newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קיומו של מרחב הטרוגני משותף חשוב לא פחות מהמאבק בהפרדה

ההפרדה בין גברים לנשים היא פרקטיקה פגומה שהלוואי שהיתה פסה מהעולם, אבל המאבק בהפרדה לא יכול לבוא על חשבון האפשרות של קהילות שונות לחלוק מרחב ציבורי משותף. וזה דורש פשרות, משני הצדדים

מאת:

הדיון על חרדים וההפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי, אפרופו האירוע המתוכנן הערב בכיכר רבין, מעורר באופן טבעי הרבה אמוציות בשני הצדדים. עם זאת, הוא יותר מורכב בעיני מהדיכוטומיה שמאפיינת אותו.

מצד אחד, ברור לגמרי שאין דבר זה "הפרדה שוויונית", גם אם המרחבים המוקצים לגברים ולנשים שווים כביכול; מדובר בפרקטיקה גברית שנגזרת מתוך תפיסת עולם היררכית ברורה שבה הנשים ניצבות בתחתית. אין על כך מחלוקת. ולצד זה, אני לא חושבת שבדיון הזה נכון להפוך את הכל רק לשאלה עקרונית של ערכים, יש פה גם שאלה של פרקטיקות של קיום הטרוגני במרחב משותף.

לגבי שאלת הערכים, ישנן שתי נקודות שראויות להתייחסות:

האחת, שקשה מאוד לבודד מופע מסויים שסותר, על פניו, ערך שאנחנו תופסים כבסיסי לחברה שלנו, כאשר המסגרת הכללית שבתוכה אנחנו מתנהלים מושתתת על הפרה ממוסדת של אותו הערך עצמו. ישראל איננה הרפובליקה הצרפתית. אין אצלנו הפרדה בין דת ומדינה. כל עוד לא מתמודדים עם המציאות הבסיסית הזו, קשה מאוד להתמודד עם המופעים שהיא מייצרת. שלא לדבר על הפרה יומיומית של ערכי יסוד אחרים עליהם איכשהו אנחנו לא יוצאים למלחמות חורמה, מה שיכול לרמז שהמוטיבציה להתנגדות הזו היא לפחות בחלקה שבטית-טריטוריאלית מאשר ערכית-עקרונית.

הנקודה השניה היא, שלצד שוויון מיני ומגדרי, עבורי לפחות, גם האפשרות לקיום משותף במרחב הציבורי הוא ערך. ערך ממש. כשערכים מתנגשים זה עם זה, אפשר להחליט להכפיף ערך אחד למשנהו ואפשר גם לחשוב על דרכים פרגמטיות שכרוכות אמנם בפשרה ערכית מסויימת אבל מאפשרות את מימושו – החלקי לפחות – של ערך נוסף במקום דחיקתו המוחלטת. כך למשל, אישית אעדיף לפנות מקום לגבר חרדי בטיסה או באוטובוס כדי שנוכל להמשיך לחלוק יחד מרחב משותף מאשר להתעקש על ערך אחד במחיר דחיקתו המוחלטת של ערך שני, למשל על ידי האפשרות התיאורטית של הקמת חברת תעופה חרדית נפרדת. לכן גם לא אכפת לי לעשות סיבוב גדול יותר בשבת כדי לעקוף שכונות חרדיות.

רבים מחבריי במחנה האנטי-חרדי פשוט לא חולקים. הם היו מסתדרים יפה מאוד במרחב נטול חרדים. (צילום: זאק וג'סגרס/פלאש90)

נכון שמנקודת מבט חילונית, החילונים הם שנדרשים לכל הפשרות ככניעה לסחטנות חרדית. אני לא יודעת איך הדברים נתפסים מהצד החרדי, אבל אני מאמינה שגם הם חיים כאן בתחושה של פשרות מתמידות שנכפות עליהם בניגוד לרצונם. נסו רק לדמיין איך מציאות החיים היתה נראית כאן אם החרדים היו באמת מכתיבים אותה כרצונם. ונכון, יש ערכי יסוד שאסור להתפשר עליהם. חיי אדם למשל, ערך שחלקים גדולים מהציבור שרואה במלחמה נגד החרדים מלחמת קודש לא מתקרב אפילו לגלות את אותו להט אידיאולוגי ביחס אליו. אני לא בטוחה שמניעת אירוע חרדי בהפרדת גברים-נשים בתל-אביב היא יסודית לעולם הערכים שלי עד כדי כך שאדחק לטובתו לגמרי את ערך הקיום המשותף, ואת ההבנה שגם לציבור החרדי יש בעלות על המרחב הזה.

אפשר לסכם את זה כך: ההפרדה בין גברים לנשים היא פרקטיקה פגומה מאוד שהלוואי שהיתה פסה מהעולם, והיא נוגדת את עולם הערכים שלי. אבל גם ההפרדה בין אוכלוסיות שונות ושלילת התנאים בהם הם יכולים לחיות זה לצד זה תוך התחשבות ופשרות הדדיות נוגדת את עולם הערכים שלי. את החלק השני של המשוואה הזו אני חוששת שרבים מחבריי במחנה האנטי-חרדי פשוט לא חולקים. הם היו מסתדרים יפה מאוד במרחב נטול חרדים. אותי המחשבה הזו מדכאת. לכן המאבק על הקיום המשותף תוך פשרות (שעל גבולותיהן אפשר וצריך לדון) הוא בעיני מאבק ערכי לא פחות מהמאבק על המאבק לשוויון במרחב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf