מה באמת מכריע את עמדת המצביעים הפלסטינים?
השיח סביב הבחירות בחברה הערבית עוסק בזהות ובדרך, אך עמדות מבטאות גם מקום בסולם החברתי ומעמד כלכלי. נראה שזלזול ברע"מ ובבוחריה נובע לא פעם ממניעים כמו מוניטין ויוקרה חברתית יותר מאשר פערים עקרוניים או אידיאולוגיים
הבחירה הופכת לתעודת הכשר אינטלקטואלית. שלטי בחירות בכפר קאסם, באוקטובר 2026 (צילום: אורן זיו)
ביום שלישי ייצאו לקלפיות יותר ממיליון בעלי זכות בחירה ערבים, כ-18% מכלל בעלי זכות הבחירה, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בתקשורת בעברית מתמקדים בשאלות הטכניות: כמה יצביעו; האם הרשימה המשותפת המשולשת (חד"ש, תע"ל ובל"ד) תעמוד בתחזיות; והאם רע"מ תהיה שוב לשון המאזניים. הוויכוח בחברה הערבית הוא עשיר יותר: אנחנו מתווכחים על זהות לאומית, על דת, על היחס למדינה ועל השאלה אם להשפיע מתוך הממשלה או מחוצה לה. אבל גם בוויכוח הזה, כמעט אף אחד לא שואל מה ההצבעה אומרת על מקומו החברתי של הבוחר.
אני רוצה לטעון שהמעמד פועל בקלפי בשתי דרכים: דרך הכיס ודרך היוקרה. במרכז הטענה לא עומדת עצם הבחירה במפלגות חד"ש, תע"ל או בל"ד, אלא הפיכת הבחירה הזאת לתעודת הכשר אינטלקטואלית, ושלילת ההכשר הזה ממי שבוחר אחרת.
נתחיל בכיס. ב-30 השנים האחרונות צמח בחברה הערבית מעמד בינוני של ממש: רופאות ורוקחים, עורכי דין ומורות, מהנדסים, בעלי עסקים ואנשי הייטק. הסוציולוגים עזיז חידר ואייל בר-חיים רואים בכך את אחד השינויים העמוקים ביותר שעברה החברה הערבית בישראל. מעמד זה צמח מהשכלה גבוהה, מהשוק החופשי ומהזדמנויות שנפתחו דווקא בתוך מדיניות של דחיקה לשוליים. לצידו נשארו עובדים בשכר נמוך, משפחות עניות ויישובים בפריפריה שבהם גם שירותים בסיסיים הם מותרות. למרות זאת, הפער מול החברה היהודית לא נסגר; לפי נתוני הלמ"ס, ב-2025 עמד שיעור התעסוקה בחברה הערבית על 49.9%, לעומת 60.9% בכלל האוכלוסייה.
המצב הכלכלי בא לידי ביטוי בקלפי. מחקר של הכלכלן סאמי מיעארי, עמית לוונטל וויפק עדנאן שבחן 63 יישובים ערביים בשבע מערכות בחירות, מצא שככל שההכנסה ביישוב עלתה, עלה גם חלקן של המפלגות הערביות על חשבון המפלגות היהודיות. החוקרים מסבירים את הממצא בכך שמי שמצבו השתפר תלוי פחות במפלגות של הרוב כדי לקבל תקציבים ושירותים. לפי המחקר, המוביליות לא הובילה להצבעה "ישראלית" יותר, אלא אפשרה לאנשים להצביע לפי השקפתם וזהותם. הנתונים הם אומנם ברמת היישוב, ואינם מספרים מה עבר בראשו של כל בוחר, אך הכיוון ברור.
כיוון דומה ניתן לראות בסקר על אינטגרציה והשפעה של מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, שנערך במאי השנה. 59.5% מהנשאלים בסקר אמרו שהיחסים בין ערבים ליהודים אינם טובים. בקרב בעלי תואר שני ושלישי השיעור עלה ל-70.7%, לעומת 51.8% בקרב בעלי השכלה יסודית. תחושת השייכות למדינה נחלשה ככל שרמת ההשכלה עלתה. נראה שהאנשים הקרובים ביותר לחברה היהודית בבתי החולים, בבתי המשפט ובחברות הייטק, הם גם מי שרואים יותר בבירור את התקרה.
מעמד אינו רק הכנסה, נכסים או תפקיד, אלא גם השכלה, קשרים, סגנון דיבור וסמכות להגדיר איזו עמדה מכובדת ואיזו לא. אפשר להרוויח בצניעות ולהחזיק במעמד תרבותי גבוה, ואפשר להיות מבוסס ולהישאר מחוץ למעגלי ההכרה. כאן נכנסת היוקרה, ואיתה שאלה נוחה פחות: האם תמיכה במפלגה מבטאת רק השקפה, או גם רצון להיחשב משכיל, ביקורתי ובעל תודעה לאומית? האם ההכרזה הפומבית על ההצבעה היא לפעמים גם הצהרה על החוג שאליו אדם שייך, או מבקש להשתייך? חשוב להגדיר את גבולות הטענה: המחקרים שמוזכרים כאן מראים קשר בין מצב כלכלי, השכלה ועמדות. הטענה על היוקרה היא השערה פרשנית, שנשענת על התבוננות מבפנים ולא על ממצא מדיד.
כדי להבין את זה צריך לחזור להיסטוריה, אל המסורת שחד"ש, המפלגה היהודית-ערבית, ממשיכה. אחרי 1948, המסורת הקומוניסטית היתה הבית של החיים התרבותיים הפלסטיניים בישראל. העיתונים "אל-איתיחאד" ו"אל-ג'דיד" היו במות לדיונים בענייני תרבות, לספרות ולוויכוח הציבורי, ויוצרים ואינטלקטואלים כמו אמיל חביבי, מחמוד דרוויש ואמיל תומא מצאו בהן בית. המפלגה היתה גם מוסד תרבותי, ששמר על זהות והצמיח שפה ציבורית תחת הממשל הצבאי (1948–1966). הזיקה למסורת הזו נושאת עד היום גם הכרה: היא מחברת את מי שמשתייך אליה לשושלת של ספרות, מאבק ופעילות ציבורית. זה אינו מבטל את האמונה הפוליטית שלו. זה רק אומר שהאמונה הזו חיה בעולם שנותן לה גם ערך חברתי.
בל"ד צמחה ממסורת אחרת. היא הוקמה בשנות ה-90 בידי אינטלקטואלים ופעילים לאומיים, והציבה במרכז את הזהות הפלסטינית ואת הדרישה למדינת כל אזרחיה. גם כאן נוצר חיבור בין ארגון פוליטי ליצירת שפה רעיונית, אף שההבדלים בין בל"ד לחד"ש עמוקים, ורשימה משותפת לא הופכת אותן למחנה אחד.
השותפה השלישית, תע"ל, התנועה שהקים אחמד טיבי, ממוקמת בין חד"ש לבל"ד, בעמדה מעשית יותר, שמבקשת לאזן בין השתתפות במוסדות הפוליטיים בישראל לבין שמירה על המאבק הפלסטיני. גם זה מזכיר שבתוך הרשימה המשותפת עצמה אין דפוס אחד של יוקרה ושייכות.
בחוגים שבהם השפות האלה זוכות להערכה, ההזדהות המפלגתית יכולה להפוך לכרטיס כניסה לשיחה. מי שמכיר את המושגים, את ההיסטוריה ואת גבולות העמדה המקובלת נחשב "מבין". מי שרוצה להיכנס לומד מהר איזו השתייכות מתקבלת בטבעיות, ואיזו מחייבת הסברים. לצד השחרור מתלות במתווך השלטוני, אני מציעה לבחון תלות מסוג אחר: בשיפוט של עמיתים, חברים ואנשי תרבות.
האליטה מצמצמת את חופש הבחירה
לעומת שלוש המפלגות האחרות, רע"מ צמחה מהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, וב-2021 היתה המפלגה הערבית הראשונה שהצטרפה לקואליציה. בדצמבר אשתקד הודיע יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, שקבלת ההחלטות הפוליטיות של המפלגה תופרד ממועצת השורא של התנועה.
בין רע"מ לבין המפלגות שברשימה המשותפת יש מחלוקות אמיתיות על דת, חברה ואסטרטגיה, ובראשן השאלה אם להשפיע מתוך הקואליציה או מחוצה לה. אפשר להתנגד לרע"מ מתוך עמדה סדורה ומנומקת. הבעיה מתחילה כשהוויכוח על הדרך הופך לשיפוט אינדיבידואלי; כשתומך במפלגה אחת נחשב מראש לבעל תודעה, ותומך באחרת צריך להוכיח שאינו בור, תלותי או חסר עקרונות.
כשמחלוקת עם בוחר הופכת לזלזול בכשירות שלו לחשוב, האליטה מצמצמת את חופש הבחירה שהיא מבקשת להגן עליו. אפשר להתנגד בחריפות לדרכה של רע"מ. השאלה היא אם מכירים בתומכיה כאנשים שמסוגלים לבחור מתוך מחשבה ועקרונות.
חלק מהמחיר אינו קשור כלל למפלגה או למנהיגה. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בישיבת סיעה בכנסת, ב-29 ביוני 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
ייתכן גם שחלק מהמחיר אינו קשור כלל למפלגה או למנהיגה. מנסור עבאס הוא רופא שיניים בעל תואר שני במדעי המדינה, כך שלא השכלת המנהיג היא שעומדת כאן למבחן. ההשערה שאני מציעה היא שהתווית נקשרת לבסיס התומכים, כפי שהוא מצטייר בעיני אחרים.
הסוציולוג ארווינג גופמן תיאר תופעה חברתית: סטיגמה עוברת ממי שמסומן אל מי שמזוהה איתו. הכלכלן טימור קוראן תיאר את מה שעשוי לנבוע ממנה, "זיוף העדפות": אנשים מסתירים עמדה כשמחירה במוניטין גבוה מדי. אם ההשערה נכונה, המפלגות לא רק משקפות את הריבוד החברתי, אלא גם משמשות לו סימן.
מנגנון זה אינו ייחודי כמובן לחברה הערבית, וקוראים יהודים יזהו אותו גם בוויכוחים שלהם. הסוציולוג פייר בורדייה הראה, במחקרו על החברה הצרפתית, שגם עמדה פוליטית פועלת כמו טעם: היא מבטאת השקפה, אבל גם מסמנת מעמד ומבחינה בין מי שמחזיק בה לבין אחרים. מחקר השוואתי של הכלכלן תומא פיקטי ועמיתיו על 21 דמוקרטיות מערביות מראה שההשכלה עצמה הפכה בהן לקו שסע פוליטי.
אך בכל זאת צריך להבחין בין שני דברים: יש משכילים שמתנגדים לרע"מ מטעמים עניינים, דתיים או אסטרטגיים, ויש מי שאולי שותקים מחשש. רק המקרה השני נוגע לטענה הזאת. אותו מנגנון יכול לפעול גם בכיוון ההפוך: בסביבות דתיות, חמולתיות או קהילתיות שבהן רע"מ או רשימה מקומית הן הנורמה, גם הצהרה על תמיכה בחד"ש, בתע"ל או בבל"ד עלולה לגבות מחיר חברתי.
הבעיה היא הפיכת ההשתייכות למבחן של ערך, בכל סביבה שבה זה קורה. אם היררכיה כזו פועלת בחוגים מסוימים, היא אינה משקפת בהכרח את הציבור הרחב. בסקר ממאי תמכו 77.2% בהצטרפות מפלגה ערבית לקואליציה, כך שהשאלה שנראה כי התשובה עליה ברורה לפי חוגים מסוימים פתוחה הרבה יותר בציבור. כדי לבסס את ההשערה הזאת צריך מחקר שישווה בין מה שאנשים מעדיפים בסתר למה שהם מוכנים לומר בקול. גם מפת ההצבעה מחייבת זהירות. התמיכה במפלגות קשורה לאזור, לדת ולמועמדים מקומיים, ואינה מתחלקת בפשטות בין "משכילים" ל"עממיים".
המעמד מעצב גם את הנושא שמאחד את כולם. בסקר ממאי, 71.3% ציינו את האלימות והפשיעה כבעיה החשובה ביותר. אבל בעל עסק שמשלם "ח'אווה" (דמי חסות) לארגוני הפשיעה ומשפחה בשכונה ענייה שחוששת שהבן ייגרר לפשע, שולחים לכנסת ציפיות שונות. התחזיות לשיעור ההצבעה גבוהות השנה. כדי שההצבעה תהפוך להרגל, הבוחר צריך לראות בכנסת מישהו שמייצג גם את החיים שלו.
ומכאן גם המבחן לאליטה המשכילה, שאני חלק ממנה. כשאנחנו מנתחים את ההצבעה של אחרים, קל לנו לזהות משפחה, מסורת, אינטרסים וקשרים מקומיים. כשאנחנו מסבירים את ההצבעה שלנו, ההסבר נוטה להתמקד בעקרונות. אבל אם מסבירים הצבעה לרע"מ באמצעות מסורת, קשרים ואינטרסים, צריך לבחון באותם כלים גם את התמיכה בחד"ש, בתע"ל ובבל"ד: את הרשתות החברתיות, את היוקרה ואת הרצון להשתייך.
ההסבר האידיאולוגי יכול להיות כן ועמוק, ובמקביל להתקיים לצד תגמול חברתי. האם אנחנו נותנים לבוחרים אחרים את אותה מורכבות שאנחנו דורשים לעצמנו? האם אנחנו מוכנים לראות בתומך רע"מ אדם חושב, גם כשאנחנו מתנגדים לבחירה שלו? והאם אנחנו מוכנים לבדוק אם גם ההשתייכות שלנו מעניקה לנו תגמולים חברתיים?
אפשר לבחור בחד"ש, בתע"ל או בבל"ד מתוך אמונה עמוקה, וליהנות באותו זמן מההכרה שהבחירה הזו מעניקה בסביבה מסוימת. אפשר לתמוך ברע"מ מתוך תפיסה פוליטית מנומקת, ולהישען באותו זמן על רשתות קהילתיות. אמונה, אינטרס ושייכות חיים יחד, ואין סיבה להניח שזה נכון רק לגבי מי שמצביע אחרת מאיתנו. גם להצבעה שנחשבת עקרונית יש הקשר מעמדי, ואינטלקטואליות נבחנת בנכונות לבקר גם את מקורות היוקרה והשייכות של עצמנו.
הפתק בקלפי חשאי. ההשתייכות הפוליטית בחיי היומיום גלויה הרבה יותר: בשיחות, בהזמנות, בקשרים ובמוניטין. מפלגות שרוצות את קולו של הבוחר נבחנות ביכולת לדבר אל החיים שמאחורי הפתק, והאליטות שמדברות בשמו נבחנות ביכולת לכבד גם את מי שבוחר אחרת. ביום שלישי יספרו את הקולות. אבל חופש פוליטי נמדד גם ביכולתו של אדם לחלוק על סביבתו בלי לאבד בעיניה את מעמדו כאדם חושב.
ד"ר מייסון ארשיד שחאדה היא מרצה במכללה האקדמית סכנין לחינוך ובאוניברסיטה הפתוחה
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
