מדוע אני, יהודייה ישראלית אמריקאית, אצביע לזוהראן ממדאני

ראיתי אותו בתפילת "כל נדרי" של יום כיפור ובעצרת לציון שנתיים ל-7 באוקטובר, ונמלאתי תקווה. ממדאני אינו אנטי-ישראלי או אנטי-יהודי. הוא בעד צדק. הוא ניו יורקי שמאמין, כמוני, שביטחונו של אף אדם לא צריך לבוא על חשבון האחר

מאת:

הנוכחות שלו לא היתה הצגה; היא היתה ריפוי. זוהראן ממדאני בטקס לציון שנתיים ל-7 באוקטובר (צילום: גילי גץ)

בתפילת "כל נדרי" של ערב יום הכיפורים, מצאתי את עצמי בבית תפילה מואר באור נרות וביופי קדוש שמתרחש רק פעם בשנה. Lab/Shul שבמנהטן איננו בית כנסת רגיל; הוא מעין מעבדה להשתייכות, שבה פולחנים עתיקים פוגשים הכלה רדיקלית. את התפילה הוביל הרב שלי, עמיחי לאו-לביא – ישראלי שיודע לגרום לחדר לרעוד מעצב ותקווה גם יחד.

באותו ערב ישבו בשורה הראשונה שלושה אנשים בעלי משקל פוליטי כבד: חבר הקונגרס ג’רי נדלר, מבקר העיר ניו יורק בראד לנדר, והמועמד לראשות העיר זוהראן ממדאני. שלושתם התקבלו במחיאות כפיים מנומסות. אבל כשנאמר שמו של ממדאני – מוסלמי, מועמד שמאלי מוצהר, בליל הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי – משהו מחשמל עבר בחדר. מחיאות הכפיים לא רק גברו – הן התפרצו. הן היו ארוכות, רצופות, מתריסות, שמחות.

בשבילי זה לא היה רגע סמלי. זה היה רגע רוחני. זה היה הקול של קהילה שאומרת: איננו פוחדים. וגם אני לא. הרגשתי בטוחה. נראית. בבית.

donate

ממדאני עצמו חזר על כך שוב ושוב. "המחויבות שלי היא לגרום לכל תושבת ותושב ניו יורק לחוש בטוחים – כולל יהודים – באמצעות מדיניות המבוססת על שוויון, לא על פחד", אמר מוקדם יותר השנה. בקמפיין שלו הוא אף התחייב להרחיב משמעותית את התוכניות למאבק בפשעי שנאה – לא לצמצמן. באותו ערב, בבית הכנסת, המילים הללו הרגישו אמיתיות מאוד.

כמה ימים לאחר מכן הגיע עוד ערב שלא אשכח לעולם – העצרת של "ישראלים למען שלום", לציון שנתיים ל-7 באוקטובר. היה קריר, האוויר היה סמיך מרוב עצב ומעשן נרות. מאות אנשים התאספו – ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, אמריקאים, קרובים זה לזה תחת השמיים הפתוחים. כחלק משורה ארוכה של דוברים, הקראתי מעל בימת העצרת שלושה טקסטים: מכתב מליאת אצילי, שבעלה אביב נרצח ב-7 באוקטובר; סיפור קצר ודוקר מאת אתגר קרת; ושיר של מחמוד דרוויש, שנשאר תלוי באוויר כמו לחש.

ושוב היה שם זוהראן – יושב בשקט בשורה הראשונה לצד בראד לנדר, לא עולה לדבר, לא שם את עצמו במרכז. רק מקשיב. נוכח. נושא עדות. הנוכחות שלו לא היתה הצגה; היא היתה ריפוי. בעיר שמרבה לחלק את אֵבלה לפי זהות, הוא חצה את הקו הבלתי נראה ופשוט הגיע, נכח.

למעשה, סקר מיולי 2025 הראה ש-43% מהיהודים בניו יורק מתכננים לתמוך בממדאני – ובקרב בני 44 ומטה, המספר קופץ ל-67%. הנתונים האלה מספרים לי שהתחושה שחוויתי באותו ערב לא היתה יוצאת דופן. זו תזוזה דורית: יהודים צעירים – וישראלים כמוני – כבר לא רואים בסולידריות עם פלסטינים איום, אלא אחריות.

ואז הבנתי: כך נראה ביטחון. לא גדרות או סיסמאות, לא "סולידריות" סמלית, אלא מעשה רדיקלי של עמידה לצד אנשים בכאבם, בלי הצורך להשתלט עליו או לעדן אותו.

העיר שהוא רוצה לבנות היא העיר שאני רוצה לחיות בה. זוהראן ממדאני ובראד לנדר בטקס לציון שנתיים ל-7 באוקטובר (צילום: גילי גץ)

כי למרות מה שממשלת הימין בישראל והתקשורת רוצות שנאמין, זוהראן ממדאני לא מהווה סכנה לנו – יהודים, ישראלים, אנשים שעדיין מאמינים בשוויון. מה שמסכן אותנו הוא המכונה שמפיצה פחד, שמנסה לשכנע אותנו שצדק הוא איום, שאמפתיה היא בגידה, שסולידריות היא תמימות.

אז כדאי לשאול בכנות: מה כל כך מפחיד בזוהראן ממדאני? שהוא מגנה את הכיבוש של העם הפלסטיני? שהוא התאבל – בפומבי, בלי התנצלות – על רצח העם בעזה? שהוא מסרב לזהות את היהדות עם ברוטליות מדינתית?

בעיניי, כישראלית-אמריקאית שמחויבת די לישראל כדי להילחם ללא הרף למען צדק ושוויון בה – זה לא מפחיד, זה מעורר תקווה. ראשי ערים ומנהיגים ציבוריים שמסרבים להעניק חסינות לכהניסטים או לפושעי מלחמה מושחתים – טובים לנו. זו גם המלחמה שלנו.

כפי שאמר ממדאני באחד מעימותי הבחירות האחרונים: "לא אכיר בזכותה של אף מדינה להתקיים במערכת היררכית המבוססת על גזע או דת". האמירה הזאת איננה אנטי-ישראלית; היא פרו-דמוקרטית. זה אותו מצפן מוסרי שמניע אותו להתנגד לכיבוש, לאסלאמופוביה ולאנטישמיות גם יחד.

זוהראן ממדאני אינו אנטי-ישראלי או אנטי-יהודי. הוא בעד צדק. הוא ניו יורקי שמאמין, כמוני, שביטחונו של אף אדם לא צריך לבוא על חשבון האחר.

האמת היא שהבריתות הרשמיות של ישראל עם מושחתים כמו הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ומושל ניו יורק לשעבר והמתמודד לראשות עיריית ניו יורק אנדרו קואומו (שאף הצטרף לצוות ההגנה של נתניהו בהאג) הותירו רבים מאיתנו חסרי בית פוליטי ומפוחדים עמוקות. אבל בניו יורק, המולדת השנייה של כל כך הרבה ישראלים ויהודים, יש לנו הזדמנות לבנות מחדש תחושת שייכות אחרת: מבוססת על שוויון, אחריות ויצירתיות.

מקדושתה הרועמת של תפילת "כל נדרי" ועד לשבריריותה של עצרת 7 באוקטובר, ראיתי דבר אחד שחזר על עצמו: אנשים שבוחרים להיות שם זה עבור זה, גם ברגעים הקשים ביותר. לא מתוך דמיון, אלא מתוך אומץ.

נראה שזו העיר שזוהראן ממדאני רוצה לבנות – וזו העיר שאני רוצה לחיות בה. ואני חושבת שגם לא מעט ישראלים – כאן ובבית – רוצים זאת, ועשויים בהחלט להפיק מכך תועלת.

 לבי לנקינסקי היא המייסדת של אלבי, ארגון שתומך בתרבות ואומנות למען שינוי. מאנגלית: אורלי נוי 

בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם. 

לתמיכה בשיחה מקומית
אישה רוכבת על סוס בחוף של אשדוד, בעיד אל-אדחא, 9 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אישה רוכבת על סוס בחוף של אשדוד, בעיד אל-אדחא, 9 ביוני 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

צעירות עוטות חיג'אב מבחירה, לא תפקיד ביה"ס להתערב

בחברה הערבית בישראל מתקיים דיון סוער, לאחר שבית הספר הנוצרי טרה סנטה בעכו אסר על תלמידה מוסלמית לעטות חיג'אב. האיסור מתעלם מכך שקם דור חדש של נשים שעבורן כיסוי הראש אינו סמל לכפייה דתית, אלא ביטוי לזהות אישית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf