מועצת השלום של טראמפ בשירות המלחמה של ישראל
המשך התקיפות הישראליות בעזה והגבלות הסיוע הפכו את הפסקת האש לבדיחה. כעת, לתדהמת הפלסטינים, מציג מנכ"ל מועצת השלום ניקולאי מלדנוב עמדה החופפת לחלוטין את זו של ישראל: פירוז מלא של הרצועה, ללא כל מחויבות לנסיגה ישראלית ממנה או לשיקומה
חמאס עמד בתנאים ושחרר את כל החטופים והגופות. פעילי חמאס במפגן כוח במהלך העברת גופות חטופים לידי הצלב האדום בח'אן יונס, פברואר 2025 (צילום: דואה אלבז / אקטיבסטילס)
בבניין רב-קומות מופצץ בשכונת תל אל-הווא שבעיר עזה, חברי אנאס, אשתו ובתם בת השלוש תופסים מחסה בדירה בקומה הראשונה, שנותרה ללא דלתות או חלונות. רוב הקירות קרסו כליל או חלקית, וכך גם חלק גדול מתקרת הסלון. במרכז הרצפה נפער בור עמוק מפגיעת פצצה במשקל טונה שלא התפוצצה.
>> עם או בלי הפסקת אש, ישראל ממשיכה להרוג עיתונאים עזתים
הבניין מנוקב בחורי כדורים. טנקים וכטב"מים הפציצו והפגיזו את שתי הקומות העליונות פעם אחר פעם, וקומת הקרקע נהרסה כמעט לחלוטין. גרם המדרגות נקטע וכבר אינו מוביל לשלוש הקומות העליונות, מה שמעמיד את המבנה בסכנת התמוטטות מיידית. לעת עתה הוא עוד ניצב על תילו, בלב ים של מבנים שנמחקו כליל.
אין חשמל, אין מים זורמים, ואין תשתיות ביוב או שירותים תקינים. בלילה ישן אנאס עם עין אחת פקוחה, לוודא שאין בסביבה חולדות או עכברים שעלולים לנשוך את בתו. זבובים, יתושים ותיקנים מעופפים ומשוטטים גם הם ברחבי הבניין, מקננים בצינורות הביוב ההרוסים ותחת הררי ההריסות. במהלך היום אנאס ואשתו מכלים את זמנם בחיפוש אחר עבודה או סיוע הומניטרי; הצלחותיהם נדירות עד כאב, ובקושי מספיקות כדי להחזיקם בחיים.
לאורך כל היום רודפים אותם זמזומם הבלתי פוסק של הכטב"מים החגים מעל, מוכנים לירות כדי להרוג, ושאון הפיצוצים וירי המקלעים. אליהם מצטרפים רעשי עבודות ההריסה המתבצעות מאחורי "הקו הצהוב" – הגבול המתרחב והולך המסמן את הכיבוש הישיר של יותר ממחצית משטח הרצועה, שאותו ישראל משטחת בשיטתיות.
כך נראים חייה של אחת המשפחות העזתיות שמזלן שפר עליהן יותר מאחרות, שכן יש קורת גג מעל ראשן. יותר משישה חודשים לאחר החתימה על "הפסקת האש" כביכול, רוב הפלסטינים ברצועה עדיין חיים באוהלי פלסטיק רעועים, המוצפים כשיורד גשם, לוכדים בתוכם חום מחניק כשהשמש קופחת, ועלולים להיעקר גם ברוחות מתונות.
חבריי, בני משפחתי ועמיתיי בשטח היו מוכנים לשאת זאת, כל עוד האמינו שמדובר במצוקה זמנית בדרך לעתיד טוב יותר. אך כעת הם מפנימים אט אט את המציאות הקודרת: התנאים הבלתי אנושיים שישראל כפתה על עזה במכוון אינם עומדים להשתפר בקרוב.
רוב הפלסטינים ברצועה עדיין חיים באוהלי פלסטיק רעועים. פלסטינים שאיבדו את בתיהם במלחמה האחרונה ליד אוהליהם בחאן יונס, אפריל 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בעוד מלחמת ארה"ב וישראל באיראן לוכדת את תשומת הלב התקשורתית ושואבת את האנרגיה הדיפלומטית בעולם, ולמעשה עוצרת את "תוכנית השלום לעזה" של הנשיא טראמפ, המובלעת הנצורה נדחקה כמעט לחלוטין כליל מחוץ לסדר היום העולמי. ממשלות במערב ובאזור הורידו אותה מסדר העדיפויות, ובתקשורת המיין סטרים היא כמעט אינה מוזכרת. אולם מאחורי הקלעים, השיחות סביב סוגיית פירוז הנשק של חמאס נמשכות כל העת.
הן ממשלת ישראל והן ממשל טראמפ הציגו בעקביות את הסוגיה הזו כמכשול העיקרי המונע כל נסיגה ישראלית נוספת, תוך טשטוש העובדה שישראל עצמה לא עמדה בהתחייבויותיה המרכזיות בהסכם. בשבועות האחרונים הציג האיש האמון על פיקוח תהליך הפירוז דרישות חדשות התואמות את עמדת ישראל; אלו נראות כאילו נוסחו במטרה להוביל לכך שהן יידחו – ובכך לסכל במכוון את הפסקת האש ולאפשר לישראל להמשיך ברצח העם ללא הפרעה.
מהבטחות שבורות לפירוז מוחלט
בהתאם לשלב הראשון של הפסקת האש, בחמאס הסכימו לשחרר את כל החטופים שנותרו בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים, נסיגת הצבא אל הקו הצהוב וסיום מיידי של "כל הפעולות הצבאיות".
לאחר מכן, ישראל היתה אמורה לאפשר לכוח הייצוב הבינלאומי (ISF) ולוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG) להיכנס לרצועה, ולהותיר כניסה של 600 משאיות סיוע לפחות בכל יום, לצד 200,000 אוהלים ו-60,000 יחידות דיור זמניות. רק אז היו אמורות להתחיל השיחות לקראת השלב השני של הפסקת האש – הכולל נסיגות ישראליות נוספות ופירוז חמאס מנשקו.
אולם חצי שנה חלפה, וישראל טרם מילאה את חלקה בהסכם.
מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה, הרגה ישראל יותר מ-750 פלסטינים; המשיכה להגביל את הזרמת הסיוע; הפציצה את עזה מהיבשה, מהאוויר ומהים; מנעה את כניסת חברי ה-NCAG; סירבה לאפשר הכנסת יחידות דיור זמניות; ואף הגבילה הכנסת אוהלים, בתואנה המגוחכת כי חמאס עלול למחזר את כמות האלומיניום הזעומה בהם לטובת ייצור נשק. זאת אף שלפי הערכת המודיעין חמאס אינו מתחמש מחדש. ישראל מאפשרת הכנסת קופסאות שימורים לעזה, שגם אותן חמאס היה יכול להפוך לנשק, אילו רצה בכך.
למרות זאת, בחסות ערפל המלחמה באיראן, ישראל מקדמת תרגיל פשוט: הצעה מרחיקת לכת לפירוז חד-צדדי ומלא של חמאס ושל שאר הארגונים החמושים בעזה – ללא כל ערבויות או לוח זמנים לנסיגה ישראלית, שבלעדיה לא ייתכן שיקום של המובלעת. דרישה זו הפכה כעת לעמדתו הרשמית של האחראי על המשא ומתן.
ניקולאי מלדנוב, מנכ"ל מועצת השלום של הנשיא טראמפ ונציגה הבכיר לעזה, העביר את ההצעה לנציגי חמאס בקהיר באמצע מרץ. חמאס מכיר את מלדנוב כבר יותר מעשור, מהתקופה ששימש המתאם המיוחד של האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון (2015–2020). נציגי הארגון נפגשו עימו בקביעות במהלך ביקוריו בעזה, בניסיון להפחית את המתיחות מול ישראל. אך הפעם נדהמו מנהיגיו מהתנהלותו.
נציגי חמאס נדהמו מהתנהלותו. ניקולאי מלדנוב, הנציג הבכיר לניהול עזה ופטריק פרנק, מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה"ב, במרכז התיאום האזרחי-צבאי בקריית גת, ינואר 2026 (צילום: סמ"ר מייק איטו / צבא ארה"ב)
חמאס ופלגים פלסטיניים נוספים – בהם הג'יהאד האסלאמי, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין והחזית העממית לשחרור פלסטין – הוזמנו לפגישה עם מתווכים מצרים וקטרים ב-14 במרץ, מבלי שנמסר להם שמלדנוב ישתתף בה. לדברי מנהיג בחמאס שנכח בפגישה ודיבר בעילום שם, הדבר נודע להם רק לאחר שנכנסו לחדר הישיבות.
אותו מקור טען כי מלדנוב התנהל באופן שונה בתכלית מכפי שנהג כדיפלומט באו"ם. הוא דיבר ב"טון מתנשא", כך לפי המקור, והציג אולטימטום שלפיו על כל הפלגים הפלסטיניים בעזה להסכים לפירוז מלא – הן מנשק כבד והן מכלי נשק קלים – או להסתכן בחידוש המתקפה הישראלית.
הוא הציג את ההצעה בעל פה ולא במסמך כתוב, ודרש תשובה מיידית. נציגי הפלגים ביקשו זמן נוסף להתייעצויות פנימיות, והוא הקציב להם שבוע. מלדנוב, העומד בראש ה-NCAG, הבהיר כי לא יאפשר לגוף המנהלי להיכנס לעזה עד שהפלגים החמושים יסכימו ליוזמתו.
הצעתו של מלדנוב, שעותק שלה (כפי שכתבו המתווכים) הגיע לידי 972+, משכתבת את תוכנית טראמפ מהיסוד. לוח הזמנים של ההצעה מתנה את הפסקת התקיפות הישראליות בעזה בכך שחמאס ושאר הפלגים יקבלו את עקרון הפירוז המלא. באותו אופן, הפך מלדנוב את ההסכמה לפירוז לתנאי מוקדם לכניסת כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) וה-NCAG לרצועה, וכן להכנסת יחידות דיור זמניות מכל סוג.
ההצעה גם קובעת כי פירוז מלא מנשק קל וכבד, וכן הרס מוחלט של מנהרות ותשתיות צבאיות אחרות, יתבצעו בתוך 60 ימים ב-58% משטח עזה הנתונים כיום בשליטת הצבא הישראלי; חמאס והפלגים האחרים נדרשים למסור את כל המידע על מיקום התשתיות באזורים אלה – כל זאת ללא תמורה של נסיגה ישראלית או פריסת כוח ISF. במהלך אותם 60 ימים, על הפלגים להפסיק את כל פעילויות הלחימה, לרבות מצעדים.
מהיום ה-30 ועד היום ה-90, גם אזור "מערב עזה", המצוי כיום בשליטת חמאס, אמור "להתנקות" מכלי נשק "כבדים". הפלגים הפלסטינים יידרשו למסור ל-NCAG את מכלול הרקטות, הרובים והמטענים שברשותם, ולאפשר השמדה מוחלטת של המנהרות והתשתיות הצבאיות – שוב, ללא כל נסיגה ישראלית.
במשא ומתן שקדם להפסקת האש באוקטובר 2025 הבחינו מתווכים אמריקאים וערבים בין "נשק התקפי", המהווה איום על ישראל – כגון רקטות או מנהרות חוצות-גבול – ובין "נשק הגנתי", דוגמת כלי נשק שיכולים לשמש להדיפת פלישה אך לא לתקיפה מתוך עזה.
הצעתו של מלדנוב החליפה את המונחים הללו ב"נשק כבד" ו"נשק אישי". על פיה, כל "נשק כבד" – ובכלל זה גם רובי קלצ'ניקוב – יצטרך להימסר עד היום ה-90, בשעה שהצבא עדיין שולט ב-58% משטח הרצועה ויכול לפלוש ליתר חלקיה בתוך דקות.
מהיום ה-91 ועד היום ה-250, ירשמו כוחות הביטחון של ה-NCAG את כל כלי "הנשק האישי" ויאספו אותם; ורק לאחר שוועדת חקירה תאשר כי עזה נקייה לחלוטין מכל נשק שהוא – תהליך חמקמק ביותר – תיסוג ישראל באופן מוגבל ו"הדרגתי" אל "הקו האדום". נסיגה זו תותיר בשליטתה כ-38% משטח הרצועה.
פינוי ההריסות והשיקום, לפי הצעת מלדנוב, יחלו רק ביום ה-251. מיום זה תחל ישראל לסגת לעבר "פרימטר ביטחוני" שיותיר בשליטתה 20% משטח הרצועה, ובכלל זה חלק ניכר מאדמותיה החקלאיות. ישראל תישאר שם לפרק זמן בלתי מוגבל, עד אשר "עזה תהיה בטוחה מפני כל איום טרור מתחדש" – ניסוח עמום שעלול לכלול גם "דה-רדיקליזציה" כתנאי מוקדם.
נוסחה לשליטה קבועה
נציגי הפלגים זעמו על הצעתו של מלדנוב. לפי מקור בחמאס, כמה מהם מסרו למתווכים כי יעדיפו שלא להיות איתו בקשר בשיחות עתידיות בטענה שהוא "חורג" מתפקידו כמתאם בין ה-NCAG למועצת השלום. בפוסט ברשת X, תיאר בכיר חמאס באסם נעים את מלדנוב כ"יותר מלוכני מהמלך" (בהתייחס לכך שאימץ לחלוטין את עמדת ישראל), והאשים אותו כי הוא "מבקש להשיג מטרות אישיות על חשבון בני עמנו וזכויותיהם הלגיטימיות, כדי לרצות את האמריקאים והישראלים".
שני בכירים בחמאס, ששוחחו עימי בעילום שם, הגדירו את ההצעה "קטסטרופלית" וטענו כי מדובר בתרגיל של נתניהו שנועד לחדש את המלחמה, או להותיר את עזה במצב של קיפאון. לפיכך, לאחר שקיבל הארכה לאולטימטום המקורי בן השבוע, מסר חמאס את תגובתו למלדנוב באמצע אפריל: לפני כל צעד לקראת פירוז מנשק, על ישראל למלא תחילה את כל התחייבויותיה במסגרת השלב הראשון של הסכם הפסקת האש.
חמאס ופלגים נוספים טוענים כי הסכמה לתוכניתו של מלדנוב רק תקל על ישראל להשלים את תוכנית השמדת העם שלה. הכללת רובים בשלב הראשון של הפירוז משמעותה שהפלגים לא יוכלו להילחם או להתנגד; כפי שאמר לי אחד ממנהיגי חמאס: "אם נתניהו ישנה את דעתו מחר בגלל הבחירות [הקרובות], ויחליט לגרש את כוח ISF ולכבוש מחדש את עזה, הוא יוכל לעשות זאת בתוך פחות מעשר דקות".
בפלגים הפלסטיניים סוברים גם כי פירוז בזמן שכוחות ישראליים עדיין כובשים חלקים נרחבים מהרצועה, יעודד עוד יותר את המתנחלים ואת ממשלת הימין הקיצוני להתחיל בהקמת התנחלויות באזורים שבשליטת הצבא. במצב כזה, מתנחלים חמושים יוכלו לפשוט על כל חלק ברצועה ולבצע פוגרומים, כפי שהם עושים בגדה המערבית כמעט מדי יום.
מתנחלים חמושים יוכלו לפשוט על כל חלק ברצועה ולבצע פוגרומים. תומכים בהקמה מחדש של התנחלויות ברצועה צועדים סמוך לגבול ישראל-עזה ביום העצמאות, אפריל 2026 (צילום: פלאש90)
עניין מדאיג לא פחות עבור הפלגים הוא שתוכנית מלדנוב מעניקה מונופול על השימוש בכוח בעזה ל-NCAG, ולא לרשות הפלסטינית או לאש"ף. משמעות הדבר היא שכוחות הביטחון בשטח יהיו כפופים למלדנוב ולטראמפ, ולא לגוף פלסטיני רשמי זה או אחר.
בריטניה, מצרים וערב הסעודית דוחפות לאימוץ מודל צפון אירלנד כבסיס להסדר "אי-שימוש" בנשק (decommissioning) – להבדיל מפירוז (disarmament) – בעזה. שם, משמעות ההסדר היתה שה-IRA, הארגון הצבאי הקתולי, וה- UVF, הארגון הצבאי של הפרוטסטנטים, לא נדרשו להיכנע או להתפרק מנשקם כתנאי מוקדם לשלום; תחת זאת, הם נעלו את כלי הנשק שלהם במחסנים בהתאם למדיניות נוקשה של אי-שימוש בהם ואי-הצגתם בפומבי. הנשק שימש אז כמעין "תעודת ביטוח", ערובה לכך שהסכם יום שישי הטוב מ-1998 אכן ימומש.
ב-2001, לדוגמה, השעה ה-IRA את תהליך אי-השימוש בנשק בטענה שהממשלה הבריטית חזרה בה מהתחייבותה להסיג את כוחותיה מצפון אירלנד. ה-IRA התפרק סופית מנשקו רק ב-2005, וכעבור ארבע שנים גם ה-UVF פעל באופן דומה.
סדר פעולות זה היה מרכיב מרכזי בהצלחת התהליך. כפי שהדגיש לימים ראש ממשלת אירלנד לשעבר ברטי אהרן, שפיקח על המהלך: "אי-השימוש בנשק נוסח בסופו של דבר לא כתנאי מוקדם להשתתפות בשיחות, אלא כתוצאה הכרחית שלהן".
חמאס, בדומה ל-IRA, רואה בנשקו את הערובה היחידה לנסיגת ישראל מעזה. הארגון הסכים בעבר לנעול את כלי הנשק במחסנים, והצהיר כי כוחות הביטחון של ה-NCAG יהיו רשאים לעצור כל פעיל או לירות בו, אם ישתמש בנשק או אפילו יציג אותו בפומבי. לפי הצעה זו, כלי הנשק יישארו נעולים למשך חמש עד עשר שנים, או אף ללא הגבלת זמן, ויושמדו רק כחלק ממימוש הסדר שלום עתידי, ולא כתנאי מוקדם לו.
סביר שחמאס ינסה להותיר בידיו חלק גדול ככל האפשר מארסנל הנשק שלו כדי לשמור על מנופי לחץ, על לכידות פנימית ועל מעמדו האזורי. עם זאת, תחת לחץ גובר מצד מדינות ערב ונוכח ירידה חדה בפופולריות שלו בעזה, ייתכן שיסכים להסדר "אי-שימוש בנשק", בדומה לצפון אירלנד, כדרך לעקוף את דרישותיה המקסימליסטיות של ישראל לכניעה מוחלטת.
נתניהו, לעומת זאת, עומד על כך שפירוז משמעו מסירה מיידית והשמדה של 60,000 כלי נשק קלים ברצועה.
איחוד האמירויות דוחפת אף היא לפירוז מלא ומוחלט, כדי להבטיח שחמאס – שאותו היא רואה כשלוחה של האחים המוסלמים – לא יוכל לשוב לשלטון או להיוותר בו. באמירויות מקווים להפוך את הארגון לתמרור אזהרה עבור תומכי ההתנגדות באזור, וסבורים כי המהלך ינחית מכה ניצחת גם על ציר ההתנגדות של איראן.
אלא שזו דרישה צינית. אם חמאס ידחה אותה, הוא יישא באשמה לגורלה המר של עזה; אך גם אם ייענה לה, איסוף כל כלי הנשק הקלים ברצועה הוא תהליך מורכב, ויישומו המלא כמעט בלתי אפשרי.
חמאס רואה בנשקו ערובה יחידה לנסיגת ישראל מעזה. פעילי חמאס בהלוויית פעילים מגדודי אל-קסאם שנהרגו בתקיפות ישראל, במסגד אל-חאג' מוסא בחאן יונס, ינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
ברצועת עזה פועלים חמולות ושבטים חמושים, לצד פלגים קטנים וקיצוניים יותר מחמאס. במהלך רצח העם ובחסות הכאוס השורר ברצועה, נשק קל התגלגל לידי כנופיות, עבריינים ואנשים מן השורה. ישראל תוכל תמיד לטעון כי ברשותה מודיעין על חוליה חמושה שנותרה בשטח או על רובי קלצ'ניקוב שטרם נאספו, ולהשתמש בכך כתירוץ להמשך שליטתה בעזה.
במצב זה, מלדנוב חובש שלושה כובעים: נוסף על תפקידו כנציג בכיר, הוא עמית מחקר אורח במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב – מכון חשיבה פרו-ישראלי הנתמך על ידי איפא"ק. כמו כן, הוא משמש מנכ"ל האקדמיה הדיפלומטית על שם אנוואר גרגאש באיחוד האמירויות.
שני מקורות המקורבים ל-NCAG מסרו ל-+972 בעילום שם כי מלדנוב הפך את חברי הוועדה ל"קבלנים" של האקדמיה האמירתית, וכי שכרם משולם ישירות דרכה. מקור אחר המקורב לראש ה-NCAG, עלי שעת', ציין כי כל חבר בוועדה משתכר כ-18,000 דולר בחודש.
חרף שכרם הגבוה, חברי הוועדה הם למעשה ממשלה גולה הפועלת על הנייר בלבד. חלפו יותר ממאה ימים מאז הקמת ה-NCAG, והם עדיין שרויים בערפל אפילו בנוגע לפרטים הקטנים ביותר, כגון מיקום משרדיהם או היכן יגורו וילונו אם יחצו את הגבול לעזה. הלגיטימיות והפופולריות שלהם ברחוב הולכות ונשחקות במהירות.
עבור העזתים, ישראל ובעלות בריתה הפכו את הפירוז לתנאי מוקדם להישרדות; הן דורשות מהם לוותר על מנוף הלחץ היחיד שנותר להם, בעוד הטנקים הישראליים עדיין על אדמתם והכטב"מים מזמזמים מעל. אין זה נתיב לשיקום, אלא מלכודת עטופה בשפה דיפלומטית – נוסחה להכפפה תמידית שבה הפלסטינים נדרשים להוכיח חוסר אונים מוחלט בטרם תייצר ישראל ולו מראית עין של נסיגה.
סבלה של עזה אינו קלף מיקוח; הוא פשע. ועד שהעולם יקרא לו כך – ללא תנאים מוקדמים, ללא הסתייגויות, ומבלי לדרוש מהקורבנות לוותר תחילה על הדבר האחרון שמונע את השמדתם – אנאס ומשפחתו, ואלפים כמותם, יישארו בדיוק היכן שהם: לכודים תחת כיפת השמיים, ממתינים לצדק שכבר מכיר את כתובתם, אך מסרב לדפוק בדלת.
הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: שירלי שחר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
