מעצר ילד באמצע הלילה: בצבא קוראים לזה "צורך מבצעי"

כשמדברים עם ישראלים על הכיבוש, הם נוטים לחשוב על מחסומים. בחו"ל חושבים על חומת ההפרדה. אני חושב על הילד שבאתי לעצור באמצע הלילה, על אבא שלו שהסתער על החייל הכי גדול בצוות שלנו, ועל זה ש הייתי עושה במקומו בדיוק אותו הדבר.

זה היה בשכם. אמרו לנו שאנחנו צריכים לעצור מישהו שיצר קשר עם חיזבאללה באינטרנט. דיברנו אז על "מעצר צורבי דיסקים" בזלזול כשם קוד לתחתית החבית של המבוקשים הפלסטינים. זה בערך מה שהלך שם. הגענו באמצע הלילה, צוות שלם של הפלס"ר, כדי לעצור ילד בן 16-17, וכל החדר שלו באמת היה מלא בכונני צריבת דיסקים.

את הילד הזה עצרנו. כלומר, קשרנו לו את הידיים באזיקון מאחורי הגב ולקחנו אותו איתנו לבסיס. לא לפני שאבא שלו איבד את זה. הוא בחר את החייל הכי גדול בצוות שלנו ורץ לעברו. כך שבזמן שעצרנו את הילד הזה, עם משחקי המחשב הצרובים פזורים אצלו בחדר, אחד מאיתנו היכה את אביו בזמן שאמו צרחה בצד.

אני לא זוכר איך דמיינתי שתיראה הפעילות המבצעית שלי לפני שהתגייסתי. ידעתי שאצטרך להיכנס לבתי פלסטינים. ידעתי שאצטרך לבצע מעצרים. לא דמיינתי איך זה לעצור מישהו שבקושי התחיל להתגלח או איך זה לראות אב משתולל חסר אונים מול בנו הכפות. אלה לא דברים שאתה חושב עליהם, ואף אחד לא מתנדב לספר לך. יש דברים שצריך לגלות לבד, ואחרי שגילית – לך תשכח אותם.

אין דיון בישראל על פלישות לבתי פלסטינים. זו שגרה מבצעית שכמעט כל חייל קרבי מכיר, אבל לא תמצאו פרשנים שמדברים עליה באולפן ביום שישי, ולא תראו כתבות עליה בעיתון. הדבר הכי קרוב להתייחסות תקשורתית לנושא הם המבזקים באתרים – "חמישה מבוקשים פלסטינים נעצרו הלילה".

כך גם ישראלים אוהבים לחשוב על הסיפור הזה: פלישות נקודתיות, כירורגיות, לצרכי מעצר. הלוואי שזו היתה התמונה המלאה. חיילים פולשים לבתי פלסטינים כל הזמן. הם עושים את זה כדי לתפוס עמדה, כחלק מסדרת חיפושים רנדומליים, ובמקרים רבים פשוט כדי "להפגין נוכחות".

"הפגנת נוכחות" הוא המונח המכובס. ביחידות אחרות קוראים למשימה הזו בפשטות "יצירת תחושת נרדפות" – כלומר הטלת אימה על האוכלוסייה הפלסטינית כולה, משימה שמטבעה אינה מבחינה בין מי שחשודים במשהו לבין אזרחים תמימים, בין "מעורבים" ל"בלתי מעורבים", לפי העגה הצה"לית.

לפעמים חיילים פולשים לבתים באמצע הלילה פשוט כדי להתאמן. אני פלשתי לבתים כדי לתפוס עמדות נוחות יותר לתצפת על ג'נין או שכם. אחד העדים של שוברים שתיקה סיפר לנו שהם היו פולשים לבתים כדי לבחון מכונה חדשה לשבירת דלתות. עד אחר סיפר שהם נכנסו לבית פלסטיני כדי שיצלמו אותם אוכלים סופגניות לכתבה בטלוויזיה בחנוכה.

אני מכיר יותר מדי אנשים שיכולים לתאר במדויק איך נראה בית של פלסטינים מבפנים. הם ראו עשרות חדרי ילדים שאינם שלהם, מטבחים של אנשים זרים, ארונות בגדים של עם אחר. אני מנסה לחשוב היום, כאבא לשניים, על הילדים שהערתי, על ההורים המבוהלים שלהם, ומשהו בי כבה.

אנחנו לא מדברים מספיק על השגרה הזו, ועוד פחות על מה עומד מאחוריה. אנחנו פשוט ממלמלים שזה "צורך מבצעי" ועוברים הלאה. אבל רוב הפלישות הללו הופכות לצורך מבצעי רק אם מקבלים את ההנחה ש"הפגנת נוכחות" יכולה להצדיק הכול, גם חדירה לביתו הפרטי של אדם שיש לך אפס מידע מודיעיני לגביו. כי זה "הצורך המבצעי" המרכזי שממלאת השגרה הזו, ואני לא בטוח שהציבור הישראלי היה מקבל זאת, אם היה מבין מה נעשה בשמו בשטח.

ביום שישי (מחר) נערוך אירוע הקראת עדויות על פלישות לבתים ומעצרי ילדים, יחד עם הארגונים "יש דין" ו"הורים נגד מעצרי ילדים". זו תהיה הפעם הראשונה שבה יוקראו גם עדויות של פלסטינים באירוע הקראת עדויות שלנו. היה לי קשה מאוד לקרוא את העדויות הללו. פלישות לבתים לא זרות לי. חשבתי שאני יכול לדמיין איך השגרה המבצעית הזו נראית מהצד השני של הדלת. טעיתי. ראיתי במו עיני פלסטינים בוכים בביתם, אבל לא חשבתי על אלו שהחזיקו את הבכי עד שיצאנו. לא חשבתי על אלו שהתרגלו, שאלה שבחינתם כך נראים החיים.

לפני שנכנסנו לבית של צורב הדיסקים בשכם, נכנסנו בטעות לבית אחר. שתי הדירות היו בקומת הכניסה, וניסינו להיכנס לדלת הלא נכונה. הרסנו לאישה אחת את הדלת עד שהיא פתחה. זה היה באמצע הלילה. נכנסנו חמושים, נכונים למעצר, וסרקנו את הבית.

אחת הדלתות היתה נעולה. העפתי רימון הלם לחדר הסגור מלמעלה. הדבר הבא ששמענו היה זכוכיות מתנפצות. מסתבר שהחדר הנעול היה המטבח. רק אחר כך הסתבר לנו שנכנסנו לבית הלא נכון, הערנו אישה באמצע הלילה, חמושים, הרסנו לה את המטבח ואת הדלת והמשכנו הלאה. לא חשבנו על זה אפילו. הגיע הזמן שנחשוב על זה. כולנו.

נדב וימן, לוחם לשעבר בפלס"ר נח"ל וסמנכ"ל ומנהל מחלקת קשרי חוץ ב'שוברים שתיקה'