newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החייל הבודד והמתנחל עם הקוראן: עוד יום שמש בארץ המאחזים

גם אני לא ידעתי מה זה צו רידוד, עד שאחד כזה גרם לנו לשנות את מתווה הצעדה המתוכנן - ולצעוד בשמש הקופחת. יום נוסף שבו פעילים נאלצים להגן על רועים פלסטינים, וחיילים מתרוצצים על גבעות עם עזים

מאת:

אתמול (שישי) צעדנו יחד עם פעילי תעאיוש בתמיכה בתושבי הכפר עוג'ה הסובלים מאלימות מתנחלי מאחז הבלאדים. כ-200 מפגינים הגיעו לצעדה. בניגוד למתווה המתוכנן מראש, נאלצנו לצעוד ברגל בשמש הקופחת בעקבות החלטת צה"ל להוריד את המפגינים מהאוטובוסים.

"צו רידוד", כך הם קראו לצו המונע באופן סלקטיבי מעבר של כלי רכב, או במקרה שלנו אתמול – כלי רכב של שמאלנים שבאו להפגין נגד האלימות הפסיכית של המתנחלים ממאחז הבלאדים לפני שבוע נגד פעילי תעאיוש. אנו עוכבנו, אך כלי הרכב של המתנחלים המשיכו לנוע על הכביש ללא הפרעה. כך קרה שההפגנה "רודדה", ונאלצנו לרדת מהאוטובוסים ליד מעלה מכמש ולצעוד לאורך הכביש תוך קריאת ססמאות נגד הכיבוש. אחרי זמן מה נעצרנו, כמה אנשים נשאו דברים, ואז הגיעו האוטובוסים וההפגנה הסתיימה.

> שבוע אחרי התקיפה האלימה: כמאתיים פעילי שמאל הפגינו ליד מאחז הבלאדים

החייל הבודד מציג את הצו המורה על שטח צבאי סגור (צילום: אורלי נוי)

החייל הבודד מציג את הצו המורה על שטח צבאי סגור (צילום: אורלי נוי)

בינתיים, בזמן ההתכנסות, כמה מתנחלים זריזים נעמדו על הגבעה ממול, נופפו בדגלי ישראל וצרחו "מוות לערבים". אחד המשתתפים הפלסטינים ניגש לשוטר מהפמליה המכובדת שליוותה אותנו לאורך הצעדה ואמר "למה אתה לא עוצר אותם? אתה לא שומע שהם מאיימים עלי?", והשוטר ענה לו מופתע – "איך אתה רוצה שאני אגיע אליהם? מה אני ספיידרמן?".

המירוץ מול החייל הבודד לראש הגבעה

בהמשך הגיעו מנופפי הדגלים קרוב יותר אלינו, על הכביש. איש מבוגר עם כיפה וציציות משתלשלות שעבר במקום עם ילדיו ניגש לעבדאללה וניסה לשכנע אותו בקול נרגש שגם בקוראן כתוב שהארץ הזו מובטחת ליהודים. "יש לי את הקוראן בבית, בתרגום לעברית. חכה פה אני רץ להביא!". אחד המפגינים לידי תהה איך האיש הזה מדמיין בדיוק שזה הולך לקרות – הוא יראה לעבדאללה את הקוראן (בעברית!) ועבדאללה פשוט יגיד "סליחה אחי, טעינו, תפדלו. הכל שלכם"?!

אחרי שההפגנה התפזרה, המשכנו כעשרים פעילים לליווי הרועים, במקום בו ארעה התקיפה בשבוע שעבר. החברים שהיו שם כבר הקפידו להדגיש שמדובר בטיפוס קשה במיוחד, ורוב הדרך הבלתי אפשרית הזו שנדמתה כנמשכת לנצח הייתי עסוקה בלשנן לעצמי שאני בשום פנים ואופן לא יכולה למות פה מהתקף לב, כי מסכנים הפעילים האחרים שיצטרכו להוריד אותי למטה בחום הזה.

פתאום, איפשהו באמצע הדרך, צעקות של חייל אחד שהחל לטפס בעקבותינו כדי למסור לנו צו שטוען כי מדובר בשטח צבאי סגור. אלא מה – החייל האומלל מטפס אחרינו עם כל הציוד שלו עליו, ואנחנו ממשיכים לטפס, כי עד שהוא לא מגיע עד אלינו ומראה לנו את הצו למה שנעצור?

משחק החתול והעכבר הזה נמשך עד לראש הגבעה, אליה כולנו מגיעים בנשימתנו האחרונה ממש. החייל מגיע גם הוא, אדום, מזיע מאוד ומתנשף, ועכשיו הוא צריך להשתלט איכשהו לבדו על עשרים ומשהו פעילים המפוזרים בין עשרות עזים על ההר. הוא עובר בינינו בנחישות נוגעת ללב, מראה לכל אחד את הצו המורה על שטח צבאי סגור, ותוך כדי כך מבקש כל הזמן עזרה בקשר כי באמת מה אמור חייל אחד לעשות פה עם כל העזים והפעילים האלה לבד.

> צפו: מתנחלים תוקפים פעילי תעאיוש סמוך לכפר עוג'ה בבקעה

כל ראש שמציץ מעבר לגבעות בסביבה מקפיץ אותנו – מרחוק קשה לזהות אם מדובר בפעילים שהתעכבו, בחיילים, או במתנחלים שבאו להשלים את המלאכה מהשבוע שעבר. בסופו של דבר מגיעים שלושה חיילים נוספים, והם מנסים לכנס אותנו – קצת כמו הרועים עם עדריהם, רק בהצלחה מעטה יותר. אנחנו מבקשים לראות את הצו, תוהים מדוע הוא לא כולל את שטח המאחז ליד, ומגיעים למסקנה שכנראה מדובר במפה אינטראקטיבית המשתנה בהתאם למקום תזוזת המתנחלים.

בסופו של דבר ירדנו עם העדר למטה, כמובן. העדר אכל, השעה מאוחרת והשבת ממש בפתח. אם העלייה דרשה כושר וסיבולת, הירידה דורשת ריכוז, ואחרי עוד נצח זמן הגענו למטה, שם חיכו לנו גם קרטיבים – וגם שוטרים שלקחו את הפרטים של כולם.

אפשר לקרוא לזה יום מוצלח – בסופו של דבר העדר הצליח להגיע לשטחי המרעה, המתנחלים לא הגיעו, אף פעיל לא נעצר. ואפשר לומר גם כך: הסתיים עוד יום שבו המתנחלים הטילו את אימתם על הרועים הפלסטינים שנזקקים לליווי פעילים ישראלים, והצליחו לטרטר את כולם גם מבלי לנכוח בכלל במקום.

עוד יום שבו חיילים התרוצצו בין עזים על גבעות לא להם, וקראו לזה תרומה לביטחון המדינה.

> צפו: מתנחלים מיידים אבנים לעבר בית ספר ליד שכם ויורים באוויר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf