newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה השתתפתי בצעדת השיבה בעזה

משתתפי "צעדת השיבה" בירכו זה את זה "אינשאללה, כולנו נחזור", והשקיפו אל המרחבים הירוקים שנשקפו מהצד השני של הגדר. מול ירי הצלפים אנחנו יודעים שלהיות פלסטיני ולעמוד על הזכויות שלנו פירושו הקרבה

מאת:

כותבת אורחת: רנה שוביר, עזה

ביום האדמה, ה-30 במארס, יצאתי עם שלושת ילדי, בעלי, ובני משפחה אחרים להצטרף לעשרות אלפי פלסטינים מעזה ביום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ליד הגבול עם פלסטין הכבושה [ישראל]. כל יום, עד ה-15 במאי, יום שנה לנכבה, נתיישב ליד הגבול כדי להזכיר לעולם שיש לנו זכות לחזור הביתה.

לקח לי 45 דקות להגיע לגבול המזרחי של העיר עזה. חלפנו דרך שכונת שג'עיה המיושבת בצפיפות, שם התחולל טבח נורא במהלך המלחמה הישראלית בעזה ב-2014. הרחובות היו מלאים במוכרים של יום שישי בבוקר, ועל פניהם השתקפו העוני והדוחק של החיים בעזה. עגלות רתומות לחמורים וסוסים שלטו ברחוב אל-מנסורה שם נהגתי את מכוניתי. הבנתי שמעולם לא הייתי בחלק הזה של העיר!

> צעדת השיבה – תחילתו של שינוי באסטרטגיה הפלסטינית

רנה שוביר בהפגנה ביום שישי בעזה

רנה שוביר באזור הגדר בעזה במסגרת "צעדת השיבה"

כשהגענו לאזור הגבול הישראלי, אוהלים ואזורי ישיבה, שאנשים אמורים להתיישב בהם, עמדו כ-700 מטר מהגדר המפרידה את עזה מיתר פלסטין הכבושה. עיניי חזו במראה שמימי של מרחב גדול, ירוק, בצדה האחר של ארצי. (השטח המוכר היום כישראל הוא עשיר במים, לא כמו עזה!). לבי טס והלם בדיוק כפי שהיה כשנסעתי לירושלים בשנת 2000 וביקרתי במסגד אל-אקצא. רציתי לרוץ לעבר נווה המדבר הזה ולגעת במרחב המופרד והאסור של המולדת שלי. פרץ פתאומי של אנדרלין מילא את גופי.

משפחות ישבו על האדמה עם ילדיהן, שלבשו תלבושת לאומית פלסטינית או מדי הסוואה. כשביקשתי מהם לעמוד מול המצלמה, כל ילד הרים את שמו של הישוב שמשפחתו או משפחתה הגיעה ממנו במקור, ושלט שאמר "אנחנו נחזור". לרגע של אשליה, דמיינתי שהיום הוא אכן יום השיבה. כל האנשים שנאספו שם בירכו זה את זה "אינשאללה, כולנו נחזור". במקרה שלי, עזה היא עיר מוצאי, אבל קינאתי ואמרתי לחברים שלי שם: "גם אני חוזרת. כל פלסטין היא ארצי".

הצבעתי לעבר מרחב הגבול הסגור, שם עמדו גדר תיל ומגדלי שמירה חמושים, ואמרתי לילדיי: "אתם רואים, זוהי פלסטין. תראו כמה היא יפה". כאשר יללות האמבולנסים התערבבו בנאומים הקולניים ובשירים הלאומיים, הבנתי שלעולם יהיו שהידים. כל עוד פלסטין אינה חופשית וכל עוד אנחנו כלואים בכלוב הגדול שהוא עזה ונמנעת מאיתנו הזכות לחיות כמו בני אדם רגילים אחרים בעולם, תמיד יהיו אנשים צעירים המוכנים להקריב את חייהם למען האדמה הקדושה של פלסטין.

ברגע ההוא, כולנו היינו איש אחד. כולם היו מאוחדים שם תחת דגל אחד ומוטו אחד: יש לנו זכות לחזור למולדת ההיסטורית של הפלסטינים. תחושת האחדות הרחבה הזו חסרה זה זמן רב, במיוחד בעזה. בעודי בוחנת את פני האנשים שהיו אתי, עובדה אחת היתה ברורה לי יותר מתמיד: לאיש מאיתנו אין משהו יקר להפסיד יותר ממה שכבר הפסדנו – את ביתנו.

חסרי הפחד, בעיקר גברים צעירים, הרהיבו והתקרבו לגדר, אף שלא היו חמושים. הם לא יכלו להתאפק ולא לזכות במבט נוסף לעבר מולדתם הכבושה. הם היו פגיעים בדיוק כמונו, הנשים, ולא העמידו כל איום. אבל כפי שהם איימו, צלפים ישראלים הוצבו בעמדות כדי להרוג את החולמים האלה. כוחות הכיבוש הישראלי גם השליכו מטולי גז מדמיע לעבר ההמון.

המחיר בסופו של יום היה 17 שהידים ויותר מ-1,500 פצועים. אבל להיות פלסטיני ולעמוד על הזכויות שלנו פירושו הקרבה, מאז העקירה הראשונה שלנו ב-1948. משפחתי ואני לא ניסוג לאחור.

רנה שוביר היא תושבת עזה, שהעבירה חלק משנות נעוריה בארה"ב, ופרסמה ספר על החיים בעזה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר We Are Not Numbers

> למרות ביטול ההסכם: שלוש סיבות לאופטימיות על מבקשי המקלט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf