לשוטר הערבי יש אוטונומיה מחשבתית, והוא אחראי על בחירותיו. שוטרים בשער שכם, ב-3 באפריל 2022. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אורן זיו)

הקריאה של ח"כ איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, לשוטרים הערבים לזרוק את הנשק ולחבור לעמם, היא קריאה אומללה. אבל לא בגלל המהות שלה, וגם לא בגלל הפרשנות שנתנו לה בציבור היהודי, בעיקר הפוליטיקאים, שהגדירו אותה כ"המרדה והסתה". היא אומללה כי עולה ממנה שח"כ עודה פשוט איבד כל קשר למציאות.

בימים שבהם אזרחי ישראל הערבים נמצאים במשבר משולב – פנימי בתוך החברה הערבית עצמה, וחיצוני מול המדינה ומוסדותיה – בשיא של תקופה רגישה וטעונה, מגיע אחד מאותם "מנהיגים" בולטים של החברה הערבית, ובוחר להפנות מסר לקבוצה זעומה כל כך. אין מילה אחרת להגדיר את הקבוצה הזאת, של "השוטרים הערבים". מספרם מונה כ-1,000 איש, פחות מפרומיל מסך האוכלוסייה הערבית הבוגרת בישראל, מוסלמים ונוצרים.

כך, באמצע המשבר החמור הזה, בוחר ח"כ עודה לשאת נאום חוצב להבות, על רקע באב אל-עאמוד/שער שכם, כדי לפתור את הבעיות הקשות של החברה הערבית. ואיך בדיוק הוא מציע לעשות את זה? בקריאה לאותה אלפית זעומה של אזרחים ערבים שמשרתים במשטרת ישראל לשמור על "כבודם", ולנטוש את עבודתם ומטה לחמם, שבחרו בו מרצונם החופשי.

מה ההגיון שעודה פועל לפיו? מדוע הוא בוחר לפנות לקבוצה קטנה כל כך, של אנשים שבחרו לשרת במשטרת ישראל מרצונם החופשי, ושאחראים על מעשיהם ובחירותיהם? למה לדבר דווקא עם אותה אלפית מהחברה הערבית, שמזדהה עם מדינת ישראל ונאמנה לה ולמוסדותיה?

מה ההגיון שעומד מאחורי הקריאה המוזרה הזאת של עודה, בזמן שכל מי שאינו נמנה על אותו פרומיל מהאוכלוסייה, יותר מ-99.9% מהאזרחים הערבים בישראל, סובל מפערים חמורים, מאפליה, מגזענות ומהדרה שיטתית בכל תחומי החיים, שתוצאותיהם עוני, השכלה ירודה, אבטלה גואה, פשיעה חסרת רסן, ומעל הכל

בעוד ימים אחדים יחול יום השנה ה-21 של אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם ובמשך כמה ימים קיפחו את חייהם 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה, באירועים שהציתו את האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצא.

עד עצם היום הזה, למשפחות השכולות לא נעשה צדק – גם אחרי שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תאודור אור, שאחת ההמלצות שלה היתה לחקור את רצח האזרחים והשימוש הבלתי סביר באלימות מצד כוחות הביטחון. המחלקה לחקירות שוטרים חקרה, אבל החקירה הסתיימה בלא כלום ואיש לא הועמד לדין.

לא ברור שלכיוון הזה צריך לכוון את המחאה נגד האלימות בחברה הערבית. השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, ומפכ"ל המשטרה, קובי שבתאי, בהרמת כוסית לראש השנה במטה המשטרה בירושלים, ב-5 בספטמבר 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

איש כמעט לא הופתע מכך שלא נעשה צדק לקורבנות אוקטובר 2000, שכן אירועי הרג המוני מצד המשטרה וכוחות הביטחון כלפי ערבים הם לא דבר חדש עבור החברה הערבית: ב-1976 זה היה יום האדמה, שבו נורו למוות שישה אזרחים מאש המשטרה; ב-1956 זה היה טבח כפר קאסם, שבו כוח של מג"ב ירה ב-49 מתושבי הכפר שחזרו מעבודתם בשדות. אדם אחד הועמד לדין בפרשת כפר קאסם, אך התוודה לפני מותו כי היה מדובר במשפט ראווה. בשני האירועים המשמעותיים האלה, איש לא שילם על נטילת חייהם של אזרחים חפים מפשע.

אירועים אלה ואחרים הם תזכורת מצלצלת לכך שהמשטרה פועלת בגיבוי מלא למעשיה מצד השלטון, שמצדו דואג שהמסר לחמושיו יחלחל: אפשר להירגע, אין משלמים על חייו של ערבי. חיי ערבים הרי לא באמת חשובים למדינת ישראל. אם באמת היו חשובים לה, צריך

בילדותי ירושלים הייתה מתוחמת באזור של מסגד אל-אקצא, העיר העתיקה והחומות. כל מה ומי שהיה מסביב לה לא היה לו משמעות של ממש מבחינתי. הנסיעות שלי באותם ימים היו מתוכננות בצורה כזו שירושלים תצטייר בעיניי בדיוק כמו התמונה שמציגים לי, תמונה שמתכתבת עם הסיפור הדתי בלבד של העיר. הביקורים שלי בה היו לרוב באחת מהנסיעות הקבוצתיות שיצאו בשבתות מהכפר שלי פרידיס ומיישובים אחרים בארץ אל מסגד אל-אקצא, דבר שהיה נהוג בזמן שהתנועה האסלאמית הייתה פעילה בקרב הציבור הערבי והמוסלמי בארץ.

200,000 מובטלים נוספו בחברה הערבית. הפגנה של מסעדנים ערבים בחיפה נגד הפגיעה הכלכלית (צילום: פלאש 90)

הדימוי של ירושלים עבורי היה תמונה של עיר מוצפת מתחים דתיים ואתניים, וזה הלך והתקבע במחשבה שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אחת ההשלכות היתה ששנים רבות נמנעתי מלנסוע לירושלים. זה הפסיק כאשר לפני שנים אחדות נעניתי לבקשתה של אחותי הקטנה, שרצתה שאסע עמה לירושלים כדי לנכוח בקונצרט של הזמרת הפלסטינית סנאא מוסא. הנסיעה הזאת שינתה בי משהו כלפי העיר, וראיתי דרכה ירושלים אחרת, שונה בתכלית מהדימוי שלה בראש שלי.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"נהיית לי תל אביבי מדיי", הכריז אבא שלי באחת משיחות הטלפון הקבועות שלנו, הוא בפרידיס ואני בנווה שאנן בדרום תל אביב. "צריך לקחת אותך לשטיפה חביבי", הוא מוסיף, "יש חמאם טורקי מעולה בנאבלוס, אתה ואני חייבים ללכת לבדוק מה קורה שם". וכאחד שאינו נוטש את מורשת אביו, נעניתי ללא הינד עפעף לבקשתו של אבי שחגג את יום ההולדת ה-60 שלו לא מזמן. תאריך היעד לביקור בנאבלוס (שכם) נקבע לסוף ינואר האחרון, ובמקרה וללא תכנון יצא שזה היה היום שבו הושקה עסקת המאה ששקדו על הכנתה מיטב גאוני הדור.

זוג צעיר שכל חטאו ביקום הזה הוא האהבה (צילום מסך מתוך "שמלת הכלה)

כשהתקרבנו לנאבלוס, התחילו להופיע שלטי הביטחון האדומים שהציבה ישראל, עליהם כתוב באותיות קידוש לבנה כי חל איסור על ישראלים להיכנס לשטח A, ושהדבר מהווה עבירה פלילית. למרות האיסור, אבא שלי ואני החלטנו לקחת את הסיכון ולבצע את העבירה הפלילית של לאכול במסעדה, להתרחץ בחמאם טורקי ולזלול כּנאפה לקינוח.

בשבילי ובשביל כל ערבי אזרח ישראל, נסיעה לגדה היא דבר שבשגרה. אמנם יש מחסומים ויש פרוצדורה לא נעימה בלשון המעטה, אבל אין זה מונע מהערבים לנוע בכמויות אדירות לגדה המערבית, ולא רק בשביל קניות או הנאות אחרות; גם מוסדות הלימוד האקדמיים הפלסטיניים למשל, פותחים את שעריהם לבנות ובני החברה הערבית שמגיעים מישראל. לפני מספר ימים זכיתי להכיר את סיפורה של לובּנא עבּד אל האדי מנצרת, שלמדה באחת האוניברסיטאות בגדה, שם הכירה את בן זוגה עבּדאללה סוויטי. הזוג המאושר החליט להתחתן, אך בדרכם עמדה רק משוכה אחת: הכיבוש.