה פונה השופטת חיות לבחון האם זכאים יורשי השייח׳ אל-עוקבי לפיצויים על קרקעותיהם שהופקעו. כאן מגיעה השופטת לבחינת הבעלות על הקרקעות, שכן אם הם היו בעלי הקרקע טרם הופקעה, הם זכאים לפיצוי בקרקע או בכסף. בהסברים שנמשכים לאורך עמודים רבים, שומטת השופטת חיות כל טיעון וטיעון בדבר בעלותם של בני משפחת אל-עוקבי על הקרקעות ומסכמת:

אציע לחברי לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע לזכויות שרכשו בחלקות וזאת בין מכוח הדין הבדואי המסורתי, בין על פי חקיקת הקרקעות העות'מאנית והמנדטורית, או על פי דיני היושר, הדין הבינלאומי וחוקי היסוד […] נוכח מסקנות אלה אין המערערים זכאים על פי חוק הרכישה לפיצוי או לקרקע חלופית בגין הפקעת החלקות כאמור.

בפסק הדין מקבל בית המשפט העליון את עמדת המדינה וקובע עול הוכחת בעלות על קרקע שספק אם מישהו יכול לעמוד בו. על מנת שאזרח בדואי, שהגיש תביעת בעלות מול פקיד ההסדר בשנות ה-70 בהליך שאפשרה המדינה, יוכל להוכיח את בעלותו במקרקעין, עליו לעמוד באחד משני תנאים: או שיוכיח כי הקרקעות עובדו לפני שנת 1858, אז נכנסה לתוקף פקודת הקרקעות העות׳מנית, או שיראה כי הקרקע נרשמה במסגרת פקודת הקרקעות של המנדט הבריטי, בשנת 1921.

בחירה סלקטיבית

על פניו, זה נשמע די משכנע: זה החוק בישראל, ואנחנו הרי אזרחים שומרי חוק. אבל בכל שיחה על הנושא הזה, זאת הנקודה שהכי חשוב לי להבהיר. חוק לא מייצר צדק, הוא מייצר סדר שתואם את האינטרסים של מי שחוקקו אותו. מדינת ישראל יצרה מערכת חוקית מסועפת ומורכבת שבחודש האחרון, במספר פסקי דין, הוכיחה כי היא עומדת במטרתה: למנוע מהאזרחים הבדואים להוכיח בעלות על קרקעות בנגב.

במלים אחרות, בדיוק באותו אופן שהמחוקק הישראלי יכל לקחת את פקודת הקרקעות העות׳מנית ולשלב אותה עם זו של המנדט הבריטי ולנשל את הקהילה הבדואית מנכסיה – כך הוא יכול היה גם לחוקק חוק מקרקעין חדש, שדווקא מכיר בזכויותיהם של האזרחים הבדואים בקרקעות בנגב.

זאת רק שאלה של רצון. הרי חוק המקרקעין הישראלי מכיר בבעלות על קרקע של יהודים שרכשו קרקעות בדיוק מאותם הבדואים לפני 1948. גם בימים אלה, בדואים זוכים לשניה אחת בה הם בעלים של קרקע בנגב, וזאת במעמד בו הם מוותרים על קרקעותיהם ואז לפתע זוכים בפיצוי עליהן מאותה המדינה שלא הכירה עד לאותו רגע בבעלותם.

בשורה התחתונה, המדינה יכלה להתבסס על מגוון פקודות, חוקים ותקנות, ופשוט בחרה את אה מביניהן שהכי נוחות לה. פקודת הקרקעות מ-1921 היא מציאה מוצלחת, כיוון שכמעט אף אחד לא רשם את זכויותיו בקרקע בנגב במסגרתה. פקודת הקרקעות העות׳מנית היא מכרה זהב, כי מי יכול להוכיח כי הקרקעות אותן הוא תובע עובדו או היו בשימוש לפני 157 שנים.

בתי המשפט בישראל, נאורים ככל שיהיו, שופטים במסגרת החוק ועל פי החוקים שהמחוקק יצר להם. החוק הישראלי, בעיקר בתחום הקרקעות, לא יביא שום צדק לקהילה הבדואית בנגב.

אשר לשאר אזרחי המדינה, ראוי שיעצרו לרגע לחשוב נוכח פסק הדין הקשה הזה, אם המדינה המנשלת הזאת היא המדינה שבה הם היו רוצים לחיות.

למתעניינות/ים מומלץ לעיין בפסק הדין

למיטיבי/ות לכת מומלץ לעיין במאמרם של אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עיון מחודש בהלכת ״הנגב המת״

> מה יעשו פלסטינים כשהשופט שמורה על הריסת בתיהם הוא מתנחל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ציורים מעזה ב"זו אינה תערוכה" במוזיאון פלסטין בביר זית (צילום: פאטמה עבד אלכרים)

ציורים מעזה ב"זו אינה תערוכה" במוזיאון פלסטין בביר זית (צילום: פאטמה עבד אלכרים)

"ייתכן שרואים כאן את היצירות האחרונות שנותרו מאמנים עזתים"

תערוכה במוזיאון פלסטין בביר זית מנסה לשקף את מחיקת החיים והתרבות בעזה, ובו זמנית להתנגד לה. חלק מהאמנים שיצירותיהם מוצגות בתערוכה נהרגו במלחמה. עבור מי ששרדו, ניתן לראות בה תקווה לעתיד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf