עונש בלי שכר: מעבר ארז והשליטה הישראלית בעזה

מי שבא בשערי מעבר ארז מהצד הישראלי נכנס למסוף גבה-תקרה שרצפתו ממורקת. לפניו נפרשת שורת אשנבים מחוּפּי-זכוכית, האופייניים למעברי גבול, מהם נפלטים מדי פעם נשים, גברים וילדים, גוררים אחריהם מזוודה. נורמליות. אלא שמעבר ארז הוא הכל מלבד נורמליות. בעזה הוא סמל לסיכוי ולדיכוי; בידי ישראל הוא כלי נשק, מכאיב, זמין וחסר תוחלת. מה שלא מפריע לישראל לחזור ולהשתמש בו שוב ושוב, שנה אחר שנה, סתם.

הבוקר נפתח שוב המעבר לאחר יומיים שבהם היה סגור. זאת תמיד החלטה חד צדדית של ישראל. הנוסחים ידועים: בתום "הערכת מצב" במשרד הביטחון החליט השר על פתיחתו מחדש של המעבר לכניסת פועלים וסוחרים. ואז נשמעת איוושת המקל: זאת בתנאי שתישמר "היציבות הביטחונית באזור".

אבל איש באגף הפוליטי של משרד הביטחון, מהשר וסגנו ומטה, ואף אחד באגף במשרד שמנהל את חייהם האזרחיים של הפלסטינים בטריטוריות המבודלות בגדה המערבית ובעזה – מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) – אפילו לא מנסה לטעון שהפועלים שיצאו הבוקר לקושש פרנסה בעבודות כפיים בחצרות ישראל, הם אלה שמקבלים החלטות שמשפיעות על "היציבות הביטחונית", או אפילו קשורים באורח שולי לפעולות מזוינות מטעם גופים בעזה. לא פרטנית, שכן כל אחד מהם עובר הליך בחינה דקדקני, ולא כקבוצה, על אף שהענישה שלהם קולקטיבית.

שצה"ל ישוחח עם צה"ל

ביום ראשון השבוע, דחף "הצבא" לתקשורת חוות דעת שדווקא תומכת בפתיחה מידית של המעבר, כאילו לא הצבא מייעץ למשרד הביטחון, שבו יושב מתפ"ש, אותו מתפעלים חיילים. כה מפותל, שהידיעה על כך ב"הארץ" נפתחה בטבעת מביוס מילולית: "בצה"ל תומכים בפתיחת מעבר ארז בהקדם האפשרי לכניסת פועלים וסוחרים מרצועת עזה לישראל. זאת, לאחר שבסוף השבוע הודיע צה"ל כי המעבר לא ייפתח". אולי טוב שצה"ל ישוחח מדי פעם עם צה"ל.

אלא שזה לא מקרי ולא ראשוני. הטלת מגבלות שרירותיות על מעבר אנשים עם צרכים אזרחיים נחשבת בישראל למהלך צבאי טקטי, באין אסטרטגיה מדינית מול האוכלוסיה הפלסטינית. אוכלוסיית עזה, שני מיליון בני אדם, מחציתם ילדים ונוער, תלויה בישראל לקיום הזכויות הבסיסיות ביותר שבאות עם חופש תנועה – בריאות, פרנסה, השכלה, חיי משפחה תקינים, חופש פולחן. וישראל, שיצרה את התלות הזאת, משתמשת בה, ובו בזמן מכחישה אותה.

גנץ איים השבוע, בדיון לגבי סגירת ארז: "מי שמצבו הכלכלי, האזרחי והצבאי לא יציב – הוא שייפגע קשות מכל טלטלה". ישראל מענישה את התושבים כשיטה. המטרה? פחות ברור. עד לאינתיפאדה השנייה יצאו דרך ארז מדי יום 26 אלף פועלים; כעבור שנה, 900. מאז החמרת הסגר בעקבות השתלטות חמאס, ב-2007, ישראל שיחקה בהגבלות על מעבר אנשים וסחורות. שנים של איסורים מוחלטים, ואיסורים שרירותיים, ואיסורים מזדמנים. היתה תזה שלחץ על האוכלוסיה יניב את גירוש חמאס מהשלטון. מזמן ברור שחמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי. נותר ההרגל, ואיתו העקרונות האינרטיים:

1. הפלסטינים של עזה רעילים מאלה של הגדה. ברור לכל כי 140 אלף הפלסטינים תושבי הגדה שעובדים בישראל ובהתנחלויות הם צורך הדדי. אין כלכלה פלסטינית בלי ייצוא עבודה; אין בנייה וחקלאות בישראל בלי פועלים זמינים. ועדיין, בלי קשר ל"ביטחון", התנועה של פלסטינים מעזה היא חלקיק מהתנועה של פלסטינים מהגדה. נכון לאמצע החודש, קצת פחות מ-12 אלף מתושבי עזה החזיקו בהיתרים ל"צרכים כלכליים". עד לא מזמן לא יצאו כמעט בכלל פועלים מעזה, במשך כעשרים שנה.

2. בלי חובות. גנץ בחר שלשום בצירוף "נדיבות אזרחית וכלכלית" כשדיבר על ההחלטה לגבי ארז, ובכלל, יחס אנושי אל תושבי עזה, לצורך זה. זאת לא השקפה אישית שלו, או חלופת מדיניות, אלא עמדה משפטית, שישראל מתעקשת עליה. בעוד שהעולם מזמן שוכנע שמידת השליטה שישראל נוקטת כלפי אוכלוסיית הרצועה מתכנסת לכדי כיבוש, ועל כן חלות עליה החובות לדאוג לצרכי התושבים, ישראל מתעקשת שהיא רק שכנה מוטרדת של פראים עם סף אלימות נמוך, שמאיימים על בתי התינוקות של קיבוציה הדרומיים. כל חולת סרטן שהיא מאפשרת לה להגיע לטיפולים בבית חולים בגדה היא אך תיירת מרפא. העובדות הן שהרשות הפלסטינית מממנת את הטיפולים, שישראל חוצצת בין עזה לגדה, שאין אפשרות להיכנס לגדה בלא אישור ישראל – אבל ישראל לא מבינה למה חושבים שהיא אחראית פה על משהו.

3. אין דרישה. לא רק שהענשת האוכלוסייה הפלסטינית היא אכזריות חסרת תוחלת, גם הקישור שלה להסלמות הצבאיות בין ישראל לחמאס לא נושא פרי. אפילו לא בישראל. סביר היה להניח שאזרחי ישראל היו מתקוממים מתישהו לנוכח הכישלון המתמשך של ממשלות ישראל לנסח חזון מדיני שיאפשר חיים של ביטחון, חובה די בסיסית שחלה על כל שלטון. שניהול הסכסוך, צמצום החיכוך, כיסוח המדשאה, כל איוולת אחרת שאומרת שהקפאת המצב "טובה לנו", וכוללת בעיקר ציפייה מיסטית שהסכסוך יפתור את עצמו, או שבוקר אחד ייפתחו את החלון והפלסטינים לא יהיו פה, ייחשבו למופע ציבורי עלוב. לא, כל פעם מחדש, קמים הצועקים "לכסח אותם", "שיילכו למצרים" ומנציחים מעגל של מוות, טראומה והרס.

יותר מזה, לא רק שענישה קולקטיבית התקבעה בפוליטיקה הישראלית כחלופת מדיניות שואפת פתרון, היא גם אמורה לפייס צורך ציבורי למשהו – נקמה? – כחלופת ביטחון. מניעה, חֶסֶר והפצצות רנדומליות בעזה, הריסות בתי מפגעים בגדה, פעולות שגם הצבא לכל הפחות מפקפק ביעילותן.

סגירת מעבר ארז למשך יומיים פגעה בעשרות אלפי חפים מפשע. ישראל שוב הצליחה לחמוק מלתת דין על ענישה קולקטיבית, ושוב שיכנעה כך את עצמה שממילא אין לה חובות כלפי תושבי עזה. סגירת מעבר ארז לא השיגה דבר.

אמיר רותם הוא העורך הראשי של "שיחה מקומית"