"תחתמי או שלא תראי את הילדים". הבחירה שהועמדה בפני תושבת עזה

כחלק מעבודתי כרכזת פניות בארגון זכויות האדם "גישה", אני מדברת מדי יום עם פלסטינים מרצועת עזה, שחווים על בשרם את אכזריות המדיניות של ישראל, המונעת מהם תנועה מהרצועה ואליה למימוש צרכים אנושיים בסיסיים.

באחד הימים של ספטמבר האחרון עניתי לשיחה מאישה בשם עולה באקה. היא נולדה בשכם שבגדה המערבית ועברה לחיות בעזה לפני 20 שנה לאחר נישואיה לתושב הרצועה. "הגשתי בקשה לצאת מעזה עם שלושת ילדיי כדי לחזור ולגור בבית שגדלתי בו בגדה, עם בני המשפחה שלי, שחיים שם. הילדים שלי מעולם לא פגשו אותם", אמרה לי. "הבקשה סורבה, כי חתמתי על טופס שבו כאילו ויתרתי על הכתובת שלי בגדה. אבל לא באמת ויתרתי, זה לא נכון.

"בשנה שעברה הצלחתי לקבל (מישראל) היתר לביקור בגדה", המשיכה באקה. "ביקשתי להגיע כדי להיפרד מאח שלי, שגסס מסרטן. אבל קיבלתי את האישור לצאת מעזה רק אחרי שכבר מת. זה היה ביקור קשה, כל המשפחה היתה באבל כבד. ההיתר היה רק לשלושה ימים, ולא התעכבתי אפילו דקה יותר. לאחד מילדיי יש תסמונת דאון והוא תלוי בי. היה לו קשה שנסעתי.

"בדרכי חזרה לעזה, חיילות במעבר ארז עיכבו אותי ולא נתנו לי להמשיך. לא הבנתי למה ומה הן אומרות. סדרן שהיה שם הגיע כדי לתרגם לי את דבריהן, ואמר, 'או שאת חוזרת לגדה, לפי המען שלך בתעודת הזהות, או שאת חותמת על טופס, שבו את אומרת שאת משנה אותו לעזה. ניסיתי להסביר להם שאני חייבת להגיע הביתה לילדים שלי. כשראיתי שהם לא מבינים אותי, נשברתי".

דמיינתי אותה: אישה בראשית שנות ה-40 לחייה, תחת הלם האבל על אח שלא פגשה שנים ושלא תפגוש עוד לעולם, חסרת אונים, מתחננת, בוכה, נקרעת מול בחירה בלתי אפשרית: לשוב לבית משפחתה בשכם, או לחזור לבנה עם הצרכים המיוחדים, שמחכה לה בעזה. בשלב הזה, לא לראשונה, חשתי שגם העיניים שלי מתחילות לדמוע. "בסוף הבנתי שאין לי ברירה. חתמתי, כדי שאוכל להיכנס לעזה", אמרה.

סיפורים כמו של באקה אינם נדירים, לנוכח מדיניות הבידול הישראלית, שמבקשת כבר עשורים לחצוץ בין האזורים הפלסטיניים ולבודד את עזה מהגדה, גם במחיר פיצולן של משפחות פלסטיניות. מלכתחילה ישראל מתירה לבני זוג, שאחד מהם רשום בגדה והשני רשום עזה, לממש את זכותם לחיות יחד רק ברצועה. לרוב אלה נשים פלסטיניות שעוברות לעזה עקב נישואין. משעברו לעזה, ישראל מאפשרת להן להיפגש עם קרוביהן בגדה רק במקרים "הומניטריים וחריגים" – מוות, מחלה קשה או חתונה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. זהו.

אך המקרה של באקה חושף כיצד ישראל ממנפת את רגעי המצוקה האלה כדי לאלץ נשים פלסטיניות תושבות הגדה, החיות ברצועה, לחתום על טופס המצהיר על "השתקעות" לצמיתות בעזה, ואז משתמשת בו כדי למנוע מהן את זכותן לחזור לביתן שבגדה. דו"ח שפרסמנו ב"גישה" על הפרקטיקה הפוגענית הזאת מזכיר שעל פי הדין הבינלאומי מדובר ב"העברה בכפייה" – הפרה חמורה של סעיף 47 באמנת ז'נבה הרביעית, העולה לכדי פשע מלחמה.

"אני רוצה לחזור לגדה", באקה המשיכה בשיחתנו, "אבל יחד עם הילדים שלי, באופן מסודר. כשבאתי למשרדי הוועדה האזרחית בעזה, כדי להגיש לצד הישראלי את הבקשה שלי לבקר בגדה את אחי, עוד כשהיה חולה מאוד, אמרו לי שאחזור אליהם אחרי הביקור ושאז אגיש את הבקשה לחזור לגדה. זה מה שעשיתי, אבל עכשיו, בגלל שחתמתי על הטופס ההוא, אמרו לי שישראל מסרבת".

אמרתי לה שננסה לעזור. היה לי קשה מאוד להוסיף ולהסביר לה שאם נצליח, על פי מדיניות ישראל, בן הזוג שלה, שרשום במרשם האוכלוסין כתושב עזה, יוכל לבקר אותה ואת ילדיהם בגדה רק בנסיבות מצומצמות – על פי הקריטריונים, במקרה שמי מהם ימות, יחלה מאוד, או יתחתן. אפילו במקרים כאלה סביר שישראל תסרב לאפשר לו לצאת מהרצועה, כי מבחינתה הוא מסוכן, ולכן מסומן, כמי שעלול "להשתקע" בגדה.

היא נאנחה בשקט. "אני מבינה. זאת החלטה קשה מאוד. הבן שלנו במסגרת מיוחדת שלא מספיקה לצרכים שלו. המערכת החיסונית שלו חלשה, יש לו בעיות בריאות וגם בעיות חברתיות שמדרדרות את המצב הנפשי שלו, והסבל שלו משפיע על כל המשפחה. בגדה יש מסגרת שתתאים לו יותר. אני רוצה שילמד שם מקצוע. מצבנו הכלכלי לא טוב, המסגרת שלו פה יקרה מאוד, אנחנו לא יכולים לשלם את ההלוואות שאנחנו חיים עליהן".

בתחילת נובמבר עתרנו בדרישה לאפשר לבאקה לשוב לגדה עם ילדיה. הדיון נקבע לסוף מרץ. כל שנותר לבאקה לעשות הוא לחכות ולקוות. בינתיים, היא הסכימה שאספר את סיפורה, וגם שלחה תמונה שלה עם משפחתה ברצועה.

היא האישה במעיל הירוק, שעומדת במרכז, בין ילדיה. הביטו בה.

סרין עלי היא רכזת פניות ציבור במחלקה המשפטית של "גישה" – ארגון זכויות אדם הפועל למען זכותם של פלסטינים ופלסטיניות לנוע, בעיקר מרצועת עזה ואליה.