פאודה ו"מחוז ירושלים" מציעות תיקון למשבר הגבר המערבי

הסופר הבריטי מרטין איימס הוא, מה שנקרא, "אוהב ישראל". לצד הצעה להקים תאי גזים לקשישים ולחולים ממחלות סופניות כדי למנוע "פיצוץ דמוגרפי" בבריטניה, הוא גם הביע תמיד עמדות פרו-ישראליות. בראיון ל"הארץ" לפני כמה שבועות הוא חזר על התמיכה הזו. "ישראל היתה חייבת ליהפך לגבר קשוח", הוא הסביר למראיין את התמיכה שלו בישראל, חרף מה שהיא מעוללת לפלסטינים. "ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנהג במתיקות. היא היתה חייבת ללמוד את אמנות האלימות… סול בלו נהג לומר שבלי ישראל, הגבריות היהודית היתה מתה. ציון באה בעקבות השואה, והדרך היחידה שהיא היתה יכולה לקום היא באמצעות כינון מחדש של הגבריות".

שומרים על החרב שלופה (צילום מסך מתוך הסדרה פאודה)

סוד הקסם של החרב השלופה תמיד

במלים אחרות, בעיניו של מרטין איימס, ישראל, והאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים, מבטאת "כינון מחדש של הגבריות". נזכרתי בדברים האלה בעקבות החשיפה של ניר חסון ב"הארץ" כי לצורך העצמת הדרמה בסדרה "מחוז ירושלים", ההפקה והמשטרה שתלו נשק במרתף מתחת לביתו של תושב עיסאוויה. נזכרתי בדברים משום שהסדרה הזו, כמו "פאודה" שבאה לפניה או "חטופים", מעמידה במרכז את ה"גבריות" הישראלית. זה סוד קסמה. גם אם משתתפות בהן נשים, אלה סדרות גבריות מאוד. זה סוד קסמן. "פאודה" ו"חטופים" הן סדרות פיקשן, "מחוז ירושלים" אמורה להיות סדרה דוקומנטרית, אבל ההבדל, כפי שראינו, דק מאוד. "פאודה" עושה מאמץ אדיר להיראות כמו הדבר האמיתי, ו"מחוז ירושלים", מסתבר, עשתה מאמץ גדול כדי להפוך לפיקשן.

מה שמעניין הוא שזה כנראה גם סוד קסמן בחו"ל. "חטופים" התחילה את האופנה, "פאודה" באה אחריה. אם נעקוב אחרי קו המחשבה של מרטין איימס, אפשר להבין מדוע. באותו ראיון הוא מדמה את ישראל לאוליבר קרומוול, הגנרל הבריטי שחזר מאירלנד אחרי שהרג עשרים אחוז מתושביה, ו"שומר את חרבו שלופה", כדברי המשורר אנדרו מארוול. ישראל ממשיכה "לשמור את חרבה שלופה" ולכן היא ראויה להערצה. סדרות כמו "חטופים", "פאודה" ועכשיו גם "מחוז ירושלים" שומרות את החרב שלופה תמיד. בכל פרק, בכל אפיזודה, החרב נשלפת, הגבריות עומדת למבחן אולטימטיבי, מבחן החיים והמוות.

הסופר מישל וולבק עשה קריירה על משבר הגבר המערבי. הוא מרגיש חסר תועלת. לגבריות שלו אין מה להציע בעולם המערבי המנוון והנשי של היום. הוא נעדר חיוניות בסיסית ולא מסוגל להילחם מול הגברים "האמיתיים" שבאים מהמזרח התיכון ולכן הוא בוחר בכניעה. וולבק, כמו מרטין איימס, מעריץ את ישראל בזכות מאבקה באסלאם. הנה, הם אומרים, אי-שם במזרח התיכון יש גברים אמיתיים שמסוגלים לחיות על חרבם ולהחזיר מלחמה.

אנחנו שחיים פה יודעים שהתפיסה הזו היא פייק. ל"פאודה" אין ממש קשר למציאות, הסכנה בשירות ביחידות המסתערבים נופלת מהסכנה בנסיעה בכביש ערד-באר שבע, וכדי להפוך את השירות במשטרת מחוז ירושלים לדרמטי ועוצר נשימה צריך לשתול רובה בבית של פלסטיני. הרי נתניהו עצמו מתגאה שהעשור האחרון היה העשור עם שיעור הפיגועים הנמוך ביותר מאז קום המדינה. והנה דווקא העשור השקט הזה, שבו החיים בישראל הפכו בטוחים יותר מתמיד, הוליד את "פאודה" ואת בתה "מחוז ירושלים".

אבל רבים במערב לא רואים את זה. בעיניהם, לנו, לגברים הישראלים – שמסתכנים כל יום מחדש, שנמצאים בסכנת חיים תמידית, שמסתובבים עם חרבנו שלופה או לפחות עם איזה אם 16 – יש משמעות לחיינו, יש משמעות לגבריותנו. ואם המציאות לא מספקת את המשמעות הזו, אפשר למצוא אותה בבדיון המדמה את המציאות, מזייף את המציאות. לא חשוב. העיקר שניתן תשובה למשבר הגבר המערבי. בקיצור, הסיפור הוא עליהם, לא עלינו. הבעיה שגם אנחנו מתחילים להאמין לסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו לאחרים. "מחוז ירושלים" הוא הדוגמה.