אבסורד המגבלות על עזה נמשך: אסור להיפרד, מותר להגיע ללוויה
מ', אזרחית ישראל, בילתה חודש בניסיונות לקבל היתר לבקר את אמה הגוססת מסרטן ברצועה. האפשרות להגיש בקשה נפתחה רק היום, אך עבורה זה כבר היה מאוחר מדי. ללוויה, לעומת זאת, היא קיבלה אישור מיידי
אמא של מ' נפטרה מסרטן. מ' לא זכתה להיפרד ממנה. בעוד אחיה ואחיותיה סעדו אותה בימיה האחרונים בביתה ברצועת עזה, מ', אזרחית ישראלית, בילתה יותר מחודש בהידפקות על דלתות המת"ק ובתי המשפט על מנת שיורשה לה לבקר את אמה הגוססת. אל הלוויה, מלמד ניסיוננו בגישה, כניסתה כבר תאושר בקלות יחסית.
ההחלטות לא מבוססות על שיקולים ביטחוניים או אפידמיולוגיים. פלסטינים במעבר ארז בדרכם חזרה לעזה ב-2015. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
מאז ההתנתקות ב-2005 נדרש כל אזרח ישראלי המבקש להיכנס לרצועת עזה לקבל היתר מהצבא. הקריטריונים לקבלת ההיתר מצומצמים רק למה שישראל מגדירה כ"צורך הומניטרי חריג" – תושבי ישראל הנשואים לתושבי עזה ("משפחות חצויות"), השתתפות בלוויה או בחתונה וביקור חולה במצב קשה – ומוגבלים רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה.
בקשתה של מ' עומדת בקריטריון הקבוע בחוק, אך מדיניות "סגר הקורונה" שישראל השיתה על הרצועה במרץ 2020 צימצמה את הקריטריונים למעבר אנשים עוד יותר, כך שישראל מתירה כניסה לעזה רק ללוויות ולמשפחות חצויות.
הגבלות הסגר הכפול שהוטל על עזה לפני כמעט שנה וחצי כמעט ולא השתנו. בעוד בתוך ישראל נבחנו מגבלות התנועה לעתים תכופות והותאמו לתנאים המשתנים, מסמך המדיניות הנוגע לעזה עודכן רק פעמיים בכל התקופה הזאת.
ההחלטה לאפשר לאזרחים ישראלים יציאה לרצועת עזה ללוויות אך לא לביקורי חולים מאלצת את המבקשים להיפרד מקרוביהם להמתין מרחוק למות יקיריהם. כך כבר קרה בעבר עם פ', שעם הידיעה שאחיה אושפז בטיפול נמרץ, פנתה בבהילות ישירות למעבר ארז כדי לקבל אישור לביקור, והונחתה שלא להגיש בקשה כלל אלא רק במקרה של לוויה; ועם ב', שהגישה בליווי עו"ד בקשה לבקר את אחיה החולה ונדחתה מטעמי מדיניות הקורונה. אחיהן של פ' ו-א' לא שרדו, ובקשותיהן של האחיות להשתתף באבל אושרו תוך יומיים.
העובדה שישראל מאפשרת כניסה של אזרחים ישראלים לרצועת עזה לצורך השתתפות בלוויות מצביעה על כך שלא עומדים מאחורי ההחלטה שיקולים ביטחוניים או אפידמיולוגיים מבוססים. אין כל היגיון בלאפשר לאנשים להיכנס לרצועה כדי לקבור את יקיריהם, אבל לאסור עליהם להיפרד מהם בימיהם האחרונים.
משטר ההיתרים הישראלי נועד, במוצהר, לשרת מדיניות ישראלית של חלוקת האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטתה לתת-קבוצות בעלות מעמד שונה ומציאות כלכלית שונה – ובכך לחתור תחת הגדרתם הלאומית המשותפת.
למרות שאיפותיה של ישראל ליצירת קבוצות מובדלות, החיבור בין הפלסטינים החיים בה ותחת שליטתה אינו רק גיאוגרפי או כלכלי. הוא נטוע גם בקשרי שפה ותרבות עמוקים, ובקשרי משפחה ענפים. מדיניות ששמה לה למטרה לנתק את האחרונים, אין לה דרך שלא להיות אכזרית.
השינויים המעטים שנעשו בקריטריונים המחמירים של סגר הקורונה, שבהם הותרה יציאה מעזה לצורכי חזרה הביתה, מעבר לצורך השתתפות באבל וראיון בקונסוליה או בשגרירות, נקבעו לאחר שהגשנו עתירות למערכת המשפט. הבוקר (חמישי) התבשרה אחת מעורכות הדין של גישה כי ניתן מעכשיו להגיש בקשות של אזרחי ישראל לביקור חולים בעזה.
בשביל מ' זה יום אחד מאוחר מדי. היא כבר בדרך ללוויה.
רחלי סעיד היא מנהלת המחלקה הציבורית של ארגון גישה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
