newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא בכוונה, נתניהו פירק את המשוואה בין פלסטיני ל"מחבל"

דווקא ראש ממשלה מהימין שבר אתמול את אחת ממוסכמות היסוד של הקונצנזוס הביטחוני: פלסטיני שישראל הרגה הוא בהכרח מחבל. האם עכשיו, אחרי ההתנצלות של נתניהו בפני משפחות אבו אלקיעאן, התקשורת תלמד להטיל ספק?

מאת:

אם תקלידו את המלה "עריקאת" בגוגל בעברית, הצירוף הראשון שיופיעו לכם הוא "עריקאת מחבל". כניסה לאייטמים שהצירוף הזה מוביל אליהם תגלה לכם שלא מדובר בסאיב עריקאת, שמוביל כבר שלושים שנה, מאז ועידת מדריד, את המשאים ומתנים בין הפלסטינים לישראל, אלא באחמד עריקאת, בן דודתו של סאיב, שבמותו זכה ליותר פרסום במדיה בעברית מאשר קרוב משפחתו הבוגר והבכיר.

אחמד עריקאת קיבל את התואר "מחבל" לאחר שהמכונית שהוא נהג בה סטתה ממסלולה והתנגשה בשוטרת במחסום ה"קונטיינר" ליד בית לחם. הוא יצא בריצה מהרכב, אבל השוטרים ירו בו במקום והרגו אותו. בני משפחתו של אחמד עריקאת טענו בתוקף שלא ייתכן שהוא ניסה לבצע פיגוע שכן אחותו עמדה להתחתן באותו יום, אבל סרטון וידיאו קצרצר שהפיצה המשטרה וסרטון שנלקח מהנייד שלו שבו דיבר על כך שמאשימים אותו לשווא שהוא משת"ף של ישראל, הספיקו כדי לשכנע את כל  התקשורת הממוסדת דוברת עברית (למעט "הארץ"), שמדובר ב"מחבל". סוף סיפור. אין מקום לספקות.

אתמול, חודשיים וחצי אחרי הירי באחמד עריקאת, התנצל ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני משפחתו של המורה יעקוב אבו אלקיעאן על כך ש"בכירי המשטרה והפרקליטות הפכו אותו למחבל". המקרים אינם זהים, שכן לגבי אבו אלקיעאן הצטברו כבר מהרגע הראשון חומרים שהטילו ספק עמוק בקביעה החד משמעית של המשטרה כי הוא "מחבל של דאע"ש", אבל הדינמיקה דומה. שוטרים יורים למוות בפלסטיני ומעלים אותו מייד אחרי מותו לדרגת "מחבל", והתקשורת הממוסדת והמערכת הפוליטית מאמצות את הקביעה הזו ללא היסוס ומציגות את כל מי שטוען אחרת כהזוי. "עיתונאים שמגנים על מחבלים", כפי שתיאר ריקלין את מי שניסה לערער על גרסת המשטרה בערוץ 20 בינואר 2017. כן, אותו ריקלין שנוזף עכשיו בעיתונאים על שהם לא מספיק נרעשים מהגילוי של עמית סגל לגבי הניסיון של המשטרה והפרקליטות להציג אזרח חף מפשע כמחבל.

הנוהג המקובל הוא שאחרי שהמשטרה או הצבא יורים למוות בפלסטיני, הם מעלים אותו לדרגת מחבל. ראש הממשלה נתניהו ומפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך בימים שבהם ההבנה הזו היתה משותפת לשניהם (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

הנוהג המקובל הוא שאחרי שהמשטרה או הצבא יורים למוות בפלסטיני, הם מעלים אותו לדרגת מחבל. ראש הממשלה נתניהו ומפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך בימים שבהם ההבנה הזו היתה משותפת לשניהם (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כל מי שעבד בתקשורת הממוסדת יודע היטב שבכל מה שנוגע לפלסטינים הרוגים, אין צורך להשתמש בשורש ח.ש.ד. אם עוצרים יהודי בנוגע לביצוע פשע כלשהו – מגניבה עד רצח ואפילו ריגול – המשטרה תוציא הודעה לעיתונות כי פלוני או אלמונית "חשודים" במעשה, וככה גם תדווח התקשורת. ברגע שנעצר או נורה פלסטיני, הצבא או המשטרה מתארים אותו כ"מחבל" שעשה כך וכך. לא כחשד, לא כהשערה מבוססת, אלא כעובדה מוגמרת, ללא צורך להציג ראיות כלשהן מלבד עצם ההודעה של כוחות הביטחון. וכך גם מדווחת התקשורת הממוסדת. ללא היסוס, ללא סימני שאלה. בלי לבדוק את הראיות, בלי לשמוע את גרסת העצור או במקרה שהוא לא בין החיים, כמו במקרה של אחמד עריקאת ובאין ספור מקרים דומים, לשמוע את משפחתו.

כל מי שעבד בתקשורת הממוסדת יודע היטב שבכל מה שנוגע לפלסטינים הרוגים, אין צורך להשתמש בשורש ח.ש.ד. ברגע שנעצר או נורה פלסטיני, הצבא או המשטרה מתארים אותו כ"מחבל" שעשה כך וכך

ברוב המקרים, זה מסתיים שם. הפלסטיני מתויג כ"מחבל" וכך הוא נכנס לארכיונים ולמנועי החיפוש בגוגל בעברית. בתור מי שהיה שם בתקשורת הממוסדת אני יכול להעיד, שיש מקרים לא מעטים שבהם מגיעות לידי עיתונאים פיסות מידע המטילות ספק בסיפור של המשטרה/צבא, אבל העיתונאים מעדיפים להניח את המידע הזה בצד. אולי מתוך עמדה פוליטית הרואה בכל הפלסטינים מחבלים בפוטנציה – כמו ריקלין בימי שגרה, כלומר לא בימים שנתניהו מורה לו לחשוב אחרת; אולי מתוך חוסר רצון להסתכסך עם המקורות שלהם בצבא או במשטרה שעשויים לא לספק להם מידע בעתיד אם יציירו אותם כשקרנים; ואולי פשוט משום שאינם רוצים להצטייר במערכת כלי התקשורת או בציבור כ"אוהבי ערבים". את העימותים שלהם עם המשטרה או הצבא הם משאירים לנושאים אחרים, פחות רגישים ומעוררי מחלוקת. אותו הדבר, דרך אגב, חל גם עם פוליטיקאים. למעט פוליטיקאים המייצגים את המיעוט פלסטיני, קשה למצוא פוליטיקאי יהודי שיעז לפקפק ב"אמת" הזו – פלסטיני שווה מחבל.

אבו אלקיעאן שוכב מחוץ לרכבו, כ-25 דקות לאחר הירי. התיעוד מווידאו שצילם אחד השוטרים

אבו אלקיעאן שוכב מחוץ לרכבו, כ-25 דקות לאחר הירי. התיעוד מווידאו שצילם אחד השוטרים

המניע של נתניהו במקרה של יעקוב אבו אלקיעאן הוא שקוף. הוא אפילו לא מסתיר אותו. המשטרה והפרקליטות הציגו את המורה מאום אלחיראן כמחבל כדי לפגוע בו, בנתניהו. זה כמובן מופרך, כי החקירה בתיק 1000 (המתנות) התחילה בסך הכל חודש לפני הירי באבו אלקיעאן, והחקירה בתיק 2000 (ידיעות אחרונות) התחילה במקביל למקרה. ברור שאין שום קשר בין הדברים. ובכל זאת, למרות המניפולציה הגסה של נתניהו, אי אפשר להתעלם מכך שראש ממשלה מהימין מפרק במו פיו את הקישור האוטומטי הזה בין "פלסטיני" ל"מחבל".

המקרה של אום אלחיראן יוצא דופן. קודם כך משום שהיתה שם נוכחות של מצלמות ועיתונאים (קרן מנור מאקטיבסטילס וצלם מאלג'זירה), משום שהיה אתר כמו "שיחה מקומית" שהציג בזמן אמיתי עדויות שסתרו לחלוטין את גרסת המשטרה, משום שהניסיון להדביק למורה בבית ספר חברות בדעא"ש היה מופרך אפילו בסטנדרטים הנמוכים של המשטרה, וגם, כמובן, משום שהפרשה הזו נקלעה לסכסוך הטיטנים בין נתניהו למערכת אכיפת החוק. אבל השאלה המעניינת היא האם זה אומר שמעכשיו והלאה המשטרה תחדל להציג כל פלסטיני שהיא יורה בו כמחבל, אלא תסתפק בהודעה נוסח: פלסטיני נורה למוות בידי שוטרים במחסום הקונטיינר, נסיבות האירוע נבדקות, השוטרים ומשפחת ההרוג ייחקרו? האם הצבא יימנע מהפרקטיקה הזו?

ויותר חשוב: האם עיתונאיות ועיתונאים ירגישו שמרגע שראש הממשלה עצמו אמר בקולו שהמשטרה והפרקליטות הציגו פלסטיני כמחבל ללא עוול בכפו, גם להם יש לגיטימציה לטפל בהודעות המשטרה והצבא עם יותר מקורטוב של מלח, יש להם לגיטימציה לבחון את הראיות, לשמוע עדויות, ואפילו לשוחח – רחמנא לצלן – עם משפחת ההרוג הפלסטיני?

הרגל והתניה של עשרות שנים אי אפשר למחוק במחי הצהרה אחת של נתניהו. אבל ייתכן שבכל זאת התקשורת, ואולי גם המשטרה והפרקליטות והפוליטיקאים, ילמדו לקח מהסיפור הזה. ילמדו שמותר ואפילו חובה לפקפק בגרסה של כוחות הביטחון, גם אם היא נאמרת בביטחון מלא וללא היסוס. אם זה יקרה, נתניהו ייזכר כמי שתרם תרומה משמעותית לערעור הקונצנזוס הביטחוניסטי בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית. בדיוק בשביל המצב הזה, הכניסו את המלה "אירוניה" למילון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf