מחיר למשתכן: המדינה ויתרה על 20 מיליארד שקל ונתנה לחזקים
בדיקה של "שיחה מקומית" מעלה שהעלות של תוכנית הדגל של שר האוצר כחלון גבוהה כמעט פי עשרה ממה שדווח. רוב הכסף הזה הולך למשפחות מבוססות והרבה פחות למעמד הביניים. האוצר: החזרנו את התקווה לזוגות הצעירים
לקריאת הכתבה המלאהתכנית הדיור "מחיר למשתכן", שיזם שר האוצר משה כחלון, תעלה לציבור לפחות 20 מיליארד ש"ח עד סוף 2018, כך עולה מבדיקה שערכנו בחודשים האחרונים. עלות זו גדולה פי כמה וכמה מההערכות שפורסמו בכלי התקשורת בסמוך להשקת התוכנית לפני כשנתיים. משמעותה היא שכל אזרח בישראל ישלם מכיסו 2,400 ש"ח כדי לסבסד רכישת דירה עבור כ-50 אלף משפחות בנות מזל שזכו או יזכו בהגרלות.
לפי הבדיקה שערכנו, שתוצג להלן, רובו של הכסף יזרום ככל הנראה לסבסוד רכישת דירות להשקעה עבור צעירים ממשפחות מבוססות או אמידות, ורק מיעוטו יסייע למשפחות מהמעמד הבינוני. למרות עלותה האדירה, עד כה לתוכנית לא הייתה השפעה משמעותית על מחירי הדיור, למעט ירידה קלה בחודשים האחרונים. דו"ח בנק ישראל שפורסם בחודש שעבר מטיל ספק ביכולתה להשפיע עליהם.
(צילום משה כחלון: פלאש 90)
התוכנית גם מעלה שאלות כבדות משקל לגבי סדרי העדיפויות של הממשלה והדרך בה מתקבלות החלטות תקציביות. רק לאחרונה נטען באוצר כי הוצאה של 300 מיליון ש"ח להגדלת קצבאות הנכים תוביל ל"אסון חברתי" ותחייב קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה. לעומת זאת, עלות תכנית "מחיר למשתכן" בקושי עוררה דיון ציבורי, ולא עוררה התראות דומות בעוצמתן מפקידי האוצר, למרות שהיא גדולה פי 66 (!) ויותר מהגדלת הקצבאות.
מהי תוכנית מחיר למשתכן?כמעט כל הקרקעות בישראל הן בבעלות המדינה. בניית דירות למגורים על קרקעות כאלו מתבצעת בעיקר באמצעות מכרזים שמפרסמת המדינה, ואליהם ניגשים קבלנים פרטיים. במכרז רגיל, הקבלנים מגישים הצעות על השטח הכולל, וההצעה הגבוהה ביותר זוכה. לאחר מכן הקבלן קובע בעצמו את מחיר הדירות שהוא מוכר.
שר האוצר משה כחלון, שהבטחת הבחירות המרכזית שלו היתה להוריד את מחירי הדיור, יזם את תוכנית "מחיר למשתכן" במטרה לשנות את הכללים ולהוריד את המחירים. במסגרת התוכנית, בניגוד למצב הרגיל, המדינה קובעת מראש את הסכום שישלם לה הקבלן. מי שמבטיח
הכיוון של המהפכה התקשורתית תלוי בעיקר בנו, הצרכנים
ההתפתחויות הטכנולוגיות בעשורים האחרונים חוללו שינוי דרמטי באופן שבו אנחנו מייצרים וצורכים מידע, המשפיע ישירות על עיצוב דמותה של החברה. הכוח להשפיע על כיוון השינויים הללו נמצא בידיים שלנו. למשל באמצעות תמיכה בתקשורת עצמאית
לקריאת הכתבה המלאהאנחנו נמצאים כעת בעיצומו של שינוי מרחיק לכת בדרך שבה אנשים מתקשרים וצורכים מידע וידע. קשה אפילו לתפוס את מימדיו של השינוי, מכיוון שהוא עדיין מתרחש יום יום. מה שקיים עכשיו אינו מייצג את נקודת הסיום של התהליך. אנחנו בנקודה נדירה בזמן בה העתיד נזיל, ובכוחנו לעצב אותו מן היסוד.
ההתפתחויות הטכנולוגיות – מהפכת המחשוב, האינטרנט והתקשורת הסלולרית – הן אלו שמניעות את השינוי, אבל הן לא אלו שיקבעו את דמותו. מצד אחד, הן מאפשרות לשחקנים חדשים וקטנים לאתגר גם תאגידים גדולים, ולהפיץ מידע ודעות שבעבר לא היו מגיעים לציבור רחב. מצד שני, הן נותנות פתח להיווצרותן של מונופולים ענקיים ברמה עולמית, כמו פייסבוק וגוגל. הכיוון בו עולם התקשורת יתפתח תלויים בעיקר בנו, הציבור הרחב: האם נהיה צרכנים, נתינים או אזרחים?
יש אלטרנטיבה, אבל השינוי לא יקרה מעצמו
בישראל, בעשור האחרון, אנחנו חווים מאבק חסר תקדים על השליטה בתקשורת ההמונים. הקמת ישראל היום, תיק 2000, ההתנגדות לשידור הציבורי: כולם אירועים משמעותיים, אבל הם מתרחשים בזירת התקשורת "הישנה", שדינה לעבור מן העולם. אפילו אתרי האינטרנט רבי התפוצה, כמו וויינט, פועלים במודל הישן שמתבסס על מנויים ופרסומות. לצד המאבק החשוב על דמותם של כלי תקשורת אלו, שעדיין משרתים את רוב האוכלוסייה, חשוב להפנות מבט למגמות עומק שיש להן משמעות מרחיקת לכת, גם בישראל.
בעולם הישן, כמות המשאבים שנדרשה כדי להפיץ מידע היתה שווה או אף גדולה יותר מהמשאבים שנדרשו כדי להפיקו. זה העניק יתרון ניכר לכלי תקשורת המוניים שפנו למכנה המשותף הנמוך ביותר ויכלו לחסוך בעלויות ההפצה. כלי תקשורת כאלו נשלטו באופן טבעי על ידי כוחות שראו בצרכן המידע כלי להרוויח כסף או לצבור כוח: מפרסמים, ממשלות ובעלי ההון. הם סיפקו גם את המשאבים להפצת המידע (מכונות דפוס, מגדלי שידור), וגם את המשאבים לייצור המידע (משכורות לעיתונאים, מפיקים, עורכים וכו').
כיום, הירידה הדרמטית במשאבים שנדרשים להפצה מייצרת
חיפה כימיקלים מנסה לכופף את המדינה על הגב של העובדים
החברה מאיימת לפטר את עובדי מפעל הדשנים בצפון, בהם למעלה ממאה עובדי קבלן נטולי זכויות, כדי להפעיל לחץ על המדינה. אבל הטיעונים בהם היא משתמשת מופרכים. האם באמת אין בעולם מספיק מכולות מתאימות להעברת האמוניה כמו שטוענת חיפה כימיקלים?
לקריאת הכתבה המלאהחברת חיפה כימיקלים מחדשת שוב את איומיה לסגור את המפעל לייצור דשנים בחיפה, ולפטר מאות עובדים המועסקים בו. במסגרת זאת, החברה אף שלחה אמש מכתבי שימוע לפני פיטורין לעובדי המפעל. האיום בא על רקע מאבק כוח בין החברה, המשרד להגנת הסביבה ועיריית חיפה, לגבי הפתרון שיאפשר את המשך האספקה של האמוניה ההכרחית לתהליכי הייצור במפעל, אחרי שהמיכל הענק בחיפה בו אוחסן הכימיקל המסוכן נסגר בצו בית משפט באפריל.
> למה אני מתעקש לקרוא לעצמי שמאל
האיום האחרון, רק שבועות ספורים אחרי איום דומה בראשית אוגוסט, הינו פרק נוסף בעלילה הלא מפוארת של החברה, ויחסה למדינה ולעובדים. כפי שתיאר אפרים דוידי, חיפה כימיקלים קיבלה, מאז הפרטתה ב-1986, הטבות בשווי של כ-40 מיליארד שקל, כלומר, כל אזרח ישראלי סבסד מכיסו את התאגיד הפרטי (והרווחי) בסכום מצטבר של כמעט 5,000 ש"ח. במקביל, חיפה כימיקלים פעלה לאורך השנים למנוע או למסמס את התארגנות העובדים במפעליה בדרום ובצפון, ולמנוע מהם לשפר את תנאיהם.
"מהלך שמטרתו לאיים על כל השחקנים במגרש"
אותם הדפוסים – ניצול הציבור והעובדים – באים לידי ביטוי גם במשבר הנוכחי. במשך שנים, החברה נמנעה מפיתוח פתרונות חלופיים למיכל האמוניה, למרות שסגירתו היתה בלתי נמנעת. עכשיו, היא מנסה ללחוץ על המדינה לבחור בחלופה הנוחה לה – כלומר, החלופה הזולה ביותר – תוך שימוש בעובדים ככלי מיקוח. והטיעונים שבהם היא משתמשת הם מופרכים לגמרי.
הפתרון המועדף על עיריית חיפה הוא שימוש באיזוטנקים, מכולות מיוחדות שמתאימות להובלת חומרים מסוכנים. חיפה כימיקלים הסכימה לשימוש בפתרון זה עבור המפעל הדרומי שלה, אך מעלה תירוצים מופרכים לגבי חוסר התאמתו עבור המפעל בחיפה.
ראשית, היא אומרת שהאיזוטנקים "אושרו לשימוש על-ידי המשרד להגנת הסביבה רק למפעל הדרומי". אולם הסיבה שפתרון זה לא אושר עבור המפעל בחיפה עד כה היא שהבקשה הוגשה רק לאחרונה, על ידי חיפה כימיקלים עצמה. כלומר, בעוד החברה טוענת שהפתרון בלתי
הבעיה איננה טראמפ, אלא עמדות הרוב הרפובליקני
מעבר לבוטות ולסגנון האישי, טראמפ מייצג בדיוק את עמדות הימין האמריקאי - ובכירי ממשלו מקדמים מדיניות שגרתית לחלוטין. זירת המאבק האמיתית היא לא על זהות המנהיג, אלא על עמדות תומכיו
לקריאת הכתבה המלאהמצד אחד, ניתן להבין את הזעזוע והגינוי הנרחב שעוררה תגובתו של טראמפ למצעד הגזעני והרצחני בשרלטוסוויל (אם כי לא אצל כולם, במיוחד בישראל). על פניו, קשה להאמין למחזה של נשיא ארה"ב מדבר על "שני צדדים" לאירוע בו נאצים צעדו בקריאה לכבד את מורשת העבדות, ומשתתפת מהמחאה הנגדית נדרסה באכזריות. מצד שני, הכתובת הייתה על הקיר. לא רק מאז נובמבר 2016 – אלא הרבה לפני כן.
לפני תשעה חודשים הייתי אחד מהרבים שנדהמו מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב. קשה לחשוב על מועמד מוביל למשרה זו שהיה ראוי פחות ממנו – מבחינת ערכים, יכולות ואישיות. בהתחשב בדומיננטיות האמריקניות בזירה הבינלאומית, מפחיד היה בכלל לדמיין מישהו כמוהו אוחז בעוצמה כה גדולה. ועם זאת, זה קרה.
> מתי הימין שכח שבנאצים צריך להלחם?
באירועים בהם הפער בין הציפיות לבין המציאות כה גדול, אנחנו נוטים באופן טבעי לפיצוי יתר. איך יכולתי לטעות עד כדי כך? ההסבר חייב להיות משמעותי ומרחיק לכת. במקרה של טראמפ, אם ההנחה היתה שהוא יפסיד מכיוון שהוא לא יזכה לתמיכת הציבור, אז נצחונו בוודאי מעיד על תמיכה הרבה יותר רחבה מכפי ששיערנו. ותמיכה כה רחבה, באדם כמו טראמפ, מעידה על כך שעמדות הציבור בארה"ב הרבה יותר חשוכות ומטרידות מכפי שהן נתפסו עד כה.
פופולריות נמוכה, והתערבות ה-FBI לטובת טראמפ
עד כמה שהסברים כאלו מפתים, המציאות הרבה יותר מורכבת, ולמעשה – עוד יותר מפחידה. תוצאות הבחירות בארה"ב לא הפריכו את ההנחה שהפופולריות של טראמפ נמוכה יחסית: הן אישררו אותה. טראמפ זכה ל-46.1% מהקולות. שמונה שנים מוקדם יותר, המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין זכה ל-45.7% מהקולות, באחת מהתבוסות הנחרצות ביותר בבחירות לנשיאות בעשורים האחרונים.
הוא עשה זאת בתנאים בהם הנשיא הרפובליקני המכהן היה לא פופולרי בשיעורים היסטוריים, אל מול הקריסה הכלכלית הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב מאז 1929 ועל רקע תמיכתו הנחרצת במלחמה הרסנית ומטופשת בעיראק. המועמד שמולו היה