מורים ותיקים השתתקו. לי, כמורה צעיר, עוד יותר קשה

האובססיה לצמצם את חופש הביטוי של אנשי חינוך ולהטיל אימה ופחד קוצרת הצלחות. שר החינוך יואב קיש, דצמבר 2024 (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש90)

מאז תחילת כהונתו של שר החינוך יואב קיש, מורים ומנהלים ביקורתיים נפלו קורבן לרדיפה פוליטית. שרים וחברי כנסת ממפלגות הקואליציה רודפים את אנשי החינוך גם על פעילות פוליטית הנעשית מחוץ לבתי הספר, לדוגמה ברשתות החברתיות. כדי לרצות את הבייס שלו, הדרג הפוליטי מסמן מטרה על גבם של אנשי החינוך.

>> תוכנית שורשים של השר קיש: לא תוכנית ולא חינוך

האובססיה של קיש לצמצם את חופש הביטוי של אנשי חינוך ולהטיל אימה ופחד קוצרת הצלחות. מורה להיסטוריה בתיכון בירושלים אמר לי לאחרונה: "מערכת החינוך הפנימה שאסור להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת, מרבית בתי הספר לא יחשבו לקיים מפגשים דו-לאומיים, הם זנחו את החינוך לשלום והם לא יביאו לכיתות הלימוד נושאים פוליטיים לדיון בכיתה. החינוך בעידנו של קיש הפך למוצר, המורה מספק מוצר, ההורה הוא צרכן והתלמיד לקוח, ואם המורה פג תוקף נוריד אותו מהמדף".

לפי אותו מורה, רק מגזר אחר נחשב שמי שרשאי "לחנך לערכים", ולכן הוא לא מתבייש לדבר על פוליטיקה בכיתות: המגזר הדתי-לאומי. בבתי ספר אחרים, השיח הפוליטי אסור.

"אין חופש ביטוי בבתי ספר", אמר לי מורה אחר ממרכז הארץ. "השתתפתי בהפגנה למען סרבנית, הפיצו תמונות שלי מההפגנה וההורים התלוננו להנהלה". לדבריו, תלמידים דווקא רוצים לדבר בכיתה על פוליטיקה, הם מתעניינים וישאלו שאלות, אבל "אף אחד לא מדבר איתם על פוליטיקה".

למערכת החינוך נכנסתי חודש לפני תחילת המלחמה בעזה, אחרי שסיימתי את לימודי ההסבה להוראה במכללת לוינסקי בתל אביב. התחלתי ללמד היסטוריה לתלמידי כיתה ז' ו-ח'. מערכת החינוך, כמו יתר המערכות במדינה, לא ידעה כיצד להתמודד עם הלם המלחמה. שיעורים רבים הוסבו לשיעורי תמיכה רגשית ואוורור רגשות, ולא היה מקום לביקורת על המלחמה בעזה.

מורים ותיקים ממני נאלמו דום, וכמורה צעיר, גם אני הייתי מוכרח. בחרתי להתעלם ממערכי השיעור הפרו-מלחמתיים שנשלחו לתיבת הדואר האלקטרונית שלי בתכיפות גבוהה. זו היתה הביקורת שלי. מצאתי ערך בעצם ההתנגדות לתכתיבים של משרד החינוך, לניסיון להחדיר לתלמידים חינוך לאומני ומשיחי, הרואה במלחמה בעזה מלחמת מצווה צודקת.

גם בימים כתיקונם, יש קושי לנהל דיון ערכי בכיתות הלימוד. מורים המביאים נושאים "חמים" לתוך הכיתות לוקחים בחשבון כי מעשה כזה עלול לעורר הד מחוץ לכותלי הכיתה. מי רוצה להסתכן בכך באווירה ציבורית של רדיפה?

אפשר לנסות ללכת בדרך בבטוחה, לנהל דיון "ניטרלי" בכיתה, לכאורה חיצוני לסיטואציה, אולם פעמים רבות אין לכך כל סיכוי להצליח. תלמידים רבים, כמו גם מוריהם, לא רוצים להסתכן באמירות שנויות במחלוקות או אפילו להביע סקרנות ולהטיל ספק. השיח הציבורי הרעיל מחלחל פנימה. כל אי-הסכמה מעוררת אי-נחת קשה. כדי להצליח, על המורה לבסס יחסים בטוחים עם תלמידיו, להסביר כי בחברה דמוקרטית אנחנו לומדים לחיות עם אי-הסכמות וליצור את המרחב להחלפת דעות, משימה לא פשוטה בעידן פופוליסטי-לאומני המחלק את העולם לאיתנו ונגדנו.

לרדיפה אחריו היה אפקט מצנן. ד"ר מאיר ברוכין בביתו בירושלים (צילום: אורן זיו)

בשנתיים וחצי שבהן אני עובד במערכת החינוך לא היה לי האומץ והניסיון להסתכן ולומר אמירות שנויות במחלוקת מול תלמידיי, חששתי מתגובת נגד. סיפוריהם של המורים אדם ורטה, מאיר ברוכין ועופר שור מטרידים וגורמים לי לחשוש מאובדן מקום עבודתי. אני חושש מעליהום מצד התלמידים, ההורים והמנהלים. הסירוס החינוכי הצליח.

הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים הגבירו והעצימו את סימון המורים הסוררים וסתמו את פיהם. האפשרות לעקוב ולרגל אחר אנשי חינוך, הפונים לרשתות החברתיות כמפלט ומפרסמים שם דברים שלא יוכלו לומר בכיתות, משמשת את זרועות הממשלה במאבקן האנטי-דמוקרטי נגד חופש הביטוי. הרשתות החברתיות מעצימות רגשות שליליים ובכך מגדילות את הקיטוב החברתי, המשמש כדלק של הפופוליזם הימני. השתקת אנשי החינוך פוגעת בתלמידים עצמם.

כמוני יש עוד מורים שיצא לי להכיר. אבל הם אומרים את דעותיהם בשקט בחדר המורים. זו האווירה הציבורית האנטי-חינוכית. התהליך החינוכי בנוי על חופש הביטוי וזקוק לאמון והתנסות, אבל הרדיפה הממשלתית ממוטטת את האמון בין הורים, תלמידים ומורים. אין הסובלנות, השקט והזמן כדי לאפשר אינטראקציה מפרה בין תלמידים ומורים.

משנה לשנה אני מפתח ביטחון ביכולותיי ומשפר את יחסיי עם תלמידי, וגם כשנדמה לי שאני לא עושה מספיק, אני מאמין שעצם הנושאים שאני מביא לכיתה והדיאלוג ביני לבין התלמידים יוצרים שינוי. בתקווה, הדיאלוג בבוא העת יבשיל ויתפתח בבוא הזמן לדיון מעמיק בנושאים רחבים יותר, גם בנושאים אקטואליים.

החינוך לאזרחות צייתנית ובלתי ביקורתית הוא צידה השני של הדעיכה בהישגים הלימודיים של תלמידים ותלמידות בישראל. לחינוך חופשי יש יכולת להשפיע ולשפר את הישגי הלימוד. מערכת חינוך הנהנית מחופש ביטוי הופכת את הלמידה לדינמית, מעניינת ורלוונטית ומשפיעה באופן ישיר על הישגי התלמידים בטווח הקצר והארוך.

בתי הספר בזרם החינוך הממלכתי המגיעים להישגים הלימודים הגבוהים ביותר, הם בתי הספר שלא נכנעים לתכתיבים ומעזים להכשיר את התלמידים לעצמאות מחשבתית בניגוד לאווירה הציבורית השוררת. בתי ספר חלשים ופגיעים יותר אינם מסוגלים למה שמסוגלים בתי ספר חזקים, קהילותיהם אינן חזקות דיין כדי להכיל חילוקי דעות מהותיים.

על האופוזיציה וארגוני המחאה לעמוד לצד אנשי החינוך, להגן ולהרחיב את חופש הביטוי במערכת החינוך ולא לאפשר לשרים ולבריונים טלוויזיוניים לשבש את התהליך החינוכי.

זוהר אלון הוא מורה ומחנך במרכז הארץ