גירוש אום אל חיראן: התושבים עוזבים בשקט, ללא פתרונות

הסיפור של הכפר הלא מוכר מכיל את כל המרכיבים של היחס הממסדי לתושבים הבדואים. תושבים מפנים את הכפר אום אל חיראן שבנגב, ב-11 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

תושבי הכפר אום אל חיראן מגורשים מביתם, אך בניגוד לרוב ההריסות והפינויים – הפעם הכל קורה בשקט. התושבים מפרקים לבד את בתיהם, בניסיון להציל מעט מהחומרים שמהם בנויים הבתים ולפנות את החפצים ואת בעלי החיים.

בעוד שסביב ההריסות שבוצעו בכפר ב-2017, ובמסגרתן שוטרים ירו למוות ביעקוב אבו אלקיעאן, נוצר עניין תקשורתי, הפעם הוא בלתי קיים, ולתושבים לא נותר כוח למחות ולהתנגד.

למרות צו ביניים שעיכב במעט את ההריסות, התושבים מוכי הטראומה מהפינוי האלים ב-2017, שגם חוששים מקנסות, העדיפו לפרק לבד את בתיהם, אף שלחלקם אין פתרונות דיור אחרים. לפי עורך דינם של התושבים, בספטמבר התקיימה ישיבה ארוכה עם רשות הבדואים "במטרה להגיע להסכמות", אך מאז הרשות הפסיקה להגיב. השנה נמחקו בנגב כבר שלושה כפרים, ביניהם ואדי חליל, וגם הכפר ראס ג'ראבה נמצא בסכנה מיידית.

אף שהתושבים מתפנים, למדינה זה לא מספיק, והם דורשים מהם גם להרוס את כל המבנים שעומדים בכפר בעצמם. קצין ביחידת יואב אמר השבוע לאחד התושבים: "אנחנו ביום חמישי בבוקר כבר פה. אתה צריך להרוס הכל, אם אתה לא הורס יש לזה משמעויות, אתה יודע. כל בית שיעמוד ואני אעבוד עליו, אתם מפסידים את הכסף".

ואכן, ביום חמישי בבוקר הסתערו על הכפר מאות שוטרים, בליווי יחידות מיוחדות ומסוקים, אף שלא נותרו בו תושבים ובתים עומדים. במקום היו פחות מעשרים פעילים, עיתונאים ותושבים. המשטרה הרסה את המסגד בכפר, לא לפני שהדביקו עליו הודעת קנס על כך שלא נהרס על ידי התושבים. "אנחנו מפחדים מאלוהים", הסביר אחד התושבים לשוטר מדוע לא הרסו את המסגד בעצמם. לאחר מכן פינו הכלים ההנדסיים את הריסות הבתים, ווידְאוּ שלא נותרו קיר או דלת עומדים. רק כמה חתולים הסתובבו בין ההריסות. עוד לפני ההריסה, המשטרה עצרה את אחד ממנהיגי המאבק בכפר, ראאד אבו אלקיעאן, ושניים מבני משפחתו, כדי למנוע מהם לנכוח בפינוי.

Watch: Israeli authorities demolish the mosque in the Bedouin village of Um Al Hiram in the Negev/ Naqab as they evict the entire village in order to build a Hewish village on the lands pic.twitter.com/L3BJEAWy8i

— Oren Ziv (@OrenZiv_) November 14, 2024

במציאות אחרת, אולי אפילו לפני כמה שנים, הרשויות היו מעדיפות שהתושבים יהרסו לבדם את הבתים, כדי שיוכלו לטעון שהעזיבה היתה "מרצון" ולחסוך את המראות הקשים של פינוי בכוח. זה לא המצב תחת משטרת בן גביר, שרוצה "תמונת ניצחון" על חשבונם של תושבים מיואשים, שרק רוצים לחיות בשקט וכבר איבדו את התקווה שיש סיכוי למאבק. זו "מדיניות השר", כפי שהמשרד בראשות בן גביר התגאה לאחר מסע ההרס. "דינו של כל בית בלתי חוקי הינו אחד – הריסה. אני גאה להוביל מדיניות חזקה של הרס בתים בלתי חוקיים בנגב", הצהיר בן גביר בהודעה שנשלחה עוד לפני שהסתיימו ההריסות.

הסיפור של הכפר הלא מוכר אום אל חיראן שבנגב מכיל את כל המרכיבים של היחס הממסדי לתושבים הבדואים: מההחלטה להרוס יישוב שלם כדי לפנות שטח לגרעין של מתנחלים (כאילו שחסרות אדמות ריקות באזור); דרך הסירוב לבחון כל חלופה של הכרה בכפר ושכנות לצד תושבים יהודים; הכחשת הקשר של התושבים לאדמתם, אף שהממשל הצבאי שלח אותם לגור שם בשנות ה-50; ועד לקרב שמנהלת המדינה נגדם בכל החזיתות. בין השאר, כלל הקרב הזה את אישור בג"ץ לפינוי, את ביטול ההסכם שנועד לפצות את כלל התושבים ושנחתם על ידי ראש רשות הבדואים, ואת התעקשות על הפינוי עכשיו, אף שהתושבים משוועים לפשרה ולפתרונות דיור.

וכמובן, הסיפור כולל גם את ההסתערות של מאות שוטרים על הכפר בחושך, בינואר 2017, ואת הירי חסר ההבחנה שהוביל למותם של יעקוב אבו אלקיעאן והשוטר ארז לוי; ולאחריו את ההסתה נגד אבו אלקיעאן, שהגיעה מהמפכ"ל ומרבים במערכת הפוליטית, והסתכמה בהתנצלות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-2020, ללא כל הכרה אמיתית בעוול או פיצוי. בעוד שבמשטרה טענו מהרגע הראשון שמדובר ב"פיגוע", ב"שיחה מקומית" פירסמנו זמן קצר לאחר האירוע עדויות שסותרות את גרסת המשטרה, ובהמשך פורסמו תחקירים נוספים שחשפו את שקרי המשטרה באותו יום.

הכפר כבר עמד בעשור הקודם במוקד קמפיין של ארגוני ימין. גרעין ההתיישבות היהודי שאמור לעבור לשטח אחרי הפינוי מצטט בעמוד הפייסבוק שלו את עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, שגם עומד בראש רשות הבדואים, שאמר כי אום אל חיראן הוא "ללא ספק אחד היישובים הכי חשובים ואסטרטגיים בארץ". היום (שלישי) דווח כי שיקלי התפאר בדיון ועדת שרים לענייני החברה הבדואית בעלייה של 400% במימוש צווי הריסה ביישובים הבדואיים ב-2024 לעומת 2023.

הטרגדיה המתמשכת הזאת מגיעה כעת לסופה. במקום שבו שכן ביתו של יעקוב אבו אלקיעאן ישבו השבוע בניו וקרובי משפחתו תחת כיפת השמיים, לאחר שפינו את המבנים הזמניים שהקימו אחרי שהריסת מתחם המגורים של המשפחה.

אחד מהבנים, כבן 30, מספר: "זו הרגשה קשה מאוד. מכריחים אותך להרוס בידיים שלך את הבית שלך. כל הזמן אני משחזר את מה שקרה בינואר 2017, את הפלישה וההריסה". לדבריו, "בימים האחרונים אנחנו יושבים פה, ומנהלים את חיינו ללא קורת גג, וכבר מתחיל להיות קר. בחרו בזמן הזה כדי להעיף אותנו, להכריח אותנו להרוס. אנחנו לא נמצאים בטבלה (של מקבלי המגרשים מהמדינה; א"ז), אנחנו אומרים – ביטלתם (את ההסכם), תנו לנו פתרון".

אחיינו של יעקוב מוסיף: "שואלים אותנו, למה הרסתם בידיים? התשובה היא כי אנחנו חיים בפחד. ב-10 (בנובמבר) נכנס לתוקף צו פינוי. אפשר לומר שזה שיא הכישלון של המדינה. אנשים איבדו את אבא שלהם, את החיים, ועדיין, שנים רוצים להרוס, ואתה לא מתנגד, זה תוך כדי משא ומתן, העברת מסרים בכל דרך שאנחנו מוכנים לעבור. השאלה הפשוטה היא לאן הולכים מפה. אני מכבד את החלטת בית המשפט, אבל תנו אלטרנטיבה. בלי אלטרנטיבה, עוד כמה שנים נחזור על אותו סיפור של פולשים וצווי פינוי והריסה וכולי".

ראאד אבו אלקיעאן, אחד ממובילי המאבק נגד הריסת הכפר, רץ במשך שנים בין הפגנות ופגישות עם גורמי ממשל, התראיין והדריך סיורים בכפר. השבוע, לראשונה, הוא נראה שבור, והתקשה לעצור את הדמעות כשישב מחוץ לביתו, שאת רובו פינה. הוא עובר כעת למבנה ארעי במגרש בחורה. "לא האמנתי אפילו בחלומות שזה יקרה. אנחנו אבודים עכשיו תחת השלטון המטורף הזה. אין פה ערכים, אין כבוד לאדם, אין אנושיות או אחריות מצד המדינה לתושבים שלה. יש רק להחריב. לא האמנתי שיעשו לנו דבר כזה, דווקא לאור מה שקרה ב-2017, האסון שאירע בגלל המדיניות המורעלת, המשוגעת והרצחנית הזאת".

לדבריו, הממשלה רוצה שהרס הכפר "יהיה דוגמה לנגב. שייראו שאת הגרעין הכי קשה, את המאבק החוקי, הצודק והלגיטימי הזה, שהחזיק 25 שנה, הם הצליחו לפרק בכוח – ואם פירקו אותו, אפשר יהיה לפרק כל קהילה".

"אפשר ליישב כאן את כל גוש דן, יש מקום ל-3 מיליון איש בנגב", אומר ראאד, ומצביע על המרחבים הריקים שסביבו, "אבל מקריית גת ודרומה אנחנו חיים תחת שלטון צבאי, לא אזרחי, ללא חוק וסדר. עבריינים, פושעים וטרוריסטים, זה מי שמנהלים את הנגב".

בתוך ביתו של ראאד, בני המשפחה עסוקים באריזה ובפירוק, לקראת המעבר למבנה שהקימו בחורה. "זה יישוב שכולו קולקטיב אחד", הוא אומר. "לוקחים אותנו למקום שאנחנו לא יודעים אם נהיה בו הרבה זמן, או ששוב יהיה סבב עקירה, ומפרקים את התרבות הזאת, את החברה הזאת".

אישתו של ראאד, מרים, עסוקה גם היא באריזת הבית. הרהיטים פונו, החלונות פורקו, ובני המשפחה ישנים על מזרנים שהונחו על הרצפה. "אפילו לחזור לבקר כאן לא נוכל", היא אומרת. "ימחקו את המקום, הוא יהיה זר לנו. זה כבר קרה למשפחתי, כשגרנו באזור קדש ברנע". לדבריה, הם מתכוונים להישאר בכפר עד הרגע האחרון. "נישאר פה עד שהבית החדש יהיה מוכן או עד שיהיה חורבן".

כמו רבים אחרים, גם מרים קיוותה שהגירוש לא יצא לפועל. "תמיד חשבתי שבדקה האחרונה יהיה פתרון שנישאר פה בהסכם. לא האמנתי שנצטרך לעזוב, ולכן עכשיו אני בשוק ובדיכאון". בשבועות האחרונים, הגיעו שוטרים כמעט מדי יום לכפר, לסיורי הכנה לקראת הפינוי וכדי לתצפת על הנעשה. "זה הפחיד אותי והשפיע עליי ועל הילדות", אומרת מרים. לגבי המעבר לחורה היא אומרת, "התנאים קשים, זה מגרש לא גדול, אין שם שטח פתוח כמו פה, ואולי בעתיד יהרסו גם שם".

שני עשורים של גרירת רגליים

סיפורם של תושבי אום אל חיראן התחיל ב-1949, כשנושלו לראשונה מאדמות אבותיהם בוואדי זבאלה, ליד קיבוץ שובל. הם עברו לכמה מקומות נוספים, עד שהממשל הצבאי שיכן אותם ב-1956 במקום מושבם הנוכחי, ליד יער יתיר, צפונית מזרחית לעיירה הבדואית חורה, כדי לשמור על הגבול עם ירדן בזמנו. כיום, משני צידי הקו הירוק מיושמת אותה מדיניות: פחות מ-10 קילומטרים מאום אל חיראן, בחירבת זנותה שבגדה המערבית, מגורשת הקהילה של התושבים הערבים כדי לאפשר התנחלות של יהודים.

ב-2002, לאחר החלטת הממשלה על הקמת יישובים בנגב הצפוני, המדינה דרשה לפנות את תושבי אום אל חיראן. התושבים סירבו, ונפתחו הליכים משפטיים, שהסתיימו בהחלטת הפינוי שקיבל בית המשפט העליון ב-2015 . בערב הפינוי הקטלני ב-2017, התושבים היו על סף חתימת הסכם עם המדינה, אך המשטרה לא חיכתה ופשטה על הכפר.

הטרגדיה המתמשכת מגיעה כעת לסופה. כוחות המשטרה פושטים על אום אל חיראן, ב-18 בינואר 2017 (צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס)

באפריל 2018, תחת לחצים כבדים של המשטרה, נחתם הסכם, לאחר שלפי יו"ר ועד התושבים, "לא היתה לנו ברירה". על פי ההסכם, התושבים יפנו את הכפר ויקבלו כ-145 מגרשים בעיירה חורה, וכל צווי הפינוי וההריסה יבוטלו. אך ב-2019 התברר במסגרת הליך משפטי כי רשות מקרקעי ישראל ביקשה לתת רק 95 מגרשים, וההסכם הוקפא, בטענה שלא אושר בוועדת הפשרות העליונה.

סיפור המגרשים שהובטחו לתושבים בחורה הוא מורכב ומלא תהפוכות. לפני הפינוי ב-2017, המדינה רצתה לתת לתושבים רק חלק מהמגרשים בשכונה 12, אך הם התעקשו לקבל את כולם, כדי שיהיה מקום לכלל המשפחות ודור ההמשך. הושגה הסכמה עקרונית, אך בסופו של דבר המשא ומתן התפוצץ – והפינוי הקטלני יצא לפועל. אחרי הטרגדיה, המדינה היתה מוכנה להתפשר, והסכימה עם התושבים לספק מגרשים למשפחות ולקטינים בנים בלבד. אחד התושבים עתר נגד ההסכם בטענה לאפליה מגדרית, ובבית המשפט המדינה טענה שההסכם מבוטל, וכי לראש רשות הבדואים דאז, יאיר מעיין, לא היתה סמכות לאשר אותו.

אף שהמדינה טענה שההסכם מבוטל, לא התקבלה החלטה כזאת בבית משפט, ועורכי הדין של חלק מהתושבים טוענים שהוא עדיין בתוקף. כך, חלק מהתושבים עברו למגרשים שהוקצו להם באופן עקרוני על ידי המדינה, אם כי כרגע מבחינת המדינה, כל הבנייה במגרשים האלה אינה חוקית, והרשויות אף איימו להרוס את הבנייה שכבר התבצעה בהם אם התושבים לא יעזבו את אום אל חיראן. תושבים אחרים כלל לא קיבלו פתרונות, ואין להם הקצאה של מגרשים בחורה או כל פתרון דיור אחר.

על אף נסיונות הידברות, בסוף בספטמבר הוצאו צווי פינוי חדשים. כך, לאחר שני עשורים של גרירת רגליים מצד המדינה – התושבים מגורשים מבלי לקבל אפילו זמן סביר להתארגן.

לפני כשבועיים הגיש עו"ד גלעד שר עתירה בשם התושבים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שכללה בקשות לשני סעדים: יישום ההסכם בין התושבים לרשות הבדואים מ-2018, והוצאת צווי עיכוב ביצוע להריסות. בדיום שהתקיים ביום שני, ביטלה השופטת גאולה לוין את הצו הארעי שמנע מהמדינה להרוס את בתיהם של 16 התושבים שעתרו, וציינה כי "מצופה מהעותרים ובני משפחותיהם אשר יפנו מרצונם את המקרקעין בימים הקרובים". מצד שני, השופטת הדגישה כי רשויות המדינה יעבירו בתוך זמן לא רב "הצעה מגובשת" לגבי המתווה שהציעו התושבים.

על חלק מאדמות הכפר החלו אחרי ההריסה ב-2017 עבודות תשתית להקמת היישוב היהודי החדש. בהתחלה קראו לו חירן. כעת כתוב על שלט קטן "אתר תפעולי – הקמת יישוב דרור". כיום מתגוררים חברי הגרעין היהודי ביער יתיר, עד שיוכלו לעבור ליישוב הקבוע. בהחלטת בג"ץ מ-2015 נקבע כי היישוב המתוכנן לא ימנע מבדואים לגור בו: "כל החפץ להתגורר בחירן רשאי לעשות כן, בכפוף לכל דין ובתנאים הקבועים לכך". ראאד אמר השבוע כי הוא עוד "יקנה מגרש ויחזור לגור בכפר", אך לאור ניסיון העבר, ספק אם זה יקרה.

פנינו לרשות מקרקעי ישראל ולרשות הבדואים בבקשת תגובה. היא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה