בין שמיטה להר סיני: לתמוך באחר עוד לפני שהוא נופל

כותב אורח: אבי דבוש*

פרשת "בהר" הביאה לחיינו את השאלה המפורסמת "מה עניין שמיטה להר סיני?". אבל, עוד לפני שניגע בשאלה הזו, הרלוונטית לעומק חיינו, כדאי אולי לשאול מה עניין "פרשת שבוע" ל"שיחה מקומית"?

מימי קביעת חובת קריאת פרשות השבוע בשווקים, בשלהי בית שני, לפני כאלפיים שנה, היה קיים המדרש וה"טור" לפרשנות הפרשות. נראה שאין כלי טוב יותר להלחמה בין הזמן היהודי, המעגלי, לזמננו המפוצל, הפוסט מודרני. חיבור הזמן שנע מזמן קריאת שמע של שחרית, דרך זמני היום ומטלותיהם. מששת ימי המעשה ליום השביעי. מחג למועד (ונופל). וחוזר חלילה. חיבור הזמן הזה לזמננו שאיננו ליניארי. שמתחיל ולא נגמר ונגמר ולא מתחיל. דמיינו את ההבדל בין ה"טבעת היהודית" ההדוקה עד כדי מחנק, לסרט הוליוודי או פרסומת, שמספרים סיפור ללא התחל, אמצע וסוף ברורים. עם המון רפרנסים והנחות. עם הליכה מידית וסחטנית לרגשי ולמפעיל.

אז זו ההלחמה שניתן לעשות באמצעות פרשת השבוע.

ומכאן, קבלו את פרשת "בהר". פרשה שנפתחת בתיאור ארוך של שנת השמיטה, השנה השביעית בכל מחזור שנים, שמהותה "שבת הארץ", עזיבה של כל מה שכובל אותנו לעבודת האדמה, לחובותינו הפיננסיים ולשאר מטלות השגרה, לטובת שנה "פתוחה". אגב, התשובה הפשוטה לשאלה האלמותית "מה עניין שמיטה להר סיני?" (קרי: מדוע מצוין באופן מיוחד שמצוות השמיטה ניתנה בהר סיני, כי הרי לפי המסורת כל המצוות ניתנו שם) היא המרכזיות של המצווה הזו וחשיבותה ליצירת הזמן הרב- שנתי, לצד השנתי, החודשי, השבוע והיומי. ומה עניין שמיטה, שניתנה אי שם בהר סיני, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, לימינו אנו? כל העניין שבעולם.

סנטה קטרינה, הר סיני (צילום: Uri ויקימדיה CC BY-SA 3)

דמיינו לעצמכם שנה בה הרכוש הפרטי הופך לנחלת כלל. בה הזמן מופקע מעבודה ללא סוף, לטובת זמן למידה, הנאה, תרבות ופנאי. זמן של שמיטת חובות, שמאפשר לכולנו להתחיל מחדש באופן נקי ומחוזק, ללא שיעבוד למינוס ולריביות הבאות בעקבותיו. שנה של האטה מכוונת, המאפשרת השפעה אמיתית על מחזורי הגאות והשפל, השגשוג והמשבר, שמייצרת הכלכלה הקפיטליסטית. רלוונטי או לא? כפי שאמר מאיר אריאל: "שמיטה כהלכה אתה יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?"

והחדשות הטובות האקטואליות- שנת השמיטה נמצאת ממש מעבר לפינה. בראש השנה הקרוב תתחיל כזו. האם יש סיכוי לכלכלה היהודית לחולל שינוי? האם יש סיכוי ששנת השמיטה לא תסתיים בעוד דיון באגף החרדי והחרדל"י, בדבר כשרות פירות, ותיגע לאפשרות לעזיבה פנימית והליכה מעבר להתמכרויות השגרה שלנו, לטובת שנת שמיטה?

בואו נעזוב לרגע את השמיטה ונתעכב על רעיון עמוק אחר שנמצא בפרשה (ולא במקרה. הקשר לשמיטה בהחלט קיים)- קטע שלם המתייחס ל"וכי ימוך אחיך". כלומר: רשימת "עשה ואל תעשה" למצב בו איש\ה מהחברה שלך נופל כלכלית (ימוך משורש "נ.מ.כ").

אחד הפסוקים הוא:" וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" ורש"י, המפרש המקובל ביותר של המקרא, אומר שם: "אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו". כלומר: מדובר ביצירת רשת ביטחון כלכלית מונעת. ממש כמו שאחיזת המשא הנופל מחמור קל בהרבה כל עוד המשא עדיין על גב החמור, מאשר אחרי שנפל, כך יש לאחוז את ה"אח", ה"אחר", לפני שיפול. על ידי יצירת רשת ביטחון כזו שלא תמתין להתרסקות כלכלית של ה"אח", אלא תחזיק בו עוד לפני הנפילה. הנימוק הוא "תועלתני-כלכלי".

להרים את ה"אח" לאחר נפילתו ידרוש הרבה יותר מאמץ, מאשר החזקתו רגע לפני הנפילה. הציווי הכלכלי היהודי לא נובע מתפיסת זכויות משוכללת, או אידיאולוגיה קפיטליסטית, או סוציאליסטית. מדובר בציווי, בהכרח, שנוגע לחוזק של הקהילה והפרט בתוכה. היחידה הרלוונטית היא הציבור והמחויבות שלו ל"חוליות החלשות".

איך נראית מערכת כלכלית המייצרת רשת ביטחון כזו? על כך ודאי לא אוכל לענות כאן. אבל אולי נוכל כולנו ללמוד מהמחויבות שנוגעת לחוזק של קהילה ולתמיכה באחר, עוד לפני שהוא נופל.

    > שבוע הבא: פרשת "בחוקותי"

*אבי דבוש הוא פעיל פוליטי, קהילתי וחברתי. מנהל תחום תוכניות בשתיל.