מעמר בר-לב לא תצמח הישועה

בעוד ימים אחדים יחול יום השנה ה-21 של אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם ובמשך כמה ימים קיפחו את חייהם 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה, באירועים שהציתו את האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצא.

עד עצם היום הזה, למשפחות השכולות לא נעשה צדק – גם אחרי שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תאודור אור, שאחת ההמלצות שלה היתה לחקור את רצח האזרחים והשימוש הבלתי סביר באלימות מצד כוחות הביטחון. המחלקה לחקירות שוטרים חקרה, אבל החקירה הסתיימה בלא כלום ואיש לא הועמד לדין.

איש כמעט לא הופתע מכך שלא נעשה צדק לקורבנות אוקטובר 2000, שכן אירועי הרג המוני מצד המשטרה וכוחות הביטחון כלפי ערבים הם לא דבר חדש עבור החברה הערבית: ב-1976 זה היה יום האדמה, שבו נורו למוות שישה אזרחים מאש המשטרה; ב-1956 זה היה טבח כפר קאסם, שבו כוח של מג"ב ירה ב-49 מתושבי הכפר שחזרו מעבודתם בשדות. אדם אחד הועמד לדין בפרשת כפר קאסם, אך התוודה לפני מותו כי היה מדובר במשפט ראווה. בשני האירועים המשמעותיים האלה, איש לא שילם על נטילת חייהם של אזרחים חפים מפשע.

אירועים אלה ואחרים הם תזכורת מצלצלת לכך שהמשטרה פועלת בגיבוי מלא למעשיה מצד השלטון, שמצדו דואג שהמסר לחמושיו יחלחל: אפשר להירגע, אין משלמים על חייו של ערבי. חיי ערבים הרי לא באמת חשובים למדינת ישראל. אם באמת היו חשובים לה, צריך שיהיה לה הסבר טוב מדוע מתחת לאף שלה נרצחו יותר מ-1,600 אזרחים ערבים מאז אירועי אוקטובר 2000, ומדוע הרחוב הערבי הפך לזירה אלימה הנשלטת בידי כנופיות פשע.

לא משנה כמה ינסו לספר לכם שוב ושוב על כאב המשפחות וסיפורי הקורבנות, לא נראה שיש או אי פעם תהיה התייחסות רצינית וכנה מצד הרשויות. לא משנה אם ידברו על הנושא בפריים טיים ללא הפסקה או אם יעלו אותו על סדר היום במחאות ובקמפיינים נרחבים ברשתות החברתיות. חיי ערבים? נו באמת.

בהמשך לשבוע סוער בתקשורת סביב הפשיעה הגואה בחברה הערבית, התארגנה במוצ"ש הפגנה מול ביתו של השר לביטחון פנים, עמר בר-לב. את ההפגנה יזמו אמהות מתנועת המחאה של האמהות השכולות בחברה הערבית. הן עושות את זה כל שבוע. ההפגנה במוצ"ש הגיעה אחרי שורה של מקרי רצח ברחבי הארץ – מהנגב ועד הגליל.

האמהות ציפו לפגוש את השר, אך לפי מה שחשף העיתונאי מוחמד מג'אדלה בטוויטר, השר הודיע מראש כבר שלא ייפגש אתן כי הוא לא בבית. מלשכתו מיהרו לחדד שהשר נמצא בקשר רציף עם המשפחות, ואף קבע אתן פגישה.

בר-לב נחשב לכאורה כמי שמגיע מהאגף השמאלי של הממשלה, כנציג של מפלגת העבודה, ולכן עלול להיווצר רושם מטעה שהמפתחות נמצאים אצלו. אולי כי לא מדובר בשר מהליכוד, יש ציפייה לשיח ישיר עמו לטובת חקר האמת, עשיית צדק והענקת ביטחון אישי לאזרחים הערבים.

אבל לא ברור כלל שיש טעם בלכוון את המחאה לכיוון השר האמון על הביטחון האישי של האזרחים, כאשר הוא בעצמו חלק ממנגנון מדינתי לא שוויוני ומפלה מהיסוד נגד האזרח הערבי, ואחראי על ארגון שמימים ימימה רואה באזרח הערבי רק אויב שחייו לא שווים כלום.

במקום מתוקן, דם לא נשפך ככה סתם בלי שהאחראים יתנו את הדין – בין אם הם במדים, פושעים שכירי חרב או אזרחים שפעלו באלימות נגד אזרחים אחרים. אבל במערכת רקובה מבפנים, שמבחינה בין דם לדם, שבה יש דין אחד ליהודי ודין אחר לגמרי לערבי – זה לא קורה.

כמה אנשים עוד צריכים להירצח כדי שבצמרת השלטון ינטשו את התפיסות החשוכות של העדפת קבוצת אזרחים אחת על פני אחרת, רק מעצם השתייכותה האתנית? מה עוד צריך לקרות כדי שתהיה כאן התקדמות אמיתית ביחס השלטונות לערבים, כאל בני אדם בני חורין?

בר-לב לא יפתור את בעיית הפשיעה בחברה הערבית. המשטרה על יחידותיה המיוחדות ותמיכת השב"כ לא יעשו צדק עבור הקורבנות – לא של הפשיעה, ולא אלה שנפלו באש המשטרה במשך עשורים. השינוי הנדרש כאן הוא עמוק ויסודי יותר מענייני תיקצוב ושיפור הביטחון האישי. אלה דבירם חשובים בהכרח, אבל נדרש כאן שינוי יסודי בסדרי השלטון, שיאפשר סביבת מחיה משותפת לערבים וליהודים, בשוויון אזרחי מלא, במולדת המשותפת לשני העמים, ללא משוא פנים.

החברה הערבית התמודדה עם טראומות קשות מאז הנכבה ועד היום, אבל כיום אנחנו נמצאים ונמצאות במקום מתקדם הרבה יותר מבחינת יחסי ערבים ויהודים, למרות כל הפערים. החברה הערבית בארץ יודעת לחיות בשכנות טובה עם היהודים. יחסי חברות, שותפות, מסחר ועשייה משותפת אינם זרים לרבים מיושבי ויושבות הארץ. אבל עננה שחורה של קיפוח, אי שוויון והדרה מצד המדינה מעיבה על היחסים האלה.

עם זאת, מכאן יש אפשרות רק לעלות ולשגשג. כדי שזה יקרה, נדרשת הכרה בשוויון האזרחי של הערבים בארץ, לצד עשייה כנה בפיתוח תשתיות, בשיכון ובינוי, בחינוך, בתעסוקה ובבריאות לטובת האזרחים הערבים. זה יעשה טוב לכולנו, יהודים כערבים.