"20 שעות על הברכיים. מי שזז, מוּכֶּה". אזרחים מעזה על המעצר בישראל

כרזו לאזרחים לצאת מהבתים, הפרידו את הגברים מהנשים, הפשיטו אותם ולקחו אותם. פלסטינים על משאית בבית לאהיא ב-7 בדצמבר (צילום: שימוש לפי סעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים)

תמונות מצפון עזה, שחיילים צילמו בבית לאהיא, נפוצו בכל העולם ב-7 בדצמבר: שורת בני אדם שפופים, רק תחתוני בוקסר לגופם הערום, עיניהם מכוסות, כורעים ברחוב, ואז מועמסים בצפיפות אל תוך משאיות צבאיות. כמו בקר. רוב העצורים היו אזרחים שאינם קשורים לחמאס, כך הודו גורמי ביטחון. בנים למשפחות, שמסיבות שונות לא רצו או לא יכלו להתפנות דרומה.

"שיחה מקומית" שוחחה עם ארבעה אזרחים פלסטינים שמופיעים בתמונה או נעצרו סמוך למקום שבו צולמה, ושוחררו בשבועות האחרונים והוחזרו לעזה לאחר זמן ממושך במתקני מעצר של הצבא. העדויות שלהם, לצד 49 עדויות מצולמות מכלי תקשורת שונים בערבית של תושבי צפון עזה שנעצרו בנסיבות דומות בשכונות זייתון, ג'באליה, ושג'אעיה, מעידות לכאורה על פרקטיקות של התעללות שיטתית ועינויים בידי חיילים ישראלים נגד אזרחים לא מעורבים.

לפי העדויות הרבות, הפרקטיקות כוללות קשירה לגדר במשך שעות, מכות בכל הגוף, כיבוי סיגריות על הצוואר והגב, ואיזוק וכיסוי עיניים למשך רוב שעות היממה. לפי העדויות, חיילים השתינו על עצורים, תקפו אותם במכות חשמל, שרפו את עורם במציתים, ירקו להם בפה, ומנעו מהם שינה, אוכל וגישה לשירותים עד שעשו את צרכיהם על עצמם.

עצורים שהופיעו בתמונות מבית לאהיא – שגורמים בצבא התחרטו על הפצתן לאחר שעוררו ביקורת בינלאומית – טענו בפני "שיחה מקומית" כי אנשים מתו כתוצאה מהחזקתם בתנאים אלו.

הפלסטינים ששוחחנו איתם סיפרו כי בבוקר שבו צולמה התמונה, 7 בדצמבר, חיילים הגיעו לשכונה בבית לאהיא, וכרזו לכל האזרחים לצאת מבתיהם. "הם קראו: על כל האזרחים לרדת למטה ולהיכנע", סיפר ל"שיחה מקומית" איימן לובאד, חוקר משפטי בארגון "המרכז הפלסטיני לזכויות האדם" (PCHR), אחד מארגוני זכויות האדם הפלסטיניים הוותיקים ובעלי המוניטין.

לובאד היה בביתו עם משפחתו, הוריו, אחיו הקטן ואשתו, שזה עתה ילדה. משום שדאג לרך הנולד, הוא חשש לפתוח במסע המסוכן דרומה, עם שלושת ילדיו, ולוותר על יציבות ביתם לטובת אוהל במחנה פליטים.

תושבים אחרים, שנעצרו במקום שבו צולמה התמונה, מנו באוזני "שיחה מקומית" סיבות שונות לכך שנשארו בבית לאהיא שבצפון הרצועה: פחד מהפגזות צה"ל בדרך, פחד שאנשי חמאס ירו בהם, קושי ונכות של אחד מבני המשפחה, ודאגה מהאי ודאות שבמעבר למחנות הפליטים בדרום.

לפי העדויות, החיילים הורו לכל הגברים להתפשט, ריכזו אותם במקום אחד, וצילמו את התמונה שהופצה אחר כך לתקשורת. לנשים ולילדים הורו החיילים לעזוב את המקום לבית החולים כמאל עדוואן. אשתו ושלושת ילדיו של לובאד עזבו לבית החולים והשאירו אותו, יחד עם אחיו הקטן, עירומים ברחוב. הוא עצמו ישב בקצה השורה.

חיילים שרפו את הבתים

ארבעה עדי ראייה שונים סיפרו, בנפרד, כי בעודם יושבים כפותים ברחוב, חיילים נכנסו לבתים של משפחות בשכונה ושרפו אותם. הם הציגו בפני "שיחה מקומית" גם תמונות של אחד הבתים השרופים. החיילים אמרו להם שהם נעצרו כי "לא התפנו לדרום הרצועה".

בסרטון שצולם במקום, חייל אוחז במגפון עומד מול התושבים, שישובים ערומים בשורות על ברכיהם, ידיהם מאחורי ראשיהם, וכורז לעברם: "הצבא הישראלי הגיע. הרסנו את עזה ואת ג׳באליא על הראשים שלכם. כבשנו את ג׳באליא. אנחנו כובשים את כל עזה. זה מה שאתם רוצים? רוצים את חמאס איתכם?". לרגליו קופסה עם אמצעי לחימה. הפלסטינים קראו לעברו שהם אזרחים.

בדובר צה"ל ענו בתגובה ש"הטענות לגבי הפגיעה במבנה ייבדקו", והוסיפו כי "נמצאו בדירות שבמבנה מסמכים השייכים לחמאס, וכן אמל"ח רב", וכי בוצע מהמבנה ירי לעבר הכוחות.

"הבית שלנו נשרף מול העיניים שלי", סיפר מאהר, שמופיע בתמונה וביקש להשתמש בשם בדוי מחשש כי הצבא יתנקם בבני משפחתו, שעדיין מוחזקים במתקן מעצר צבאי. עדי ראייה סיפרו כי האש התפשטה באופן בלתי נשלט, הרחוב התמלא בעשן, וחיילים נאלצו להרחיק את הפלסטינים הכפותים כמה עשרות מטרים מהשריפה.

"אמרתי לחייל, הבית שלי נשרף, למה אתם עושים את זה. והוא אמר לי, 'שְכַח מהבית הזה'",  שיחזר נידאל, שמופיע בתמונה, וביקש גם הוא להשתמש בשם בדוי מאותן סיבות.

החייל אמר לי: שכח מהבית. אחד הבתים שנשרפו בבית לאהיא

צעקתי: אני אזרח, אני אזרח

העצורים הועמסו על משאיות, ורוכזו בחוף הים. השאירו אותם כפותים בחוף במשך שעות, ומישהו צילם את חלקם. גם התמונה הזו הופצה ברשתות החברתיות. לובאד זוכר שאחיו הקטן דאג מאוד, ושלחש לו שיהיה בסדר. לדבריו, אחת מהחיילות ביקשה מכמה עצורים לרקוד, וצילמה אותם.

לאחר מכן הובלו העצורים, עדיין בתחתונים, לחוף אחר, ליד בסיס זיקים, ושם, לפי עדויותיהם, חיילים היכו אותם באופן קשה וחקרו אותם. בפרסומים בתקשורת, נכתב כי חוקרי שבויים של יחידת 504 ביצעו את החקירה הראשונית. מאהר, שלומד באוניברסיטה אל-אזהר, שיחזר באוזני "שיחה מקומית" מה קרה שם.

"חייל אמר לי, 'מה השם שלך', והתחיל להכות אותי באגרופים בבטן ולבעוט בי", סיפר מאהר. "הוא אמר, 'אתה נמצא בחמאס שנתיים'; 'תגיד לי איך גייסו אותך'. אמרתי לו שאני סטודנט. שני חיילים פתחו לי את הרגליים, ונתנו לי מכות שם, ואגרופים בפנים, בצד שמאל. התחלתי להשתעל וראיתי שאני לא נושם ואמרתי להם, 'אני אזרח, אני אזרח'. אני זוכר שנגעתי עם היד למטה, בגוף, והרגשתי משהו כבד. לא זיהיתי שזו הרגל. הפסקתי להרגיש את הגוף. אמרתי לחייל שכואב לי, והוא עצר, ושאל איפה כואב, ואמרתי לו בבטן, ואז הוא נתן לי מכות חזקות בבטן. אמרו לי לקום. לא הרגשתי את הרגליים ולא הצלחתי ללכת. בכל פעם שנפלתי, נתנו לי עוד מכות. ירד לי דם מהפה ומהנחיריים והתעלפתי".

החיילים חקרו כך כמה מהעצורים, צילמו אותם, בדקו תעודות זהות, ואז חילקו אותם לשתי קבוצות: ברוב נשלחו בחזרה לרצועת עזה, והגיעו לבתיהם עוד בשעות הלילה של אותו יום. מאהר, הסטודנט מאל-אזהר שהוכה באופן קשה, היה בקבוצה זו. גם אחיו הקטן של לובאד הוחזר לעזה. איימן עצמו נלקח לקבוצה שנייה, של כמאה איש, והם הועברו למתקן מעצר צבאי בתוך ישראל.

בזמן השהייה שם, העצורים שמעו כל העת "מטוסים ממריאים ונוחתים", ולכן ייתכן כי מדובר בבסיס שדה תימן שסמוך למסלול המראה ובו, לפי הצבא מוחזקים עצורים רבים שמובאים לישראל מעזה. ב"הארץ" פורסם לאחרונה כי חיילים התעללו בעצורים בשדה תימן בכמה מקרים וכי מספר לא ידוע של עצורים מתו בזמן המעצר במקום. גם העדים שדיברו עם "שיחה מקומית" חזרו על הדברים. בצבא אישרו ל"שיחה מקומית" כי פלסטינים מעזה מתו במתקני מעצר צבאיים, אולם סירבו לפרט מעבר לכך.

במתקן שבו הוחזקו האזרחים מבית לאהיא שדיברו עם "שיחה מקומית", העצורים היו אזוקים ועיניהם מכוסות כל הזמן, במשך ימים עד שבועות. לפי העדויות, חיילים הכריחו אותם לכרוע על הברכיים משך 20 שעות ביממה, ורק  בין חצות לחמש בבוקר הותר להם לנוח. העדים הפלסטינים סיפרו כי מי שזז או דיבר, נענש.

החיילים צילמו אותנו. פלסטינים שנתפסו בבית לאהיא ליד חוף הים (צילום: שימוש לפי סעיף 27 א לחוק זכויות יוצרים)

קושרים את העצירים לגדר

העצורים לשעבר סיפרו, כי לחיילים ששמרו עליהם היה פנס לייזר ירוק, והם סימנו בעזרתו כל מי שזז, החליף תנוחה מכאב, או הוציא קול מהפה. בכל מקבץ היו כמאה עצורים. אחד מהם, שהחיילים בחרו אותו כי ידע עברית וזכה לתואר "שאוויש", היה היחיד בלי כיסוי עיניים. השאוויש הביא את המיועדים לעונש לחיילים, שעמדו מעבר לגדר התיל שהקיפה את המקום שבו הוחזקו העצורים.

לפי העדויות, העונש הכי נפוץ היה קשירה לגדר, כאשר הידיים למעלה, ואסור לעציר להוריד אותן במשך כמה שעות. מי שמוריד ידיים, מוצא לעיתים החוצה לחיילים, שמכים אותו. "עינו אותנו כל היום", סיפר נידאל ל"שיחה מקומית". "כרענו על הברכיים. ראש למטה. מי שלא מצליח, קושרים אותו לגדר. שעתיים, שלוש, עד שהחייל מחליט לוותר לו. אותי קשרו לחצי שעה, כל הגוף מתמלא בזיעה, הידיים נרדמות".

"אסור לזוז. אם אתה זז, החייל מכוון עליך לייזר, ואומר לשאוויש, תוציא אותו, שירים ידיים. קושרים אותך לגדר", שיחזר לובאד, "אם אתה מוריד ידיים, השאוויש מוציא אותך החוצה, והחיילים נותנים לך מכות. אותי קשרו לגדר פעמיים. והמשכתי להרים ידיים כי היו אנשים שסביבי שממש פגעו בהם. מישהו אחד חזר עם רגל שבורה. אתה שומע את המכות והצרחות מעבר לגדר. אתה מפחד להסתכל או להציץ מבעד לכיסוי העיניים. אם רואים אותך מסתכל, זה עונש. יוציאו אותך או שיקשרו אותך לגדר גם".

במקרה אחד, סיפר לובאד, עציר הוצא מעבר לגדר התיל כשידיו כפותות. העצורים שמעו מכות, את העציר מקלל חייל, ואז ירייה מנשק. הם לא יודעים אם הירי פגע בעציר ואם הוא חי או מת, אבל בכל מקרה העציר לא חזר.

"בהתחלה קשרו אותו (את העציר; י"א) לגדר כעונש", סיפר לובאד, "כי הוא לא כרע על הברכיים כמו שהם מבקשים. ליד הגדר הוא הרים ידיים, עם האזיקים. והידיים של העציר הזה נפלו כי זה כואב. אז הוציאו אותו החוצה כדי לתת לו מכות. בחוץ שמעתי את הצעיר מקלל את אמא של החייל, והוא אמר לו: 'אל תקלל, אל תקלל', ואז שמעתי שהיה ירי. העציר הזה לא חזר ביומיים שנשארתי".

תושבים מעזה העידו בראיונות לתקשורת בערבית כי עצורים במתקן הכליאה מתו לידם. "אנשים מתו בפנים. לאחד היתה מחלת לב. זרקו אותו, לא רצו לטפל בו", סיפר אחד העצורים ששוחררו לאל–ג'זירה.

גם מספר עצורים שהיו יחד עם לובאד סיפרו לו על מקרה מוות כזה. לדבריהם, קודם להגעתו, מת במתקן, כתוצאה מתנאי המעצר, אדם מבוגר ממחנה הפליטים שאטי, שהיה חולה. העצורים החליטו לשבות רעב במחאה על מותו, והחזירו לחיילים את חתיכות הגבינה והלחם. העצורים סיפרו ללובאד שבלילה חיילים נכנסו והיכו אותם קשות בעודם כפותים, ולאחר מכן זרקו לעברם רימוני גז מדמיע. העצורים הפסיקו לשבות.

בצבא אישרו ל"שיחה מקומית" כי עצורים מעזה מתו במתקן. "מוכרים אירועי מוות של עצורים שהוחזקו במתקן הכליאה", נמסר מדובר צה"ל. "בהתאם לנהלים, נערכת בדיקה בגין כל מקרה מוות של עצור, ובכלל זאת, בדיקה באשר לנסיבות המוות. גופותיהם של העצורים מוחזקות בהתאם לפקודות הצבא".

למה נשארתם בצפון. הריסות בבית לאהיא, 28 בדצמבר 2003 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"כיבו לנו סיגריות על הגב"

צעיר ששוחרר מהכלא, אמר לתקשורת אחרי שחזר לעזה כי "עינו אנשים כל הזמן, שמענו קולות של צרחות. אמרו לנו, למה נשארתם בעזה, למה לא הלכתם לדרום. ואמרתי להם, למה שנלך לדרום, הבתים שלנו קיימים, ואנחנו לא קשורים לחמאס. אמרו לנו, רדו לדרום, אתם חגגתם ב-7 באוקטובר".

ביחס לטענות על התעללות ועינויים, בדובר צה"ל אמרו כי "כל טענה להתנהלות לא תקינה במתקן הכליאה נבדקת באופן יסודי. העצורים נאזקים בהתאם לרמת הסיכון שלהם ומצבם הבריאותי, בהתאם להערכת מצב יומית. אחת ליום מתקיים במתקן הכליאה הצבאי מסדר רופא שבודק את מצבם הרפואי של העצורים הזקוקים לכך".

עצורים סיפרו ל"שיחה מקומית" כי אכן נבדקו על ידי רופא כשהגיעו למתקן, אולם, לדבריהם, במהלך השהייה במתקן לא קיבלו טיפול רפואי למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות.

נידאל סיפר כי מלבד האלימות, תנאי הכליאה היו קשים. "השירותים זה שתי חתיכות עץ, ובינם פתח דק", תיאר, "מכניסים אותנו לשם קשורים בידיים ועם כיסוי עיניים. היינו נכנסים, ומשתינים על הבגדים שלנו. וזה המקום שאנחנו גם שותים בו מים".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בראיונות מצולמים עם פלסטינים ששוחררו לעזה, הם תיארו מקרים שבהם כיבו סיגריות על גופם של עצורים ואף נתנו להם מכות חשמל.

"הייתי 18 ימים עצור", סיפר בחור צעיר לאל-ג'זירה. "הוא (החייל) רואה שאתה נרדם, הוא לוקח מצית, ושורף את הגב שלך. כיבו לי סיגריות על גב כמה פעמים. אחד מהצעירים אמר לו (לחייל) 'אני רוצה לשתות מים', והוא אמר, 'תפתח את הפה אני אתן לך מים.' העיניים שלו מכוסות, והוא פתח פה, והוא ירק לו בפה".

עצור אחר סיפר שעונה במשך חמישה או שישה ימים. "אתה רוצה ללכת לשירותים? אסור", הוא שיחזר בסרטון וידיאו. "הוא (החייל) מכה אותך. ואני לא חמאס, מה אני אשם. אבל הוא כל הזמן אומר לך: אתם חמאס, כל מי שנשאר בעזה, חמאס. אם לא הייתם חמאס, הייתם יוצאים לדרום. אמרנו לכם ללכת לדרום".

"כיבו סיגריות על הצוואר שלנו, בידיים שלנו, בגב. בועטים לך בידיים ובראש. ויש מכות חשמל", סיפר שאדי אל-עדויה, עצור נוסף ששוחרר, בעדות מצולמת לערוץ TRT. "אסור לך לבקש כלום", סיפר לאל–ג'זירה אחד מהמשוחררים לאחר שהגיע לבית החולים ברפיח. "אם אתה אומר 'אני רוצה לשתות', נותנים לך מכות בכל הגוף. אין הבדל בין זקן לצעיר. אני בן 62. נתנו לי מכות בצלעות ויש לי בעיות בנשימה מאז".

בדובר צה"ל אמרו כי כליאתם של עצורים מרצועת עזה נעשית "על רקע מעורבות בפעילות טרור", וכי "עצורים שנמצא כי לא היו מעורבים בפעילות טרור ואין הצדקה להמשך החזקתם, מוחזרים לרצועת עזה בהזדמנות הראשונה". לדבריהם, מתקני הכליאה הצבאיים נועדו רק לתשאול ולסינון ראשוני של עצורים, עד להעברתם לשב"ס או עד לשחרורם.

העצורים שנתפסו בעזה, בין אם היו אנשי חמאס או אזרחים, מוחזקים בישראל בכפוף ל"חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים", שחוקק ב-2002. החוק מאפשר לישראל להחזיק בלוחמי חמאס או חיזבאללה מבלי להעניק להם מעמד של שבויי מלחמה. החוק מאפשר לעצור אנשים לפרקי זמן ממושכים בלי צורך להוציא צו כליאה, בלי ביקורת שיפוטית, ומבלי לאפשר להם לראות עורך דין. לאחר פרוץ המלחמה באוקטובר, החוק תוקן, ולפי הנוסח שאושר בכנסת לפני כשבועיים, ישראל יכולה להחזיק בעצורים עד ל-45 ימים מבלי להוציא צו כליאה.

"45 ימים הם לא קיימים", אומרת עו"ד טל שטיינר, מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, "האנשים האלו נעצרים בעזה ואין שום רישום של זה. אין הודעה למשפחות. בזמן הזה אנשים יכולים למות ואף אחד לא יידע מכך. לך תוכיח שזה קרה בכלל. המון אנשים יכולים פשוט להיעלם".

צפיפות בלתי נסבלת. בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

תגיד: כל כלב ביג'י יומו

במוקד להגנת הפרט קיבלו טלפונים ממשפחות בעזה ביחס ל-254 פלסטינים שנלקחו מהרצועה, וקרוביהם לא יודעים היכן הם. במוקד עתרו לבג"ץ לפני כשבוע בדרישה כי הצבא יפרסם מידע לגבי תושבי עזה המוחזקים על ידו. חוק הלוחמים הבלתי חוקיים מאפשר לדחות מפגש עם עורך דין וביקורת שיפוטית עד ל-75 ימים, ואם שופט מאשר זאת, ניתן למנוע מעצור פגישה עם עורך דין עד חצי שנה.

גורם בשב"ס אמר ל"שיחה מקומית" כי מרבית העצורים מוחזקים על ידי הצבא ולא הגיעו לשב"ס. לפי נתונים שקיבל המוקד, נכון לתחילת דצמבר, בשב"ס כלואים 661 "לוחמים בלתי חוקיים" מעזה, אולם ההערכה שהצבא מחזיק עוד מאות רבות, ואולי אלפי פלסטינים, שטרם הוחלט כיצד לסווג אותם, כאזרחים או כ"לוחמים בלתי חוקיים". בנוסף, סביר כי בצה"ל מנסים להשיג מידע מודיעיני גם מאזרחים, ומשתמשים בחוק כדי לכלוא אותם.

בצבא לא מסרו בכמה עזתים הם מחזיקים בטענה שמדובר במידע "מסווג".

העצורים ששוחחו עם "שיחה מקומית", אמרו שבמתקן הצבאי הוחזקו אנשים שהם הכירו כאנשי חמאס או ג'יהאד אסלאמי, לצד אזרחים רבים. לדבריהם, החיילים לא מבדילים ביניהם ונוהגים כלפי כולם באותו האופן. חלק ממי שנעצרו באותה קבוצה בבית לאהיא לפני כמעט חודש עדיין לא שוחררו.

האזרחים שכן שוחררו סיפרו ל"שיחה מקומית" שכעבור כמה ימים במתקן הכליאה הם נלקחו לחקירה במתקנים אחרים. רובם סיפרו כי הוכו במהלך חקירותיהם. הם נשאלו האם הם מכירים פעילי חמאס או ג'יהאד, מה דעתם על מה שקרה ב-7 באוקטובר, מי מבני משפחתם פעיל חמאס, מי נכנס לישראל ב-7 באוקטובר, ומדוע לא התפנו דרומה כפי ש"התבקשו".

לובאד נלקח לירושלים לחקירה כעבור שלושה ימים. "החוקר נתן לי בוקס בפנים, ובסוף הוציאו אותי החוצה וכיסו לי את העיניים", היא סיפר. "ניסיתי להוריד את הכיסוי, כי כאב לי, וחייל נתן לי ברכייה למצח. אז השארתי אותה. אחרי חצי שעה, הביאו עצור אחר, דוקטור באוניברסיטה. כנראה הוא לא ענה להם בחקירה. היכו אותו ממש באכזריות לידי. אמרו לו, 'אתה מגן על חמאס, אתה לא עונה על שאלות, רד על הברכיים, תרים ידיים'. הרגשתי שני אנשים מתקרבים אליי. חשבתי שהגיע תורי למכות וכיווצתי את הגוף להתכונן. מישהו לחש לי באוזן: 'תגיד כלב'. אמרתי שאני לא מבין. הוא אמר לי: 'תגיד, כל כלב ביג'י יומו".

לאחר מכן שיחררו את לובאד בחזרה לתא המעצר. לדבריו, התנאים בירושלים היו טובים יותר מבמתקן שבדרום. לראשונה לא אזקו אותו ולא כיסו את עיניו. "מרוב כאב ועייפות, נרדמתי וזהו", הוא אמר.

ב-14 בדצמבר, שבוע אחרי שנלקח מביתו בבית לאהיא ועזב את אשתו ושלושת ילדיו, הועלה לובאד על אוטובוס בחזרה למעבר כרם שלום. הוא ראה במקום 14 אוטובוסים, עם כ-500 עצורים. הוא ועד נוסף סיפרו ל"שיחה מקומית" שחיילים אמרו להם לרוץ ואמרו להם ש"מי שיסתכל אחורה, נירה בו".

לא יודעים איפה המשפחות שלהם. פלסטינים במחנה אוהלים מאולתר בדרום רצועת עזה (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

הבן שלו חושב שהלך לגן חיות

ממעבר כרם שלום העצורים הלכו ברגל לרפיח, עיר שהפכה למחנה ענק של אוהלים, ובהם מאות אלפי עזתים עקורים, לאחר שכ-1.8 מיליון מתושבי עזה, כ-85% מאוכלוסיית הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם. העצורים המשוחררים לבשו פיג'מות אפורות, וחלקם הציגו לעיתונאים פלסטינים שתיעדו את שובם פציעות בפרקי היד, בגב, ובכתפיים, לכאורה תוצאה של האלימות שספגו במעצר. הם ענדו צמידים שעליהם מספר שניתן להם כשהגיעו למתקן הכליאה. רבים אמרו כי הם לא יודעים לאן ללכת ברפיח, ואינם יודעים איפה בני משפחותיהם. רבים מהם היו יחפים.

"הייתי עם עיניים מכוסות, 17 ימים. אסור לפתוח אותן", סיפר אחד מהם למצלמה. "התייחסו אלינו כמו לתרנגולות או לכבשים", אמר אדם נוסף. אחד מהעצורים שהגיעו לרפיח סיפר ל"שיחה מקומית" כי מאז ששוחרר לפני שבועיים הוא גר באוהל מניילון. "רק היום קניתי נעליים", אמר, "ברפיח לא משנה לאן אתה מסתכל, אתה רואה אוהלים. מאז השחרור נורא קשה לי נפשית. מיליון איש מצטופפים פה בעיר שהיתה של 200 אלף".

כשלובאד הגיע לרפיח, מיד התקשר לאשתו. הוא שמח לשמוע שהיא וילדיו בחיים. "בכלא כל הזמן חשבתי עליהם, על אשתי שבמצב קשה, לבד עם הילד הקטן שנולד לנו", סיפר.

רק אחרי שהרגיש שמשהו קרה, סיפרו לו בני משפחתו כי שעה אחרי שאחיו הצעיר חזר מהמעצר בחוף זיקים, פגז פגע בבית השכנים, והרסס הרג אותו. "אני רואה איך אנחנו יושבים שם בבוקסר, וקור אימים, ואני לוחש לו, 'תירגע, תירגע, אתה תחזור בשלום', משחזר לובאד את הפעם האחרונה שבה ראה את אחיו. "ראיתי אותו גם בווידאו שפורסם, כשאנחנו במשאית. הוא ישב בסוף".

אשתו של לובאד סיפרה לילדיהם שאבא, כלומר הוא, נסע לטייל בחו"ל. לובאד לא בטוח שהם האמינו. בנו בן השלוש ראה אותו מופשט מבגדיו ברחוב באותו יום. "הילד שלי נורא רצה להיות יום אחד בגן חיות. ואין כזה בעזה. אז סיפרתי לו שבטיול ראיתי שועל, בירושלים. ובאמת במקום שבו נחקרתי, בבקרים, עברו כמה שועלים בחוץ. הבטחתי לו שאחרי שהכל ייגמר, אקח אותו לראות אותם גם".