נתניהו מציף את כל הרפש וזה לא בהכרח רע
בהתקפות השיטתיות שלו על כל מוסדות החברה האזרחית, נתניהו הוא האחראי הראשי למשבר הפוליטי הדרמטי בישראל. אבל בדרכו למטה, נתניהו חושף את הסתירות של משטר ההיראכיה הגזעית השורר כאן. זה עשוי להביא לניקוי אורוות
אחד הסימנים לכך שהתרגלנו לקריסה המוחלטת של הפוליטיקה הישראלית היא אנחת הרווחה שנשמעה באולפני החדשות, אחרי שהתברר בשבוע שעבר שבנובמבר 2020 לא נלך לבחירות, כפי שכבר עמד באוויר. באמצעות חוק ההחיאה המלאכותית של צבי האוזר, קיבלנו הארכה של ארבעה חודשים, ובמארס 2021 נלך ככל הנראה לקלפי. במקום בחירות רביעיות תוך 19 חודשים, נקבל בחירות רביעיות תוך 23 חודשים. למצב כזה קוראים משבר. הוא מסוכן, אבל יש לו פוטנציאל להזיז את המים. כי תוך כדי המשבר הזה, צפות כל בעיות העומק של החברה הישראלית. ראו מה קורה בניר דוד לדוגמה.
במקום לטעון שהוא נקי והאחרים מלוכלכים, נתניהו טוען שהאחרים מלוכלכים כמוהו. נתניהו בעצרת בחירות של הליכוד (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
אי יציבות פוליטית היא לא המצאה ישראלית, אבל נדמה שישראל של היום הגיעה למצב קיצוני ביחס לכל דמוקרטיה פרלמנטרית מוכרת. בבלגיה לא הצליחו להקים ממשלה מאז הבחירות האחרונות לפני שנה וחצי, אבל ממשיכה לכהן שם ממשלת מיעוט. באיטליה קמו אז מלחמת העולם השנייה 66 ממשלות, אבל רוב רובם של המשברים הממשלתיים לא הביאו לבחירות. אזרחי איטליה הלכו לקלפי רק 19 פעמים ב-72 השנים האחרונות. הטווח הקצר ביותר שהפריד בין ארבע מערכות בחירות באיטליה היה תשע שנים, יותר מפי ארבע מהקצב בישראל כעת. במה שנוגע לבחירות, איטליה היא אי של יציבות פוליטית ביחס לישראל.
אי יציבות דומה לזו שאנחנו מוצאים בישראל היום אפשר היה למצוא בגרמניה בימי רפובליקת ויימאר, אבל גם שם הזמן הקצר ביותר שעבר בין ארבע מערכות בחירות היה בין מאי 1928 לנובמבר 1932, יותר מארבע שנים. אין פירוש הדבר שאנחנו בדרך לעליית נאציזם, אבל קשה להכחיש שהמערכת הפוליטית בישראל איבדה את המרכז, איבדה את יכולת התיווך, איבדה את היכולת לגבש סט ערכים בסיסי, שכל השחקנים הפוליטים, או לפחות חלקם, יכולים להסכים עליו.
אפילו מגבלות הקורונה נתפסות כקנוניה נגד נתניהו
לא מדובר בשאלה מופשטת מעולם מדע המדינה. את חוסר היכולת להגיע להסכמה אנחנו רואים יומיום בהחלטות הכי פשוטות על ניהול משבר הקורונה: מקביעת הערים "האדומות" ו"הירוקות", פתיחה או סגירה של מסעדות, נסיעה או אי-נסיעה לאומן. אפילו הכלי הכי יסודי לניהול תקין של מדינה – התקציב – הפך בן ערובה למשבר הפוליטי. הפעם האחרונה שהכנסת אישרה תקציב היתה במארס 2018. רק נס פוליטי יאפשר אישור תקציב לפני מארס 2021.
המחולל הראשי, אם כי לא היחיד, של התהליך הזה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. מראשית הכהונה השנייה שלו ב-2009, אבל באופן מיוחד מאז הקמת ממשלת הימין ב-2015 ובאופן קיצוני מאז ההליך הפלילי נגדו ושלוש מערכות הבחירות ב-2019 ו-2020, נתניהו מתקיף בשיטתיות את כל המרכיבים של ה"ממלכה". המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, הייעוץ המשפטי, פקידי האוצר, ואפילו הצבא, שלא לדבר על התקשורת והיריבים הפוליטיים שלו – אין גוף שנמלט מנחת זרועו ולשונו של נתניהו, של עושי דברו ובשנה האחרונה גם של בנו יאיר.
נתניהו רוקן כמעט מתוכן את המושג "משרת ציבור", civil servant, והציג אותו כלא יותר מאשר כסות ל"מדינה העמוקה", לגופים אפלים שכל מטרתם היא לשלול מ"העם" – ומנציגו הטבעי נתניהו – את זכותו הטבעית לשלוט. אפילו סעיף בהסכם פוליטי שנתניהו עצמו חתם עליו לפני חודשיים בסך הכל, כמו סעיף התקציב הדו-שנתי, נתפס כפגיעה לא הוגנת ברצונו החופשי של נתניהו לשלוט. כפי שאלי ביתן כתב כאן, אפילו מגבלות שמציע פרויקטור הקורונה שנתניהו עצמו מינה מתוארות כסוג של התנכלות מכוונת בחופש הפעולה שלו או כניסיון לערער על שלטונו.
ההתנגדות לנתניהו הצליחה ליצור קואליציה חסרת תקדים. מפגינים בבלפור נגד נתניהו (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
נתניהו אפילו לא מחפש אשליה של אחדות
ההתנגדות למתקפה השיטתית של נתניהו על ה"ממלכה" היתה למעשה הדבק היחיד שחיבר יחד את החלקים השונים של כחול לבן ואפשר לה להשיג יותר משלושים מנדטים בשלוש מערכות בחירות רצופות, הישג שמפלגה היסטורית כמו העבודה או אפילו מפלגה טרנדית כמו יש עתיד ב-2013 לא התקרבו אליו ב-25 השנים האחרונות.
ההתנגדות למתקפה הזו ולדה-לגיטימציה הבלתי פוסקת שעשה נתניהו לכל המתנגדים לו גם אפשרה את הקואליציה הלא-סבירה, שהמליצה על בני גנץ לראשות הממשלה אחרי הבחירות במארס 2020, קואליציה שהשתרעה מבל"ד עד אביגדור ליברמן והיתה מביאה להחלפתו של נתניהו, אלמלא התערבו ברגע האחרון שונאי ערבים מקצועים כמו אורלי לוי אבקסיס, יועז הנדל וצבי האוזר ומנעו את המהלך.
ההתנגדות למתקפה של נתניהו מסבירה גם את ההתנהלות של גנץ, גבי אשכנזי ואבי ניסנקרון, המסרבים לקבל את מרותו של נתניהו בממשלת אחדות ה"פריטטית". אם אחרי המחאה החברתית ב-2011 נתניהו היה יכול לגייס את פרופ' מנואל טררכטנברג כדי ליצור איזושהי הסכמה לאומית מדומה, היום נתניהו אפילו לא מעמיד פנים שהוא מחפש הסכמה לאומית, בדיוק משום שהוא עצמו ריסק את מנגנון התיווך הפוליטי. זה או הוא או הם. אין אמצע.
כפי שציינו רבים, המתקפה הזו על "המדינה העמוקה" אינה ייחודית לנתניהו. רודריגו דוטרטה בפיליפינים, ויקטור אורבן בהונגריה, ז'איר בולסונארו בברזיל וכמובן דונלד טראמפ בארצות הברית הם חלק מאותו זרם פופוליסטי, שיוצא נגד ערכי הדמוקרטיה הליברלית ושואף ל"דמוקרטיה טוטלית, שבה מי שנבחר, זכותו לעשות מה שהוא רוצה", כפי שאומרת ד"ר הוניידה ע'אנם, סוציולוגית ומנהלת מרכז מדאר לחקר החברה הישראלית ברמאללה.
ובכל זאת יש שוני בין נתניהו ובין מנהיגים פופוליסטים אחרים בעולם. בעוד מנהיג כמו טראמפ, לדוגמה, מציג את עצמו ואת המחנה שהוא עומד בראשו ככליל השלמות ואת המחנה הנגדי כמחנה של רשע ופשע, נתניהו נוקט דרך אחרת. במקום לנקות את עצמו, הוא טוען שהאחרים מלוכלכים לא פחות ממנו. זה בולט מאוד בכל מה שנוגע להתנהלות האישית שלו. הוא לא מכחיש שקיבל סיגרים ושמפניות, אלא טוען שגם שמעון פרס או אהוד אולמרט נהגו אותו דבר. הוא לא מכחיש שביקש משאול אלוביץ כותרות מחמיאות באתר וואלה, אלא טוען שזו הפרקטיקה המקובלת בידיעות אחרונות מזה עשרות שנים. הוא לא מכחיש שהוא נמצא בניגוד עניינים כאשר הוא מבקש לקבוע מי יהיה פרקליט המדינה בעת ניהול המשפט שלו, אלא טוען ששופטי העליון הפכו את ניגוד העניינים להרגל. בעודו טובע, נתניהו מבקש להטביע אתו את כל מוסדות ה"ממלכה" הישראלית.
אמאמ"כ – אני מלוכלך, אתם מלוכלכים כמוני
הטקטיקה הזו, שאפשר לקרוא לה בקיצור אמאמ"כ (אני מלוכלך, אתם מלוכלכים כמוני), לא מוגבלת רק להתנהגות האישית של נתניהו. אפשר היה לראות אותה לדוגמה בחוק הלאום. נתניהו לא הכחיש שהחוק הזה מפלה לטובה יהודים ומפלה לרעה ערבים, הוא רק טען שזו היתה הפרקטיקה של הציונות מאז ומעולם וזה מה שכתוב במגילת העצמאות ("מדינה יהודית").
גם את התמיכה שלו בעסקת המאה של טראמפ, בסיפוח ועכשיו ב"הסכם השלום" עם האמירויות אפשר לקרוא לפי אותו המפתח. כמו שאתם, השמאל, ביססתם את ההסדר עם הפלסטינים על נימוקי תועלת ולא על נימוקי מוסר, ככה אני בונה את המעמד של ישראל במזרח התיכון על עוצמתה. מרגע שרעיון שתי המדינות מבית מדרשה של מפלגת העבודה והגנרלים של "מפקדים לביטחון" ישראל היה מבוסס על מאזן הכוחות והיכולת הישראלית לכפות פתרון על הפלסטינים, גם לנתניהו לא היה קושי לאמץ אותו ולתת לו פרשנות משלו.
השמאל הרדיקלי והמיעוט הפלסטינים מסכימים שחלוקת האדמות בישראל אינה צודקת. מפגיננה מול שער הכניסה לקיבוץ ניר דוד (צילום: מתי מילשטיין)
אפילו במאבק על ה(ע)אסי אפשר לראות את טביעות האצבעות של גישת האמאמ"כ הזו. אתם הקיבוצניקים עולים לבלפור כדי להפגין נגד השחיתות? כאילו אומר בנו יאיר שצייץ במרץ נגד ה"קומוניסטים" מניר דוד. אבל המושחתים האמיתים, מי שגנבו נכסי ציבור מהמזרחים לטובת האשכנזים, אלה אתם. אתם מלוכלכים לא פחות מאיתנו.
הטקטיקה הזו מקשה מאוד על כל ניסיון ליצור מכנה משותף לתיווך או ערכים משותפים המקובלים על כולם, שכן שכל "ערך" נתפס כהבניה מלאכותית שהיא איננה אלא תירוץ כדי למנוע את שלטון הרוב הימני ה"טבעי". זו אולי אחת הסיבות לכך שישראל, יותר ממקומות אחרים בעולם שחווים מתקפה פופוליסטית, הגיעה לשיתוק פוליטי כמעט מוחלט.
נתניהו מהדהד את הביקורת על הציונות
אבל יש כאן משהו אפילו עמוק יותר. במודע או שלא במודע, הביקורת שמטיח נתניהו ב"ממלכה" מהדהדת ביקורת שמתחו ומותחים המיעוט הפלסטיני והשמאל הרדיקלי בישראל על הפרקטיקות שהמדינה הישראלית נוקטת אותן מיום הקמתה. כשנתניהו טוען שבתי המשפט מוטים, שהדמוקרטיה כאן היא אשליה, שכלי התקשורת משוחדים, שהבעלות על הקרקע מעוותת ולא צודקת, שהמזרחים מופלים לרעה – המיעוט הפלסטיני וגם השמאל היהודי הרדיקלי לא יכולים שלא להסכים. זה בדיוק מה שהם טוענים כבר לפחות 72 שנה. עכשיו בא ראש הממשלה ומאמץ את הטענות האלה.
ישראל, מיום הקמתה, בנויה על מערך סבוך של הירארכיות גזעיות וזכויות יתר. המערך הזה נועד ביסודו להבטיח עליונות יהודית ונחיתות פלסטינית, אבל השפיע עמוקות על כל המבנה החברתי, המשפטי, הכלכלי והפוליטי של ישראל, גם בין יהודים ויהודים, בעיקר בין אשכנזים למזרחים. הכיבוש והאפרטהייד שהתלווה אליו אמנם רק העמיקו את מערך ההירארכיה הגזעית הזה, אבל בה בעת המרכז הפוליטי היהודי ידע לבנות מערכת משפט, שירות מדינה, תקשורת ועוד אמצעי תיווך שהצליחו ליצור מראית עין של ממלכה מתפקדת ולבנות קונצנזוס – שביר אבל קונצנזוס – סביב מראית העין הזו.
נתניהו, בחוסר העכבות שלו, מפרק את אמצעי התיווך האלה זה אחר זה, שובר את הקונצנזוס לחתיכות. בעשותו זאת, הוא מציף את כל הרפש – אם נשתמש במלה עדינה יחסית – שהצטבר במערכת הישראלית במשך לפחות שבעה עשורים. במכוון או שלא במכוון, הוא מנקה את האורוות.
זה יכול להיות רגע מסוכן מאוד. כשמסירים מעל ה"ממלכה" הישראלית את המעטה הדמוקרטי שלה, היא עלולה להיות מסוכנת מאוד, גם לאזרחיה ועוד יותר מכך לשכניה. פשיזם בניחוח בנט הוא בהחלט אפשרות, אם נתניהו ייאלץ לפרוש. אבל באותו זמן, זו גם הזדמנות. המחאה בבלפור היא במידה רבה תוצאה של המשבר. ברגע שהמערכת הפוליטית תקועה לחלוטין, רק סביר לנסות להעביר את ההכרעה לרחוב. אם הצעירים שמפגינים בבלפור (וגם מול השער הצהוב בניר דוד) יבינו שכדי שישראל תהיה דמוקרטית, לא מספיק להזיז את נתניהו, אלא צריך לבנות מחדש את כל המשטר, בתוך גבולות ישראל אבל גם בין הירדן לים, על יסודות של צדק ושוויון, ייתכן שניקוי האורוות של נתניהו ייזכר לטובה.
תודה לאמיר פאח'ורי, לדר הוניידה ע'אנם, לפרופ' אבנר דה שליט, לערן עציון ולרז סקר שמחשבותיהם עזרו לנסח את המאמר הזה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
