newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

2020: ההזדמנות המוחמצת לעצור את אסון האקלים

הסגר העולמי שכפתה הקורונה הביא לירידה חדה בפליטות גזי חממה. אבל במקום לנצל אותה כדי לבלום את קריסת האקלים, הממשלות שוב בחרו להשקיע בתעשיות מזהמות. ובכל זאת, ייתכן ש-2020 לימדה אותנו גם דברים טובים

מאת:

שנת 2020 כנראה תיזכר תמיד בתור שנת הקורונה. ההלם העולמי של המגיפה הדגים כמה מהר דברים יכולים להשתנות והרחיב את מה שאנו מחשיבים לאפשרי – לטוב ולרע.

זו הייתה שנה של סבל ומצוקה, הן עבור בני המזל שזכו להישאר בבית ולשמור על עצמם, ובמיוחד עבור כל אלו שלא היתה להם את הפריבילגיה הזו. הזדעזענו לגלות איזו אדישות חברינו, עמיתינו, ושליטינו מסוגלים להראות לתחלואה ומוות כאשר הצמיחה הכלכלית עומדת על הפרק.

במקום לצמצם את ייצור הדלקים, העולם ממשיך להרחיב אותו. מסכות על פסל "נשות הפלדה" בשפילד (צילום: טים דנל CC BY BC 2.0)

במקום לצמצם את ייצור הדלקים, העולם ממשיך להרחיב אותו. מסכות על פסל "נשות הפלדה" בשפילד (צילום: טים דנל CC BY BC 2.0)

אולם בין ענני הפחד, מאות אלפי המתים, המועקה וחוסר הוודאות, צצו גם הבזקים של תקווה ואפשרות: אם אפשר להשבית את כל העולם תוך כמה ימים כדי לבלום מגיפה, אולי עוד אפשר לעשות גם את כל מה שנדרש כדי לבלום את קריסת האקלים?

התקווה הזו הספיקה השנה לעמוד למבחן – והתוצאות, עד כה, אינן מעודדות. באמצע השנה, בעקבות הסגר הראשוני, ממשלות החלו לדון בחבילות השקעה מאסיביות במטרה לרכך את השפל הכלכלי הבלתי נמנע. סוכנות האנרגיה העולמית התריעה ביוני שזוהי ההזדמנות, אולי האחרונה, לשנות מסלול ולעצור את ההרס האקולוגי – רק צריך לנתב כמה שיותר מכספי ההתאוששות לפרויקטים בני קיימא.

בינתיים החליטו הממשלות העומדות בראש הכלכלות הגדולות בעולם לוותר על ההזדמנות הבלתי-צפויה והחד-פעמית הזו. עם זאת, על אף חוסר המוכנות של פוליטיקאים לשנות מסלול, עצם הסגר גרם לירידה חדה בפליטות גזי החממה ולקריסה של חלקים משמעותיים מתעשיות הדלקים המאובנים.

כעת, גם עם הגעת החיסון המיוחל, השפל הכלכלי עוד רחוק מסופו, וחבילות ההתאוששות הבאות עדיין יכולות לשחק תפקיד. שאלת ההתאוששות הירוקה עוד לא סגורה לחלוטין.

ובשנה שבה בריאות הציבור הפכה לנושא שיחה שגור בפי כל, בה בעת שאסון האקלים הותיר את חותמו בשורת שריפות ענק ואסונות טבע בכל קצוות תבל, שווה לשים לב שמשבר האקלים הוא גם משבר של בריאות הציבור. דו"ח שנתי חדש של כתב העת הרפואי הוותיק "לאנסט" מתריע, שהשפעת שינוי האקלים על הבריאות חריפה במיוחד השנה, וכי הוא גורם למוות בהיקף הולך וגובר.

מחברי הדו"ח מצאו שהשפעות שינוי האקלים על הבריאות אינן מתחלקות באופן שווה, אלא משפיעות במיוחד על אותם האנשים שעשו הכי מעט כדי לגרום למשבר. ביוני, על רקע התנועה למען חיים שחורים, התעמקתי בחלק מהדרכים בהן הנזק הזה מתרכז בקהילות עניות ומוגזעות בארה"ב.

על רקע זה, האדישות שרבים גילו ומגלים לפגיעת הקורונה משתלבת בהקשר רחב יותר של אדישות ואי-שיוויון. מצד שני, אם נרצה להתחיל לקחת את בריאות הציבור ברצינות, אין עליה איום גדול מאשר שינוי האקלים.

האם שפל הקורונה מהווה נקודת מפנה אקלימית?

השבתת המשק ברחבי העולם במחצית הראשונה של 2020 אמנם לא הותירה חותם מיידי על הטמפרטורה הממוצעת של השנה הזו – אבל היא בכל זאת אחראית לירידה הכי חדה שנרשמה אי פעם בפליטות גזי חממה.

האתגר כעת הוא להמשיך לצמצם את הפליטות ולא לתת להן לגדול עוד יותר יחד עם חזרת הפעילות הכלכלית, אפקט "ריבאונד" שהוביל אחרי המשבר הכלכלי של 2008 לפליטות, ש"פיצו" על כל הפליטות ש"הפסדנו" בעת המיתון.

העצירה הפתאומית בימי הקורונה הוכיחה שאפשר לשנות נתיב. מחאה בסקוטלנד למען חיבור בין המלחמה בקורונה למאבק האקלים (צילום: ידידי כדור הארץ, סקוטלנד CC BY 2.0)

העצירה הפתאומית בימי הקורונה הוכיחה שאפשר לשנות נתיב. מחאה בסקוטלנד למען חיבור בין המלחמה בקורונה למאבק האקלים (צילום: ידידי כדור הארץ, סקוטלנד CC BY 2.0)

לאחרונה התפרסמו שני דו"חות שנתיים שעוזרים לבאר את משמעותה של שנת הקורונה מבחינת ההתחממות העולמית. אחד הוא דו"ח תקציב הפחמן העולמי, העוקב לצד הפליטות גם אחר ספיגת גזי חממה בידי פעילות אנושית וגורמים טבעיים כאחד. השני הוא דו"ח פער הייצור, המודד את הפער בין הצמצום הנדרש בשריפת דלקים מאובנים (פחם, נפט וגז) לבין התוכניות העדכניות לייצורם.

דו"ח תקציב הפחמן מראה על צמצום פליטות בהיקף של 7% במאזן הפליטות העולמי לשנת 2020. אולם כיוון שהפליטות רק הופחתו ולא הופסקו, וכיוון שגזי החממה נותרים כלואים באטמוספירה משך זמן רב, ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה המשיך לעלות – כמעט באותו היקף כמו שעלה ב-2019. כבר ב-2019 ריכוז זה הגיע לרמה גבוהה יותר משהיתה בכל נקודה קודמת מאז שחר האנושות.

דו"ח פער הייצור מבהיר לאן מועדות פנינו אחרי שנת הקורונה: בעוד נדרש צמצום שנתי ממוצע של 6% בייצור הדלקים משני-האקלים, התוכניות והתחזיות של ממשלות ברחבי העולם מבטיחות הרחבה ממוצעת של 2%-3% בייצור. כתוצאה, בשנת 2030 צפוי היקף ייצור הדלקים המאובנים להיות כפול מהיקף העומד בקנה אחד עם יעדי האקלים של הסכם פריז.

למזלנו הרב, משבר הקורונה הביא לפגיעה אנושה בייצור סוגי הדלקים המאובנים ההרסניים ביותר – פחם על סוגיו, ונפט מפיצוח פצלי שמן (פראקינג). שני ענפים הרסניים אלו כבר נקלעו לקשיים עוד לפני פרוץ המגיפה, וכעת נראה שלא יגיעו לכדי התאוששות מלאה לעולם. במקביל נרשמו השנה הישגים מרשימים עבור אנרגיות מתחדשות, שהופכות זולות יותר מכל מקור אנרגיה אחר, וזוכות לצמיחה בה בעת שמקורות אנרגיה משני-אקלים מצטמצמים.

אולם כפי שעולה מדו"ח פער הייצור, זה עוד רחוק ממספיק: במקום לצמצם את ייצור הדלקים, העולם ממשיך להרחיב אותו, גם אם לאט יותר; התוכניות הנוכחיות ברחבי העולם עדיין מונעות מדורות העתיד אקלים יציב בו ניתן לקיים ציביליזציה מפותחת כמו שלנו.

עדכון יעדים

אך תוכניות משתנות, ומאז הסכם פריז ב-2015, מתקיים מאמץ עולמי מתואם לשנות את התוכניות האלה – לפחות על הנייר.

ב-12 בדצמבר התקיימה פסגה של האו"ם לציון חמש שנים להסכם פריז. בפסגה, ממשלות העולם הוזמנו להכריז על יעדי אקלים חדשים ושאפתניים יותר מהקודמים – פעימה קבועה במבנה החמש-שנתי של ההסכם. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרס, קרא לכל ממשלות העולם להכריז על מצב חירום אקלימי.

"לשנות את השיטה, לא את האקלים". מחאה בפאריז למען שמירה על האקלים (צילום: ז'אן מנז'ולה CC BY NC 2.0)

"לשנות את השיטה, לא את האקלים". מחאה בפריז למען שמירה על האקלים (צילום: ז'אן מנז'ולה CC BY NC 2.0)

רוב הממשלות הכריזו בפסגה על שיפורים קטנים ביעדי האקלים שלהן, אך היו כמה הכרזות משמעותיות יותר. בריטניה הודיעה למשל שתפסיק להשקיע כספי ציבור בפרויקטים של דלקים מאובנים מחוץ לגבולותיה, ושורת מדינות בינוניות במשקלן האקלימי הגדילו משמעותית את יעדיהן, ובהן קנדה וארגנטינה.

עוד לפני הפסגה הכריזו כמה מדינות חשובות על יעדים שאפתניים מאוד: סין הכריזה בסוף ספטמבר על יעדים מרחיקי-לכת, אשר יביאו אותה לשיא הפליטות שלה לפני 2030 ולאיפוס פליטות עד 2060.

כפי שכתבתי בזמנו, נדרשים גם מאמצים מקבילים ברחבי העולם, אך ההשקעה המאסיבית של סין בטכנולוגיות הנדרשות עבור המעבר למשק בר-קיימא תביא לצניחה במחיריהן ותאיץ את המאמצים במדינות אחרות. אך בניגוד לתוכניות השאפתניות הללו, סין טרם הפסיקה לספק מימון ציבורי לבניית תחנות כוח על בסיס פחם, וממשיכה לספוג ביקורת על כך.

גם יפן ודרום קוריאה הכריזו על תוכניות לאיפוס פליטות, והאיחוד האירופי הגדיל את יעד הצמצום שלו מ-40% ל-55% עד שנת 2030 (באחוזים יחסית לפליטות של שנת 1990). אך באירופה נדרש יעד צמצום של 65% עד 2030, והמדיניות בפועל ממשיכה להחטיא אפילו את המטרות הצנועות מדי של תוכניות האיחוד. בגרמניה, החברה הגדולה ביותר באיחוד, ממשיכים למשל להרחיב את ייצור הפחם, אפילו במחיר של החרבת כפרים שלמים.

כפי שהזהירה סוכנות האנרגיה העולמית לפני חצי שנה, חבילות ההתאוששות משפל הקורונה הן אלמנט מכריע באפשרות שמדינות יעמדו ביעדי האקלים. בינתיים לא נראה שהממשלות מעוניינות, או מסוגלות, לעמוד באתגר הגורלי הזה.

רק 30% מכספי החילוץ של האיחוד מוקדשים לפעילות המכוונת ליעדי האקלים; על פי דו"ח פער הייצור, בסך הכל ברחבי ה-G20 (המדינות הגדולות בעולם, יחד עם האיחוד האירופי) הובטחו 50% יותר כספי התאוששות לתחומים הקשורים בייצור וצריכה של דלקים פוסיליים מאשר עבור אנרגיות מתחדשות.

כל השקעה כעת בתשתיות הכרוכות באנרגיה מדלקים מאובנים, משנת-אקלים, משמעה לא רק המשך הנזק הנוכחי, אלא המשך הנזק במשך שנים ועשורים אל תוך העתיד. את ההרס הזה מוכרחים לעצור.

ללמוד משנת הקורונה – להמשיך להיאבק

כפי שניסיתי להראות ברשימותיי השנה, למרות שמעורבים בו כוחות כלכליים כבירים והשקעות ענק, הרקע להרס העצמי של הציביליזציה האנושית לא רק שאינו כורח כלכלי בלתי-נמנע, אלא כלל איננו כלכלה בלבד: הרס האקלים גורר הרס כלכלי גדול פי כמה ממחיר מניעתו, ומקורות האנרגיה ההרסניים נעשו כבר פחות כלכליים מאלו בני-הקיימא.

המפתח לחידה הוא סוד גלוי: מאחורי "הכלכלה", מאחורי סדרי העדיפויות הלאומיים למיניהם, מאחורי אסון האקלים עצמו, עומדים בסופו של דבר מאבקי כוחות.

הכלכלה היא בו-זמנית אמצעי וגורם במאבקים האלו: השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, הנוטה לריכוז הון בידיים מעטות, מייצרת ומשמרת מוקדי כוח אימתניים; שימורו של הכוח הכלכלי המרוכז הזה הופך לאינטרס עיקרי של המעטים הנהנים ממנו, והם מקדמים אותו על חשבון כל היתר; ושיקולי ההחזר קצרי-הטווח לפיהם עובדת הכלכלה הזו הופכים טיעון ואיום נגד כל שינוי שעשוי להגביל את מיצוי הרווחים הפוטנציאליים על חשבון הסביבה.

השיטה הכלכלית לא מאפשרת לשנות כיוון. מפעלים בסין (צילום:mingzia zhou CC BY NC ND 2

השיטה הכלכלית לא מאפשרת לשנות כיוון. מפעלים בסין (צילום:mingzia zhou CC BY NC ND 2

לכן לא צריך להתפלא שמשבר הקורונה לא גרם לעלייה בשוויון או בהגנה על הסביבה, אלא להגדלת פערים ולהזרמת עוד הון ציבורי להרס הסביבה: יחסי הכוחות שהביאו אותנו למצב הקשה של תחילת 2020 עדיין איתנו, הם עיצבו את המענה לקורונה וממשיכים לעצב את ההתמודדות איתה ועם אסון האקלים.

בפשטות, בעלי ההון הגדולים המשיכו להתעשר כיוון שהם עדיין בעמדה לדאוג היטב לאינטרסים שלהם, ויתר הציבור המשיך להירמס כיוון שעדיין איננו בעמדה לדאוג לשלו.

אבל שנת 2020 לימדה אותנו הרבה דברים שלא נשכח במהרה. היא לימדה אותנו כמה העולם שלנו מחובר – כמה מהר וירוס מסתורי בסין הופך לאסון גלובלי.

היא לימדה אותנו שעובדי תברואה ובריאות, הוראה וטיפול, מגדלי המזון ועובדי הסופרמרקטים הם עובדים חיוניים – ומנהלי בתי ההשקעות אינם. היא לימדה אותנו שאם ניתן לאחרונים ולדומיהם להמשיך להכתיב את הכללים בשם "הכלכלה" זה לא ייגמר טוב עבור רובנו. והיא לימדה אותנו שאם רוצים, אפשר לעצור אפילו את "העסקים כרגיל".

ואולי חשוב מכל, שנת 2020 גם לימדה אותנו שאפשר להמשיך להיאבק בתנאים-לא-תנאים, גם כאשר לצאת מהבית זו סכנת נפשות – עוד לפני שפגשנו את המשטרה האלימה והבריונים המוסתים של השלטון.

אם נשכיל להפנים את הלקחים הללו, לחבור יחד, לשים את העובדים החיוניים ואת בריאות הציבור בראש סדר העדיפויות, ולהיאבק נגד כל הסיכויים והסיכונים, להיאבק כאילו חיינו תלויים בזה – כי הם אכן תלויים בזה – אולי עוד ניתן לשנות את יחסי הכוחות. אולי עוד ניתן להכריח את הממשלות לתעדף את העתיד גם על חשבון הצמיחה הרבעונית.

זה לא יהיה קל, בשום פנים ואופן – אבל אולי עוד ניתן לשנות הכל. להיכנע מראש, כאשר כל כך הרבה עומד על הפרק, זו לא באמת אופציה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf