newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכפר אום צפא חסום מכל עבר, וסובל מהתנכלויות מתנחלים

הסיפור של הכפר הקטן ששוכן מצפון לרמאללה כמעט שגרתי מאז תחילת המלחמה: הצבא חסם את הכניסות, רבים מתושביו מובטלים מכיוון שאינם יכולים להיכנס לישראל, ומתנחלים מנסים להשתלט על אדמותיו החקלאיות. "אנחנו רוצים שישמעו אותנו", אומרים תושבים

מאת:
אחת החסימות בכניסה לכפר אום צפא, ינואר 2024 (צילום: אורן זיו)

מדיניות רוחבית של ענישה קולקטיבית. אחת החסימות בכניסה לכפר אום צפא, ינואר 2024 (צילום: אורן זיו)

הסיפור של הכפר אום צפא שמצפון לרמאללה מייצג היטב את מצבם של יישובים פלסטיניים רבים בגדה: חסימות והתעמרות של הצבא, שגברו מאז תחילת המלחמה. המצב בכפר, שבו מתגוררים 700 איש, מעיד יותר מכל על כך שלענישה הקולקטיבית אין קשר לפעולות התושבים הפלסטינים, אלא שמדובר במדיניות רוחבית. מתחילת המלחמה, נסגרו שתי הכניסות המרכזיות לכפר, ונותרה פתוחה רק דרך אחורית, שמאריכה את היציאה והכניסה ממנו בכ-20 ק"מ.

בחודשים שלפני המלחמה, נאבקו התושבים בניסיונות מתנחלים ממאחז סמוך להשתלט על אדמותיהם החקלאיות. לפני שלוש שנים הוקם בסמוך לחלמיש המאחז "החווה של צבי", שהפך למוקד של אלימות והטלת אימה באזור. בקיץ החל עדר פרות לרעות באדמות החקלאיות ובמטעי הזיתים של הכפר, בליווי רועים חמושים, כשהפרות גורמות נזק לעצים ולטרסות.

בחודש יולי, במסגרת מבצע של הקמת כמה מאחזים בגדה, הוקם "מאחז בת" ל"החווה של צבי" – אוהל בוואדי שבמורדות הכפר. צעירי הכפר חסמו את הכביש לכמה שעות, ולאחר מכן הצבא נכנס לכפר, ירה גז מדמיע וגרם לשריפה בחדר החשמל.

בשבת שאחרי הקמת האוהל, תקפו עשרות מתנחלים את הכפר, והציתו כמה בתים וכלי רכב. באירוע הזה תועד חייל בחופשה שירה בנשקו, לצד חיילים במדים. בשבועות שלאחר מכן החלו תושבי הכפר לקיים הפגנת מחאה בימי שישי, אך היא דוכאה בכוח על ידי מתנחלים והצבא. שני צעירים נהרגו: עבד אלג'ואד סלאח, בן 24, תושב הכפר הסמוך עארורה שנורה למוות ב-7 ביולי; ומוחמד אל באיד, בן 17, שנורה ב-21 ביולי. שניהם נורו בשטח הכפר, כשצעירים זרקו אבנים על כוחות צבא ומג"ב, שנכנסו לכפר כדי לדכא את המחאות.

שייח' מאהר צבאח, תושב הכפר בן 62, סיפר כי "לאחר שבנו את האוהל, ביום שישי, התפללנו וירדנו לאדמות. הצעירים סגרו את הכביש לארבע שעות. באו מהצבא והמינהל, אמרנו להם שיפנו את האוהל. אחרי שהצבא גרם להם (למתנחלים; א"ז) לפנות את האוהל, הגיעה ההתקפה על הכפר".

אחרי הרג שני הצעירים הופסקו ההפגנות. תושבים התחילו להגיע עם פעילים לאדמות, גם לא בימי המסיק, כדי לנסות למנוע את כניסת הפרות לשטח. כמה פעמים הצבא עיכב את הפעילים והכריז על "שטח צבאי סגור", אך לבסוף הנוכחות הצליחה לצמצם משמעותית את הגעת המתנחלים לשטח.

"מה שהיה קודם נגמר, עכשיו זה משהו חדש"

מאז תחילת המלחמה, כאמור, המצב השתנה. שתי הכניסות לכפר מכביש 465 (כביש "חוצה בנימין", המוביל לכביש 60) נחסמו, וכעת נסיעה מהכפר לעיירה הקרובה ביר זית (משם ניתן לנסוע לרמאללה) אורכת 25 ק"מ במקום 5 ק"מ. וגם בדרך הזאת על התושבים לעבור מחסום ביציאה מהעיר רוואבי, שהוקם באוקטובר.

בצד אחד של הכפר הונחו לא פחות משלוש חסימות, כך שגם אם רכב מוריד תושב בכניסה לכפר, לא ניתן לאסוף אותו מהצד השני, והוא ייאלץ ללכת מאות מטרים ברגל. בנוסף, חיילים נכנסים בלילות ובימים לכפר עם כלי רכב.

כמו ביתר הגדה, רבים מתושבי הכפר מובטלים כיום, מכיוון שאינם מורשים להיכנס לישראל. העסקים ברחוב המרכזי של הכפר מתקשים להתפרנס, בגלל החסימות.

התושבים טוענים כי המצב כעת מזכיר את ימי האינתיפאדה השנייה. לדברי צבאח, "אום צפא היתה נקודה אסטרטגית למעבר. באינתיפאדה המקום היה סגור, והצבא השתלט על בית. המכוניות של מי שהגיעו מצפון הגדה עצרו כאן, והם הלכו ברגל בוואדי, ומהצד השני לקחו רכב אחר לכיוון רמאללה. עבדאללה, הבן שלי, נולד באינתיפאדה השנייה. הזמנו אמבולנס, מכיוון שאי אפשר היה להגיע לרמאללה, נסענו לסלפית למרפאה קטנה. הם לא רצו ליילד שם, אז הלכנו ליריחו (הרחוקה יותר; א"ז), היה יותר קל להגיע לשם מאשר לרמאללה".

לאחרונה התחילו המתנחלים להכשיר שטח אדמה בראש הגבעה שבמעלה הכפר, כדי להקים מאחז חדש או כרם. "הגענו לשם, אבל החיילים התחילו לאיים בנשק ולדחוף אותנו", מספר צבאח. "עצרנו את הבאגר (מחפר). הנהג המתנחל אמר שלא ידבר איתנו. 'חכו שהצבא יגיע', הוא אמר. החיילים הגיעו, וירו באוויר מכל כיוון. אבל אנחנו לא פחדנו ונשארנו, ודחפו אותנו עם הרובים. שאלתי איפה הקצין האחראי. אמרתי שאנחנו בעלי האדמה. הקצין אמר, 'אין לנו צו, אבל נביא. יש לי פקודה להרוג אם צריך".

בשבת לפני שבועיים, קבוצת פעילים ישראלים ליוותה תושבים לנטוע עצי זית בגבעה. שמונה חיילים הגיעו, תקפו אותם ופיזרו אותם בגז מדמיע. הגבעה קרובה מאוד לבית הספר היחיד בכפר, שבו לומדים תלמידים מכיתה א' עד י"ב. בכל מקרה, רוב הזמן הלימודים מתקיימים מרחוק, מכיוון שלמורים קשה להגיע בגלל המצב. לדברי צבאח, "אם יקום שם מאחז, התלמידים יפחדו לבוא".

"לכל שיבר (פיסת אדמה; א"ז) יש בעלים, אמרנו לצבא", אומר נימר צבאח אבו מרואן, יליד 1946. "בשנות ה-80 בנו את ההתנחלות, והיא גדלה וגדלה עד שהגיעה לכביש הראשי. בשנות ה-90 שמו גדר תיל, חסמו את היציאה מהכפר לאדמות הראס (ההר), שמו שומר וגדר על הכביש הראשי".

דרור אטקס מארגון "כרם נבות" מציין כי השטח שבו התחילו לעבוד המתנחלים משתרע על 342 דונם. "זו שיטת העבודה. רוב ההתנחלות הוקמה על אדמות שהוכרזו כ'אדמות מדינה'. לוקחים שטחים יחסית לא מעובדים, שנמצאים על ראשי גבעות. כדי להשתלט על כמה שיותר שטח במרחב הפלסטיני, יוצרים כמה מובלעות, שהן אדמות מדינה מוקפות באדמות בבעלות פלסטינית, ואת המובלעת הופכים להתנחלות, ומייצרים מצב של פלישה לתוך קרקעות כדי לחבר בין המובלעות. זה בדיוק מה שקרה בעטרת. שנים לא נגעו פה, ועכשיו יש הזדמנות".

למעשה, הכפר מוקף כעת מכל הצדדים. השטח החדש החלו לעבוד בו חוסם מכיוון צפון. המאחז וניסיון ההשתלטות על האדמות החקלאיות חוסמים את הכפר מדרום. ההתנחלות עטרת, שהוקמה ב-1978, חוסמת את הכפר ממזרח, וממערב נמצא אזור שהוכרז כשמורת טבע, שהועבר להתנחלות חלמיש. "חוץ מהכפר עצמו, שהוא שטח B, הכל שטח C (שנמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית; א"ז)", אומר אטקס.

אבו מרואן מראה מסמכים שהוציא במנהל האזרחי בבית אל. "בספטמבר קצינים אמרו לנו לבוא, ושמחר הם יסדרו את העניינים. כשהגענו, אמרו שהמחשב מקולקל, שעוד שבועיים חגים אז אי אפשר, שנחזור בהמשך". בנוגע לאדמות בחלק העליון של הכפר הוא אומר: "הם אומרים שאלה אדמות מדינה כי לא עבדו פה. צריך טרקטור כדי לעבוד שם, אבל אם נבוא עם אחד, הם יחרימו אותו. לא נותנים לעבוד, ואז מחרימים את האדמה כי לא עובדים".

א', תושב כפר נוסף, כבן 50, שביקש להישאר בעילום שם בשל חשש מהצבא, סיפר על שגרת ההתנכלויות מאז תחילת המלחמה: "באוקטובר חיילים נכנסו כמעט מדי ערב. הם נכנסים ומסתובבים כאן. הייתי בחנות בכפר. אמרו לנו, 'צאו, תסגרו את החנות ותוציאו את כל מי שהיה שם'. לקחו את כולם לכניסה, ליד ההתנחלות עטרת. עיכבו אותנו. היינו 13 גברים. הושיבו אותנו על הרצפה. שאלתי איפה הקצין האחראי, והחיילים איימו עלינו בנשק ואמרו לנו להיות בשקט. הביאו מוח'בראת (שב"כ), את האחראי על האזור. הוא חקר אותנו אחד אחד, ואמר שמה שהיה קודם נגמר, עכשיו זה משהו חדש, ושאם לא נהיה בשקט הוא יביא כמה שהידים. לאחר מכן שחררו אותי, ושניים נלקחו למעצר ושוחררו אחרי עשרה ימים".

באירוע אחר בסוף דצמבר, חיילים נכנסו לעסק שבו היה א'. "נכנסו ילדים בוכים, ואחריהם חיילים, שאמרו שאחד מהם זרק אבן. הם עוצרים ומכים. זה מגיע מהממשלה, הכפר נהיה כמו בית סוהר, לא יכולים לצאת או להיכנס. אנחנו רוצים שישמעו אותנו".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "כוחות הביטחון פועלים במרחב אוגדת יהודה ושומרון בהתאם להערכת המצב, על מנת לשמור על ביטחון התושבים. על מנת לאפשר ביטחון שוטף בגזרה, מתקיימות פעילויות בהן משתמשים בפצצות תאורה על מנת להאיר את המרחב. כמו כן ובהתאם להערכת המצב, ישנם חסמים נושמים וניטורי תנועות במרחבים שונים בגזרה.

"באשר לאירוע שהתרחש ב-20 בינואר, המרחב שבו נטעו את השתילים הוא שטח צבאי סגור אשר מצריך אישור לנטיעה על ידי הגורמים המוסמכים, דבר שלא בוצע באירוע המתואר. כוח צה"ל הגיע למרחב ופיזר את ההתקהלות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf