פואמה על המטבח הפולני והלילה הכנעני
ישאל הקורא הישר: מעשי ידי טובעים בציר מתקתק וג'לטיני ואתם אומרים שירה? אז כן. ליל הסיום של "שבוע האוכל הפולני" לא הותיר הרבה ברירה
קינוח עשוי כרוב, ממולא גבינת עזים ופטריות, בוניל, שוקולד חלב ושזיפים. מעשה ידי השף הוורשאי אלכסנדר בארון. שבוע האוכל הפולני
בית סבתי הפולניה
היה מסעדה הרבה פחות פופולארית
מזה של סבתי הרומניה
שלא בישלה אוכל רומני מעולם
אלא הונגרי, להזכיר לבעלה את בית הוריו,
ולהרגיע את נפשו על אובדנם
ודג מרוקאי שלימדה אותה להכין
השכנה.
היו הקבלות, היה הדג האפור, אבל לדג האפור
היתה סבתי הרומניה מוסיפה פלפל שחור ופפריקה, והפולניה
היתה מוסיפה חיוך ומגישה בצלחת פרחונית.
זה לא הספיק. לכן בכלל לא נכנסתי לאתר האינטרנט של
שבוע האוכל הפולני.
מה לי השיט הזה.
מעולם לא הזדהיתי כפולני
זה מביך. אני פולני?
לא.
אני הונגרי.
יש בזה פלפל.
אבל
אני
חבר בפייסבוק
של רונית ורד
ובכלל אוהב אותה
והיא כתבה
״הרינג״.
כתבה שיש
ערב הרינג ב-"מנזר".
״הסרחנו את כל העיר״, כתבה
לבשתי מיטב בגדי והלכתי למנזר
אבל ההרינג
תם.
ופתאום אחז בי מין
רעב.
סיפרתי עליו זה לרונית ורד
בפייסבוק.
כעבור כמה ימים, היא הציעה לי פיצוי, ועל הפיצוי אני כותב שיר
זה כנראה לא שיר שיכנס ל-"מעיין"
ולא יביא אותי לכנס ספרותי בפוזנאן.
זה שיר שנכתב כי על הכל צריך לשורר.
בעיקר אם זה לילה חיפאי. בעיקר אם זה אוכל.
קיראו לו: ברכת המזון.
אמרה לי רונית: "אידה פינק
כתבה דברים יפים על אפיית לחם
באירוע הסגירה בחיפה יהיה לחם טוב.
אולי תבוא ותקריא אידה פינק לקהל?
אין לי תקציב, אבל יש הסעה.
את שכרך תקבל בוודקה".
נתקענו בפקקים ביציאה מתל אביב. לא ידעתי שיש כאלה פקקים אני
אף פעם לא נוסע לחיפה ברכב
רק ברכבת
כך הן נסעו אבותי מלובלין לוורשה
אבל
האם אני פולני?
לא.
האם אני אירופאי?
לא.
מושב אחד מאחורי ישבה רות סירקיס, שחיברה פעם ספר כחול קטן
עם מתכונים לשקשוקה ולחומוס בין היתר. כשגרתי בארה"ב האקסית ואני
הכנו שקשוקה מהספר, ניסינו גם את החומוס. לא
יצא לנו חומוס.
הייתי ביישן מכדי לספר לרות סירקיס כמה היא חשובה בחיי.
אז ישבתי וחשבתי על כך
שהייתי זקוק לספר בישול כחול
של אשכנזיה כמוני
כדי ללמוד לעשות שקשוקה
בבוסטון
שאליה ברחתי
מכל מה שחשוך עכשיו סביבי.
מתכון השקשוקה כלל אבקת מרק עוף
למיטב זכרוני.
החומוס לא יצא חומוס.
האם אני מזרח תיכוני?
לא.
ברחוב שער פלמר, שפעם הוביל לאוניות
היה ברדק גדול. האירוע משך מאות.
תצוגת לחמים פולניים, אפויים בידי אמנים
נבלעה תוך דקות.
בצעתי לי שארית והתהלכתי עם כוסית וודקה זוברובקה
קטנטונת מפלסטיק
בחלל עם אקוסטיקה
קשה מאוד.
בו אשה פולניה הסבירה ברמקולים מהדהדים איך היא אופה
לחם, כנראה שלחם, לא שמעתי אותה טוב.
לא שמעתי טוב. רונית חלפה על פני
טלפון לאוזנה, המומה מהמתרחש. לא קראה לי לקרוא
אידה פינק. טוב מאוד. פגשתי את
דניאלה צ'זלו, עיתונאית של מזון וחקלאות,
עם אחלה מיקרופון ואוזניות ומצלמה. היא שאלה:
"מה אתה אומר על חגור הקרב שלי?"
"את כמו
קטניס אברדין", אמרתי
והלכנו לקחת עוד וודקה, אבל כאן זה מתחיל.
כי יצרנו מגע
עם המרחב הזר, שהיה לו קארה שחור ושפתון אדום. השפתון נמתח לחיוך
זר. "זאת קאשה" אמרה דניאלה. "בן הזוג שלה הוא השף
שמתארח הערב בווניה".
סינג'רנו אותה שתארגן לנו עוד
כוסות פלסטיק קטנות
ואיתן חצינו את הרחוב
לווניה. ביסטרו טוב, על קרקע שיובשה מן הים, בפה הפעור של הארץ הזאת.
חיפה שמחוץ לבניין הסריחה כמו שרק היא יודעת.
בפנים היה מלא צחוק, ובתפריט היו גריוועלך
עם שוקולד מריר וחזרת
וקרפיון עם "חול של חיפה" עשוי משקדים וקינמון
במין תחמיץ.
פתאום נכנסה חברה של המארגנים מהמכון הפולני, וסיפרה שרות סירקיס
מאוכזבת שבאה. "תביאי אותה לכאן" צהלנו. מהמטבח התחילו לצאת
צלחות. היא שאלה: "מה זה". הסברתי שאלה
גריוועלך עם שוקולד מריר וחזרת
וזה
קרפיון עם "חול של חיפה" במין תחמיץ.
וכאן
חלה עם
חמאה מעושנת וריבה של משהו שאינני יודע מהו.
"זה לא פולני" היא אמרה.
אלה מעשי ידי אלכסנדר בארון, הסברתי, זה מטבח שף
וורשאי עכשווי.
"זה לא פולני"
היא אמרה.
"זה פולני"
אמרתי.
היא אמרה:
"לא."
והלכה, ובדיוק אז הוציא אלכסנדר מהמטבח
ז'ורק נפלא ומסורתי (אבל לא כשר)
וביגוש נפלא ומסורתי (עם אווז) ובורשט עם זנב שור.
הגיע ארי רמז. נראה טוב עם זיפים, כאפייה על צווארו.
(היא איש סולידארי וחוץ מזה קריר).
ישבנו בחוץ. רכבות עברו מעבר לגדר, קטרי דיזל פיזרו
עשן סמיך, גררו פלטפורמות ריקות, מאות
פלטפורמות ריקות.
רעמו.
דיברנו על הבחירות ועל דוכני המרקים הויאטנאמיים
שהיו בשוק של הפראגה
לפני שנחרב.
דניאלה ניסתה לצלם את הרכבות
ניסתה לצלם סועדים עם רכבות ועגורני נמל,
כיהודים – עלינו לצלם רכבות.
האם אנחנו יהודים?
כן!
האם אנחנו יהודים?
כן!
האם אנחנו חיפאים?
אחד מאיתנו,
כן.
רונית הגיעה מהיכל הלחם המהדהד, עם מאפה אדיר מבצק עלים
אותו אפו טטארים, הטטארים היחידים בפולין.
ואיתה בא כל עולם המסעדנות של העיר התחתית ואיתה בא
בקבוק של וודקה נפלאה ומגש כוסיות.
המאפה של הטטארים הרג אותי. ניסיתי
לחשוב שיח זהויות
ומה מלמד אותי הרגע.
ניסיתי לחשוב האם אני
האם אני
מה?
חשבתי על איך כולם מלכלכים על אוכל פולני
גם אני מעדיף כל דבר מלבדו, והנה
איך נעלם ההרינג. איך נבלע הלחם
איזה בלגן
ישראלי.
חשבתי על סבתי החלמאית.
שבאמת נולדה בחלם. כן, קודם כתבתי לובלין, כי חלם,
נו, ידוע.
היא לא באמת בישלה כל כך רע. ההרינג שלה
עם עלי דפנה ופלפל אנגלי והמון בצל
הלך כל כך טוב על לחם עם גבינה לבנה.
את הפרוסה עם הדג והגבינה היא היתה חותכת לקוביות, קוראת להן "חיילים".
הייתי אוכל את החיילים.
הייתי ממציא סיפור שבו החיילים מתים
אחד אחד
בפי האוייב, שהוא אני.
שלא יספרו את זה למנסחי חוק הלאום.
עוד כילד אכלתי חיילים יהודים פולנים.
האם אני האויב?
תשכחו מזה.
בבחירות הקרובות
אני מצביע לדניאלה.
אלכסנדר יצא מהמטבח עם קינוח עשוי
מכרוב.
כרוב מותש בתנור ממולא בגבינת עיזים ופטריות נדירות
ברוטב וניל ושוקולד לבן ובו
אי אדום קטן
של משהו מתוק.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
