newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ללמוד מרוזה הקדושה: אם הטבע יודע להתחדש, למה לא אנחנו?

לפני עשרות שנים הכפר שלי, פרידיס, היה ידוע בזכות שזיפי סנטה-רוזה המופלאים שלו. מאז הומרו חלקות השזיפים בגפנים, אבל כמו הצלקות על ידה של סבתי, ניצולת ניסיון פיגוע דריסה, הם ממשיכים להזכיר לי שהצורך בשינוי הוא לא רק בנפשו של הטבע, אלא גם בנפש האדם

מאת:

מטבחה של סבתא שלי רוקאייה בת ה-73, שלמרות גילה עדיין אונה בה וטעמה באוכל הולך ומשתבח, הוא מוקד עלייה לרגל בשבילי ובשביל המשפחה כולה. זה המקום בו אנחנו מעבירים בחברת סבתא את ערבי חודש רמדאן בהתענגות על כול הטוב שיוצא מבין כפות ידיה. אבל לא רק אוכל יש שם, אם כי לא מעט סיפורים: סבתא היא אינציקלופדיה של היסטוריה, שאפשר להעביר שעות בחברתה ללא רגע דל. אבל בכל פעם שאני מביט לה בעיניים אחרי אינספור הנשיקות של המפגש והחיבוק הקבוע, אני נזכר במיוחד בסיפור אחד, סיפור מאלף שלו הענקתי את השם "רוזה הקדושה".

בתחילת המחצית השנייה של המאה הקודמת, פרידיס, הכפר שלי, היה מוכר בזכות שזיף ייחודי אותו גידלו איכרי הכפר, ושענה לשם הפואטי 'סנטה רוזה'. לאמה של סבתי, חאג'ה ראבעה זכרה לברכה, הייתה חלקה גדולה של שזיפים שאת היבול שלה היא סיפקה לשווקים הסיטונאיים בעונה. השזיפים, שהיו גם ריחניים וגם טעימים, הפכו לשובר השוויון של השוק, והיה זה ידוע שכשסנטה רוזה מגיעה מפרידיס, יתר הפירות מרכינים ראש כל הדרך אל תחתית רף המחיר. אך בשנות השבעים חל מהפך בגידול, וסנטה רוזה הפכה לנחלת העבר. השזיפים הוחלפו בגפנים, ומאז הפך הכפר ליצואן עלי הגפן הטובים בארץ, יעידו על כך המומחיות והמומחים.

> יא חביבי: אהלי אל-ח'ליל וסלמאן עמר זכו בגביע הפלסטיני

שסנטה רוזה מגיעה מפרידיס, יתר הפירות מרכינים ראש כל הדרך אל תחתית רף המחיר. (ויקיפדיה flagstaffotos CC BY-NC)

"מה דעתכם שאחסל את הערבייה הקטנה?"

עוד מילדותה סבתא רוקאייה ינקה את אהבת האדמה והחקלאות, ועד היום היא קשורה רוחנית ופיזית לחלקה אותה ירשה מאמה. באחד הימים של קיץ של 1953, כשסנטה רוזה הרעיפה את ברכתה על האיכרים, הייתה רוקאייה בת התשע בדרכה לחלקה בלוויית הסבתא שלה. רגעים אחדים אחרי שחצתה את כביש חיפה – תל אביב הישן שמפריד את הכפר מאדמותיו החקלאיות, ג'יפ צה"לי סטה לעברה ופגע בה, וסבתא נפצעה במקומות שונים בגוף. שבר בידה השאיר צלקת ועדות מאותו יום טראגי, ועד היום ניתן להבחין בחוסר הסימטריה בין ידה השמאלית לימנית.

נהג הג'יפ הסגיר את עצמו. בחקירה של האירוע העידו חיילים שהיו בג'יפ שהנהג שאל אותם: "מה דעתכם שאחסל את הערבייה הקטנה?", ורגע קט לאחר מכן סטה מנתיבו ופגע בסבתא שלי. הלכה למעשה זו הייתה הודאה שחייל צה"ל ביצע פיגוע דריסה נגד אזרחית, פיגוע טרור לאומני עם כוונה תחילה. אמה של סבתא שלי, חאג'ה ראבעה, רק רצתה בשלום בתה הקטנה: היא לא התעניינה במשפט ולא במיצוי הדין, גם לא היו אז ארגוני זכויות אדם שיעמדו חוצץ בינה לבין המערכת לשם דרישת הצדק, רק הפחד מהפטרון הציוני קבע את הטון ואת סדר היום; בכל זאת, אנחנו מדברים על תקופת הממשל הצבאי. בסופו של דבר החייל פגש את המשפחה, התנצל, ושילם כופר זעום בסך 350 לירות, וכך בא לציון גואל.

64 שנים אחרי, לי נחמץ הלב על סבתא שלי כל פעם. אני מתנחם בך שהיא איתנו שלמה ובריאה, ולבי מחסיר פעימה כשאני רואה אותה מחייכת ותמיד חיובית, מכניסה אורחים מכל העדות והדתות בחפץ לב, אוהבת ושמחה בחלקה ובדרכה. היא וסבא שלי – שייבדלו לאריכות ימים – הביאו לעולם ארבע בנות ושני בנים, ולהם עשרים נכדים וארבעה נינים. רצה הגורל שלמרות הכול, סבא שלי, סברי מרעי, הפך לאחד ממובילי היוזמות לקירוב הלבבות בין יהודים וערבים באזור חוף הכרמל בפרט ובארץ בכלל, וממנו ומגאונותו למדתי הרבה. בעיקר למדתי ממנו לא לנטור טינה ולהסתכל לעתיד, לעתיד המשותף בו אנחנו מאמינים אמונה שלמה.

איך שלא נסובב את הגלגל, לכול משפחה בארץ, אם פלסטינית ואם יהודית, יש כאב ויש שכול. כל אחת ואחד מאיתנו נושא עמו טראומה במעמקי הלב, אך עלינו להתחדש, להתרענן ולהתנער מחשיבה שמקעקעת אותנו בעבר. עלינו להסתכל קדימה ולבחון איך לחיות כבני אנוש שווים שמונעים מאהבה וחמלה, עלינו לראות מה המציאות דורשת מאיתנו בכדי לצלוח את מבוכי הסכסוך והשנאה. פעם סנטה רוזה הייתה מובנת מאליה, אך היום אנחנו בעידן שבו עלי הגפן הם הרלוונטיים, ואם האדמה התחדשה, מה עם האדם? האם לא הגיעה העת, 70 שנה אחרי המלחמה, שגם הוא יתחדש?

> כשסעודיה מרביצה בי פמיניזם ברמדאן אני מתחיל לחשוד

עד היום ניתן להבחין בחוסר הסימטריה בין ידה השמאלית לימנית. סבתא רוקאייה (צילום: יאסר אבו ערישה)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf