newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איפה שיש מאבק, יש תקווה

בימים שבהם ההסתה הגזענית נגד האוכלוסייה הערבית מתגברת, קל לאנשי שמאל להיכנע לייאוש. אבל יש בארץ הזו המוני ערבים ויהודים שעוד מאמינים באפשרות לשנות ומוכנים לפעול כדי שזה יקרה, וגם נוחלים הצלחות. זה הזמן להצטרף אליהם

מאת:

כותב אורח: אור שי

הימים האלו הם ימים שלפני חג הפסח. ולי באופן אישי, החג הזה הוא חג של תקווה. אני מדמיין את משה עומד מול פרעה, מנהיג עם עבדים מול האיש החזק בתבל, ואומר לו "שלח את עמי". לפעמים נראה לי שאנחנו פוסחים על כמה אופטימי צריך היה להיות הבחור הזה כדי להאמין שהוא יצליח להוציא את העם שלו משעבוד לחירות. ולנו, בישראל של היום, דרושות לא פחות תקווה ואופטימיות כדי לדעת שנצליח להוציא את ישראל מהשטחים.

בשבוע שלפני הפגנת השלום הגדולה בירושלים במוצ"ש האחרון, תנועת עומדים ביחד הובילה את קמפיין הגיוס להפגנה ברשתות החברתיות תחת הסיסמה "איפה שיש מאבק יש תקווה". ואכן, כל מי שהשתתף בהפגנה מספר שזו התחושה העיקרית שחש שם, תחושה של תקווה. לראות את כל כך הרבה מפגינים שבאו להיאבק למען השלום, שרוצים לסיים את הכיבוש, שמאמינים שישראל ופלסטין יכולות לחיות זו לצד זו כשתי מדינות עצמאיות – ככה מרגישה אופטימיות.

התחושה הזאת היא פרדוקסלית. במצבה הנוכחי של המדינה, דווקא הייאוש נראה לנו לפעמים כמו האופציה הטבעית. מי שפותח את החדשות מדי ערב, מכיר היטב את הרגעים בהם הייאוש הזה מאיים להתגנב אל הלב. אלא שדווקא בפרדוקס הזה טמון היסוד לתקווה. מארקס מלמדנו כי המציאות רוויה בסתירות, וסביב הסתירות הללו מתפתחים מאבקים. והמאבקים הללו הם היסוד לחברה טובה יותר.

> אמנת חמאס החדשה מעידה על נכונות התנועה להשתנות

מפגינים שבאו להיאבק למען השלום, שרוצים לסיים את הכיבוש, שמאמינים שישראל ופלסטין יכולות לחיות זו לצד זו כשתי מדינות עצמאיות. הפגנת עומדים ביחד בירושלים (יונתן זינדל/פלאש90)

מפגינים שבאו להיאבק למען השלום, שרוצים לסיים את הכיבוש, שמאמינים שישראל ופלסטין יכולות לחיות זו לצד זו כשתי מדינות עצמאיות. הפגנת עומדים ביחד בירושלים (יונתן זינדל/פלאש90)

הציבור הישראלי דוקא מוכן לשמוע

בימים שבהם ההסתה הגזענית נגד האוכלוסייה הערבית מתגברת, קל לאנשי שמאל להיכנע לייאוש. קל להצטנף בפינה שלנו, מנותקים מהחברה שאנחנו חיים בה. קל לומר ש"מול סכנת הפשיזם" צריך להסתגר, או לנעול את עצמנו באחד החדרים של מגדל השן האקדמי ולהכניס רק את מי שנשבע בהן צדק שהוא נגד הקולוניאליזם, הפוזיטיביזם וכל איזם אחר שנרצה. אבל האמת היא שאם פותחים את הדלת, מגלים שיש המון יהודים וערבים שרוצים להיאבק על האפשרות לחיות ביחד.

במהלך "אינתיפאדת הסכינים", דווקא בשיא אווירת האלימות וההסתה, התקיימו ההפגנות הראשונות של תנועת עומדים ביחד. רצינו לתת מקום לקול ציבורי שמעוניין בחיים משותפים, והופתענו לגלות כמה היענות ציבורית יש לקול הזה. ההיענות הזאת היא מה שדחף לגיבושה של עומדים ביחד – תנועה משותפת של יהודים וערבים שפועלת למען שלום, צדק חברתי ושוויון. כשנה לאחר מכן, הובילה עומדים ביחד את הפגנת האלפים בתל אביב נגד הירי והרס הבתים באום אל-חיראן והמדיניות המפלה כלפי המיעוט הערבי. מי שנכח במקום יודע היטב איזו תחושה של תקווה הייתה שם, כשאלפי יהודים וערבים הגיעו יחד להפגין נגד הגזענות והכריחו את שר המשטרה גלעד ארדן להתפתל בתגובתו לתקשורת, ולומר שהוא "עדיין סבור" שיעקוב אל-קיעאן נהרג כשניסה לבצע פיגוע דריסה (מאז, הספיק ארדן לחזור בו מהשקר הזה).

הוא הדין גם במצב הכלכלי-חברתי. השנים שאחרי המחאה החברתית לא היטיבו עם מרבית אזרחי ישראל. אחרי קיץ של מחאה ברחובות קיבלנו שנים של שיח על "כישלון המחאה" והרהורי הגירה לכל רחבי תבל. אבל כשמסתכלים על המאבקים שעדיין מתנהלים, אפשר להבין בקלות שהמלה האחרונה לא נאמרה. מיד לאחר המחאה, נדחקה הממשלה ונאלצה ליישם את חוק חינוך חינם מגיל שלוש, שיזמה ח"כ תמר גוז'נסקי בסוף שנות השמונים ונדחה מאז שנה אחר שנה. מספר שנים לאחר מכן, נכנעה הממשלה גם לדרישה של קמפיין "מינימום 30" שיזם ח"כ דב חנין, והעלתה את שכר המינימום. בנסיבות אלו, ברור שקמפיין "מינימום 5,000" שיזמו תנועת עומדים ביחד וארגון כוח לעובדים בעד הגדלת התמיכה הממשלתית בקשישים הוא פתח אמיתי לגיוס, למאבק ולשינוי. הציבור הישראלי פתוח למסר הסוציאליסטי הדורש מהממשלה להבטיח את הזכות לחיות ולהזדקן בכבוד. כדי לראות עד כמה הוא הפתיחות למסר הזה גדולה, צריך פשוט להיזכר בתגובה הציבורית אחרי ששר הרווחה חיים כץ אמר בראיון לגל"צ "מה לעשות, גם אני הייתי רוצה שבמדינת ישראל יפעילו 5,000 שקל כקצבת זקנה. מישהו חשב כמה זה עולה?". מאז הוא לא חזר על זה.

וכמו במאבק על השוויון ועל הצדק החברתי, כך גם במאבק על השלום. קל לאיש שמאל בישראל להידרדר לייאוש. בבחירות האחרונות עמדו בפני הבוחר שני מחנות פוליטיים: האחד תומך בסיפוח השטחים, והשני מבקר את רעיית ראש הממשלה על כך שהיא ממחזרת בקבוקים (או משהו כזה, הזיכרון כבר מעורפל מהתקופה המשונה ההיא). רוב המצביעים בחרו במחנה הראשון. קל להאשים אותם בזה. אולי גם לזרוק קלישאה שמאלנית על זה ש"הלכה המדינה" או לאמץ פסאדה חתרנית ולומר שהישראלים בעצם לא מסוגלים באמת להיות נגד הכיבוש כי הם פריבילגים מדי ולא מדברים את הנרטיב הפלסטיני (או משהו בסגנון). אפשר גם, במקום זה, להצטרף לפעילות בתנועה שנאבקת כדי להשמיע בזירה הציבורית את הקול שתומך בשלום ומתנגד לכיבוש. זה מה שעשו יותר מאלף וחמש מאות מפגינים בירושלים, וזאת הסיבה שהם יצאו משם אופטימיים. כי במקום לשבת בבית ולקטר מול הטלוויזיה או המחשב, הם יצאו להיאבק. ואיפה שיש מאבק, יש תקווה.

אור שי, תנועת 'עומדים ביחד'.

> הם משתיקים את ברק כהן, כי הוא היחיד שמפחיד אותם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf