מול המעון בבלפור, מתחולל מאבק לשחרור ירושלים

אם ההפגנות ביום חמישי מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים היו אמורות להיות מבחן הורדת ידיים בין תומכי נתניהו למי שרוצים שהוא "יעוף מהעיניים", הניצחון היה ברור. בצד של נתניהו היו כ-200 מפגינים, בצד שנגדו בערך פי 20, הגיל הממוצע של המפגינים בצד של נתניהו היה בערך כפול מהגיל הממוצע בצד השני, ובהתאם גם האנרגיה.

המפגינים בהפגנת הימין היו פסיבים רוב הזמן. המפגינים משמאל לא הפסיקו לצעוק, לשיר, להתפשט ולהיעצר. מפגינים מול שוטרים במחאה ביום חמישי בירושלים (צילום: אורן זיו)

בעוד בצד של נתניהו הקהל היה פסיבי, הקשיב לנואמים והסתפק בנפנוף דגלים של הליכוד ובקריאות קצרות "ביבי המלך" שהתפוגגו די מהר, בצד השני כמעט כל 4000 המפגינים עשו משהו כל הזמן. צעקו, שרו, רקדו, קפצו על חבל, עשו מדיטציה, חילקו פרחים, התפשטו, ובסוף גם נעצרו. גם את הנאומים שכן היו בצד האנטי-ביבי ("ותיקי" ההפגנות הסבירו לי שזו הפעם הראשונה שהיתה במה) נשאו אלמונים שלא מוכרים מחוץ לחוג של המפגינים (חוץ מאורלי בר לב, ששימשה כמבוגרת האחראית). בצד של הימין דיברו ח"כ שלמה קרעי (המנחה התעקש לקרוא לו משה) וסגן אלוף במילואים שלא קלטתי את שמו. ההפגנה של הימין היתה של נתניהו. ההפגנה הצד השני היתה של המפגינים.

לניצחון הזה יש משמעות, בעיקר בגלל המקום שבו נערך ה"קרב": במרכז ירושלים, עיר שמזוהה זיהוי מוחלט עם הימין, שקיבל בה בבחירות האחרונות יותר מ-75 אחוז מהקולות. זה לא המרחב בין שדרות רוטשילד לכיכר המוזיאון בתל אביב, עיר שבה המרכז-שמאל, בלי ליברמן, קיבל 66 אחוז מהקולות. זה מתחם השלטון, מול מעון ראש הממשלה, קצת יותר מקילומטר בקו אווירי מהכנסת וממשרדי הממשלה ופחות משני קילומטר מהכותל. במובן זה, אפשר לקרוא להפגנות במתחם הזה "המאבק לשחרור ירושלים". לפחות לכמה שעות ביום חמישי, היא שוחררה מהימין.

לא קראתי להפגנה של מתנגדי נתניהו "הפגנת שמאל", למרות שמבחינה פוליטית היא לחלוטין בשמאל, ולו רק על דרך השלילה. הדרישה המרכזית שלה היא להדיח את מנהיג הימין בעשרים וחמש השנים האחרונות, האיש שהוא ומחנה הימין הפכו לבשר אחד. כשסמירה סרייה מ"סיסטם עאלי" שרה על הבמה שהקול של איאד אלחלאק והקול של ג'ורג' פלויד הוא אותו קול, מאות מפגינים בקהל – לא רק הקבוצה נגד הכיבוש שבלטה בנוכחות שלה עם שלטים נוסח "דמוקרטיה לכולם.ן" ו"יהודית ודיקטטורית" – קראו "צדק לאיאד". הכי שמאל שיש.

אבל בכל זאת, כשהנואם הראשון במחאה נגד נתניהו, גיל ברדה, עלה על הבמה בכיכר פריז, הוא פתח וקרא: "אין לנו ימין-שמאל, זה ישן". אבל אם זה נשמע לכם כמו יאיר לפיד, זה ממש לא, זה הרבה יותר קרוב לאלכסנדרה אוקאזיו-קורטז. "אנחנו רוצים צדק, שוויון והגנה על הסביבה", המשיך ברדה, "אנחנו נבזר את העולם, נעשה את הכל שקוף". גם הטון של הדברים שלו, ושל כל הדוברים והדוברות האחרים, היה שונה מאוד ממה שאני לפחות שמעתי בהפגנות של שמאל יהודי, אפילו שמאל רדיקלי. "תִספְּרו אותנו או שנתהפך עליכם", אמר ברדה והיה ברור שהוא לא מתכוון רק לנתניהו אלא לדור שלם של הנהגה פוליטית, "תפזרו אותנו בזרנוקים, נעשה מסיבת מים, אי אפשר לעצור אותנו". "זה לא זמן לתרבות", אמר דובר אחר, "זה זמן להתנגדות".

דיברו אבישי בן חיימית שוטפת. המפגינים בעד נתניהו ביום חמישי (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בצד השני, במורד רחוב עזה, היכן שנערכה הפגנת הימין, הדבק המלכד היה אחר. כמעט כל הדוברים דיברו אבישי בן חיימית שוטפת. "הם לא מנסים לפגוע בביבי, אלא בכולנו", אמר הסגן אלוף במילואים, "תל אביב בנתה את המדינה, הבימה בנתה את המדינה? לא. ירוחם בנתה, דימונה בנתה". המנחה של האירוע השמיע הקלטה של מרואיינת ברדיו מקומי שקראה למזרחים "לחזור לאפריקה". המסר היה ברור: "חזק ונתחזק למען עמנו וראש ממשלתנו", כפי שצייץ בן חיים יום לאחר ההפגנה, "הוא המתרס האחרון". הנוכחות הדלה לא אמורה להעיד שהמתרס נפל, כי כפי שבן חיים עצמו אמר במקומות רבים, כוחו של הימין הוא בקלפי, לא בהפגנות. ובכל זאת, הפגנת השמאל היתה אמורה להיות גורם מגייס להפגנת הימין, ובליכוד אכן ניסו לגייס אליה מפגינים. זה לא הלך.

פרופ' לב גרינברג כותב כבר שנים רבות שההגדרות ימין-שמאל בישראל הן לא הגדרות פוליטיות אלא שבטיות. בהפגנת הימין אימצו לחלוטין את ההגדרות שלו וניסו לצופף את השבט. אז האם הדוברים בהפגנה נגד נתניהו התכוונו בעצם לכך שהם דוחים את ההגדרות השבטיות האלה? זה לא נאמר במפורש, אבל יותר מדוברת אחת חזרו על התמה של "תפסיקו לשסות אותנו אחד בשני". בעקבות ההפגנות, גרינברג כתב בדף הפייסבוק שלו שהגיע הזמן להקים מפלגה חדשה, סוציאליסטית, שתיבנה על איגודי עובדים כמו העובדות הסוציאליות והאחיות מצד אחד והמפגינים נגד ההידרדרות החברתית, בבלפור ובמקומות אחרים, מצד שני. אני לא בטוח שמפלגה היא התשובה, אבל ססמה כמו "צדק ושוויון" בהחלט יכולה להיות בסיס לפוליטיקה חדשה.

האם כמה אלפי מפגינים, נחושים ושמחים ככל שיהיו, יכולים להרים פוליטיקה חדשה, האם הם יוכלו לעשות את מה שלא עשו מאות האלפים שהפגינו במחאה החברתית ב-2011? זה נראה רחוק כרגע, בעיקר כי אין הנהגה ברורה, אין תביעות ברורות חוץ מ"ביבי הביתה", ואין חיבור לפוליטיקה. ובכל זאת, זו בהחלט אופציה.

אני חייב להודות שיום אחרי יום ההולדת ה-63 שלי, עצם האנרגיה של צעירות וצעירים בני עשרים עד שלושים היא כובשת ויכולה לסנוור. אבל צריך גם לזכור שבעוד שב-2011 התביעות היו מופשטות למדי – "העם רוצה צדק חברתי" או "העם רוצה כל מיני דברים" – ולא היה להן נמען אחד, הפעם יש למחאה מטרה מאוד מוגדרת: להוציא את נתניהו מבלפור. אי אפשר להקים ועדה לבחון את הנושא כמו ב-2011. הפעם זה בינארי. או שהוא נשאר או שהוא הולך.

ייתכן מאוד שתוך זמן קצר, האנרגיה הזו תתמוסס. הרי בסופו של דבר כמה זמן אפשר להמשיך בקצב הזה של שבע הפגנות תוך עשרה ימים? נתניהו יישאר, ומחאת בלפור תיזכר כעוד קרניבל של קיץ, שבמקום במועדונים או בבומבלות הסגורות מפאת הקורונה, התרחש מול מעון ראש הממשלה.

אבל ייתכן תסריט אחר. נתניהו לא יוכל להרשות לעצמו לאורך זמן שדווקא הכיכר מול המעון שלו תהפוך ל"שטח משוחרר". גם משום שיש מנגינת לילה נעימה יותר להירדם לצליליה מאשר קריאות ה"שוחד, מרמה, הפרת אמונים" מתחת לחלונו, וגם משום המשמעות הפוליטית של השתלטות עוינת על מרחב רגיש כל כך מבחינתו. אם זה יימשך, אני מתקשה לראות כיצד נתניהו לא מורה לפנות בכוח את "מפיצי המחלות" המפגינים נגדו. ואז נהיה במשחק חדש.