הגיע הזמן לתת שם למצב החדש שנכפה עלינו: קורוניאליזם

בחודשיים האחרונים, מאז שהקורונה פרצה לחיינו, חלו שינויים מפליגים בניהול החברה, הכלכלה והמרחב ברמה הגלובאלית, הארצית והמקומית. נורמות בסיסיות השתנו, חוקים נחקקו, פעילות כלכלית אדירה נעצרה בחריקת בלמים, עולמות התיירות, התרבות והספורט נעצרו, כמו גם מגע אישי יומיומי ובסיסי. למרות שהמשבר בוודאי יעבור, לא נראה שדברים יחזרו לקדמותם, וייתכן שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה, תקופה שאני קורא לה "קורוניאליזם".

המונח "קורוניאליזם" מהדהד כמובן את הקולוניאליזם, אם כי בנסיבות שונות. כמו  הקולוניאליזם, גם כאן סדר דברים מתחיל בפלישה חיצונית ופוגענית אל תוך מרקם חיים יחסית יציב. גם הוא משנה סדרי עולם באופן שהחברה המקומית לא התכוננה אליו והופך יחסים חברתיים, כלכליים ופוליטיים.

הקורוניאליזם, כמו הקולוניאליזם, מסתער גם על התודעה, ומשנה אותה בעזרת מסרים של מנהיגים, תקשורת ובעלי אינטרסים. אחרת לא ניתן להבין את העובדה שמול התפשטות מחלה בממדים בינוניים (משמעותיים, אך פחותים ממגפות אחרות בעבר הרחוק והקרוב), מיליארדי אנשים ברחבי העולם משלימים עם צעדי סגר דרקוניים וחורבן כלכלי ללא מחאה גורפת. זה מתאפשר על רקע אווירת החירום והודות לתקשורת המסייעת, הזועקת, מטפטפת ובוחשת 24/7 את פרטי 'האסון' בעינינו ובאוזנינו. בזירה הישראלית, לא ניתן להבין את קריסתו של בני גנץ, תוך הפניית עורף למיליון מצביעיו והצלת יריבו נתניהו, בלי רטוריקת החירום 'הקורוניאלית'.

הקורוניאליזם עדיין מתגבש, אבל קווי המתאר לטווח הקצר והבינוני מתחילים להתבהר: כוחות השוק מתגלים ככישלון, המאיר באור חדש את חוסר יכולתם להתמודד גם עם משברים פחותים, כמו האמרת מחירי הדיור או התדרדרות החינוך. מדינת הלאום, שרבים הספידו אותה מוקדם מדי, חוזרת למרכז הבמה, דרך מישטור חריף בגבולות וריכוז כוח חסר תקדים באמצעות חקיקת חירום. מבחינה המרחבית, החיים עוברים 'איפוס מחדש'. דפוסים חדשים  של אינטראקציה דיגיטלית וחברתית מתחילים לתפוס תאוצה, עם פוטנציאל לשינוי המרחב האנושי.

אולם לטווח הארוך, החשוב ביותר, הדברים פחות ברורים. הקורוניאליזם מסתמן כתקופת מאבק להנחלת כללים חדשים, כפי שמתרחש תדיר במשברים עמוקים, המייצרים הזדמנויות לשידוד מערכות ולשינויים מבניים.

מצד אחד, הכוחות השולטים בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות כבר פועלים לשינוי כללי המשחק כדי לצבור לצבור כוח ומשאבים בנימוק שהם פועלים 'לטובת הכלל', בעוד בפועל הם רוצים להיטיב עם עצמם ולהשאיר את המוחלשים בשוליים. מצד שני, לאחר כישלון כוחות השוק והניהול 'הרזה' בזמן אמת, קיים קשב לאלטרנטיבות אחרות לניהול החברה, במיוחד בתשתיות הבסיסיות כגון בריאות, דיור, תחבורה והחינוך. התשתיות האלה נסדקו עמוקות כאשר נוהלו על פי עקרונות היעילות והרווח. ההפרטה וההזנחה שמהם סבלו שירותים אלה מתגלות כעת במלוא פריכותם, וזאת אל מול משבר ברמה בינונית, שאינו מאיים באופן משמעותי על רובה של האוכלוסייה.

החיבור בין קורוניאליזם וקולוניאליזם אינו רק לשוני או מקרי. הסכנה שכוחות נצלנים או עריצים ישתלטו על החברה על גבו של משבר עמוק, ידועה מן ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. בישראל/פלסטין זאת אינה רק היסטוריה, אלא מציאות אמיתית, עכשווית. ואכן, כוחות כלכליים דוחפים כבר עכשיו ל"קיצוצים" (שמשמעם העברת משאבים מהחלשים לחזקים, מהציבור לבעלי האמצעים הפרטיים, מהמיעוטים חסרי הייצוג לרוב השולט). בו בזמן, המדינה משעתקת את אופני השליטה הביטחונית שלה מפלסטינים בשטחים הכבושים ליהודים בערי ישראל. גוש האפרטהייד הפוליטי מקדם במלוא המרץ סיפוח חלקים מהגדה (בשפה מכובסת "החלת ריבונות"), שיגרום לכך שישראל תהפוך באופן באופן רשמי למדינה המכוננת משטר אפרטהייד של "נפרד ולא שווה".

צו השעה של הכוחות הדמוקרטיים, הפועלים למען חברה צודקת ויציבה, הוא להיכנס למאבק לעיצוב שנות הקורוניאליזם. המאבק יהיה ארוך, וצריך ללמוד מלקחי מחאת 2011, שלא השכילה למסד תנועת שינוי פרוגרסיבית שתוכל לפעול לאורך שנים ולייצג את  כל הקבוצות באוכלוסייה. זה הזמן לנצל את התקופה לגיבוש תנועות, מודלים, מוסדות ואופק של החברה לעשורים הבאים תוך חיפוש נתיבים חדשים לחברה צודקת ושוויונית.

הדרך מתחילה בשותפות יהודית-ערבית בתוך ישראל, בלעדיה אין סיכוי לשינוי דמוקרטי וחברתי. אך היא ממשיכה בהקמת תנועות עם פלסטינים בשטחים – החיים גם הם תחת השלטון הישראלי – ואפילו עם קבוצות לא מעטות במרכז ובימין, המתנגדות למשטר האפרטהייד ולקריסת מדינת הרווחה. חברה המושתתת על יסודות אלה תהיה גם חסינה יותר למשברים נוספים –חברתיים-כלכליים, סביבתיים, בריאותיים ופוליטיים – שמן הסתם ינחתו עלינו תדיר בעידן הפוסט-קורוניאלי.

פרופ' אורן יפתחאל מלמד גיאוגרפיה פוליטית ולימודים עירוניים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. דבריו אינם בהכרח מייצגים את עמדת המוסד.