לשטח את העקומה? יותר חשוב לשטח בתים בישובים הבדואים
גם בזמן הקורונה, המשיכו גופי האכיפה לחלק צווי הריסה בכפרים הלא מוכרים בנגב. ברגע שהוכרזו הקלות, הם חזרו להרוס בתים. אמבולנסים לא נכנסו לכפרים בזמן הקורונה, הפקחים - כן
הרשות להתיישבות הבדואים היא גורם שחזונו העיקרי הוא לעשות ההפך ממה ששמו אומר. כלומר הוא לא נועד לעודד התיישבות של בדואים אלא למנוע אותה. אבסורד, אבל ככה זה. מטרתו לצופף את הבדואים בכפייה ביישובים הקיימים ולמנוע בכל מחיר הכרה בישובים חדשים, בניגוד לגורמים המקצועיים במנהל התכנון. ומטרה קדושה זו עולה על כל אינטרס אחר, דחוף ככל שיהיה. כולל המלחמה בקורונה.
מטרת הרשות להתיישבות הבדואים היא לא ליישב אלא להרוס. הריסה באל-עראקיב, 2014 (צילום: אורן זיו)
כשפרצה המגיפה, בעוד הארץ כולה נסגרת ונאטמת, הרשות להתיישבות הבדואים – יחד עם המנהלת לאכיפת דיני תכנון ובניה, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה, הסיירת הירוקה ויחידת יואב – המשיכו בלהט בהרס הבתים בקהילות הבדואיות שתושביהם הסתגרו בבתיהם, כמו כל אזרחי ישראל. לצד הרס בתים, עד ה-8 במרץ נחרשו-נעקרו גם יותר מ-1000 דונם שדות חיטה ושעורה, שהיו עלולים חלילה לשמש לפרנסת הבדואים ולהזנת הצאן.
22 ארגונים פנו ליועץ המשפטי לממשלה והסבירו שאין היגיון למסע של הרס בתים, כאשר הממשלה תובעת בתוקף להסתגר בבתים. היועצים המשפטיים גילו מודעות לאבסורד ועצרו את מסע ההרס.
אבל, ראשי הרשות וגופי האכיפה השונים התקשו להתאפק. על הארץ הוטל סגר. המדינה כולה קפאה, בתי המשפט ננעלו, משרדי הממשלה הקפיאו חובות, בנקים פרסו משכנתאות. אבל הגופים הללו התעקשו להמשיך במלאכת הקודש שלהם. גם בשיא המגפה הם המשיכו לחלק צווי הריסה לתושבים המפוחדים. בעיניהם, כנראה, היה מדובר במשימה שאינה סובלת דיחוי: לאיים בהרס על אזרחים המתקשים לקיים בידוד ביתי במאהלים ובבתים פרוצים לרוח. המתקשים לשמור על הגיינה, בהיעדר אספקת מים תקינה.
ברגע שמצב החירום שכך מעט, ברגע שהסתמנו הקלות בסגר, שוב יצאו פקחי הגופים הללו שוב להרוס, לאבד ולהחריב. ובמי פגעו ראשונים? ברמת ציפורים, יישוב שמוסדות התכנון החליטו להכיר בו, אבל הרשות להתיישבות הבדואים בנגב מתעקשת לעקור. ולמי התנכלו אחר כך? לכפר רחמה, שהרשות עצמה הכינה לו תוכנית להכרה, בהסכמה עם כל גורמי התכנון והרשויות הסמוכות. אבל כעת היא מתעקשת לסלקו. וכל זאת למה? כי קיים חשש אסטרטגי לאומי עצום שמא, חלילה, יוכרו שוב יישובים בדואים.
בכפרים הבלתי מוכרים בנגב ראו התושבים את המדינה בימי הקורונה בשיא חרפתה: האמבולנסים לא נכנסו אליהם, אלא בלחץ בג"צ. מרפאות לבדיקת קורונה לא נפרשו בקרבת הכפרים הללו, אלא אחרי עתירה. הלמידה מרחוק רחוקה עד מאד, כי אין קליטה סלולארית ואין מחשבים. מערך של בידוד מותאם תרבותית הוצע לתושבים בני ברק, אך לא לבדואים, שלא לדבר על הבדואיות.
החזרה ללימודים עודנה מתעכבת ומוטלת בספק, כי אין בבתי הספר כלל תשתיות מתאימות. חזרה לעבודה? העובדים הבדואים הם הראשונים שפוטרו ונותרו נטולי זכויות. רווחה? גם לפני הסגר היו 76% מהילדים הבדואים עניים, אז למה צריכה הממלכה להנגיש אינטרנט לבדואים? כדי שיבקשו דמי אבטלה?
בתור ההזנחה הכללית הזו, רק שירות אחד הקפיד לפעול בנחישות 24/7. הרשות להריסת ההתיישבות, בשותפות צמודה עם אבירי אום חיראן ביחידות הסיור המיוחדות של משטרת ישראל וגופי האכיפה האחרים. צריך לשטח את העקומה? לא, חיוני יותר לשטח בתים.
חיה נח, מנכ"לית פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
