לידיעת האופוזיציה: על הממשלה הזו אפשר ללחוץ דווקא משמאל

שבוע וחצי עבר מאז חילופי השלטון בישראל. כבר עכשיו הממשלה החדשה מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים והם הולכים להתגבר כמעט בכל תחום: עזה ולבנון, הסכם הגרעין עם איראן, משבר כלכלי וחברתי עמוק בתוך החברה שלנו ובעיקר משבר האמון בין הציבור הרחב לבין מערכות שלטון החוק ואכיפתו.

על רקע האדמה החרוכה והמפוחמת, שהשאיר נתניהו אחרי 12 שנות שלטונו, אני רוצה להצביע על שלוש נקודות לגבי המפה הפוליטית החדשה.

ראשית – הליכוד. אחרי 12 שנות שלטון רצופות כולם מצפים, שהליכוד יסתבך עם עבודת הכנסת והאופוזיציה, שכן רבים מחבריו לא כיהנו כחברי כנסת מהשורה כבר נצח שלם. אני נוטה שלא להסכים עם הגישה הזו. במשך כל כהונת נתניהו, מפלגת השלטון התנהלה כמפלגת אופוזיציה לכל דבר ועניין, למעט בנושאי חקיקה ואי-אמון.

מה? איך אפשר לומר דבר כזה? מי שעקב אחרי דיוני הכנסת, ראיונות בתקשורת ודברים שאמרו חברי הליכוד, ולמען האמת גם שותפיהם לממשלה, יראה כי חלק מהביקורות הקשות ביותר על מדיניות הממשלה הגיע דווקא מתוך מפלגות השלטון.

בדיוק באופן הזה מירי רגב מתחה את אחת הביקורות הקשות על הליכוד, לא בגלל עמדות אלא בגלל נגיעה בעצבים חשופים של המפלגה ופעיליה, כאשר באפריל 2019 התלוננה כי היא מודרת מקמפיין הבחירות משום שהיא אישה מזרחית. גם במהלך משבר הקורונה לא פסחו המתחים והאופוזיציה מבית כנגד ממשלת נתניהו מצד החרדים ויעקב ליצמן אף התפטר כמחאה על הסגר על הישובים החרדיים. ככל שנבדוק את אחורה נראה כי שלליכוד אין בעיה לדבר אופוזיציה.

גם בעבודת הכנסת אני מניח שיהיה קל לאופוזיציה החדשה לתפקד. מדובר ב-53 מנדטים יהודים, היודעים לעבוד יחד. בצבא קוראים לאחדות כזו "אורגניוּת", כלומר היכולת לפעול בסינכרון מושלם. במשך 12 שנים כמעט כל הגורמים האלה ישבו יחד ופעלו יחד. זה יתרון גדול מול הממשלה החדשה, שהיא לא רק אקלטית מבחינה רעיונית, אלא שחבריה היו יריבים של ממש לאורך שנים.

הנקודה השנייה היא עוסקת בחולשה הפנימית של הממשלה החדשה. לפי כל הסימנים ולפי שמה שנאמר לתקשורת, האופוזיציה מתכוונת לאגף את הממשלה החדשה מימין במטרה להביך את גדעון סער ונפתלי בנט. אם יורשה לי לתת טיפ לאופוזיציה, זו טעות קשה.

בנט וסער רוצים להימנע מבחירות כמה שאפשר, ולכן יש סיכוי נמוך שאפשר יהיה לאגף אותם מימין עד מועד החילופים עם יאיר לפיד. החוליה החלשה של הממשלה הזו היא דווקא משמאל.

כמו שאפשר לראות במשבר "חוק איחוד משפחות", מוסי רז ועיסאווי פריג' כבר הבהירו שהם מתנגדים לו, ולצידם גם מיכל רוזין ואחרים. זה הופך דווקא את מרצ לגורם העיקרי, שאפשר ללחוץ עליו כדי להכשיל את הממשלה. גם אם הממשלה לא תיפול, היא תתקשה לתפקד בצורה סבירה.

מפלגה שיותר משני עשורים לא הייתה חברה בממשלה לא יודעת להתנהל בעבודת צוות עם מפלגות אחרות. מרצ התרגלה להיות הסמן הטהרני של השמאל, ואין לה יכולת של ממש לעשות פשרות וסחר-מכר פוליטי בנושאים שנויים במחלוקת. אומנם עצם הכניסה לממשלה תחת בנט היא סוג של פשרה, אך לאור הוויתורים הרבים שהקמת הממשלה היתה כרוכה בהם – גם באידיאולוגיה וגם בתפקידים – השמאל יתקשה לבלוע צפרדעים נוספות. אני מאמין שגם לכמה מחברי וחברות כנסת במפלגת העבודה יהיה קשה להתמודד עם איגוף משמאל.

לו הייתי מנהל את קמפיין הליכוד, הייתי הולך על אופוזיציה שתאתגר את הממשלה דווקא מהכיוון הליברלי. הצעות חוק שעוסקות בנושאי הקהילה הגאה, השקעות במנופי צמיחה ובעיקר משבר האקלים. הנושאים האלה, הנמצאים בנשמת אפן של מפלגות השמאל בעשורים האחרונים, עשויים למתוח את הממשלה עד הקצה.

אם מפלגות השמאל יגלו שהן אינן יכולות לקדם את הנושאים שבשמם נבחרו, לא תהיה להן ברירה אלא להיכנע ללחצים מצד פעילים רבים במחנה שלהן, שבעיניהם כבר עכשיו הממשלה עם בנט קשה לעיכול. ככל שהמתח הזה יגבר עוד בתחילת הקדנציה, אני מאמין שהממשלה תתקשה לתמרן.

ובכל זאת, וזו הנקודה השלישית, לממשלה ולקואליציה החדשה יש הזדמנות אדירה לעשות תיקון אמיתי במדינת ישראל. אני לא מדבר רק על ניקוי הרפש, שנתניהו השאיר כאן, אלא על תיקון אמיתי של המשטר הישראלי.

בשנתיים האחרונות נוכחנו שהמשטר בישראל עומד על כרעי תרנגולת, ולכן ברור שדרושה כאן רפורמה נרחבת. מאז ממשלות האחדות של שמיר-פרס באמצע שנות השמונים, דווקא הממשלה הזו יכולה, ראויה ומחזיקה במנדט הציבורי לעשות תיקונים. בממשלה הזו ממש יושבים יחד ערבים, מתנחלים, שמאלנים וימנים, דתיים וחילוניים. למעט המגזר החרדי, שצריך להיות מוזמן לדיונים בסוגיות המשטריות, יש ייצוג לכל האוכלוסיות החיות בישראל. זו הזדמנות פז.

בתור התחלה, הגיע הזמן לבחון את ההצעה של סער לפיצול תפקידי היועץ המשפטי לממשלה. הסוגייה הזו נפיצה, וקשה לדבר עליה אחרי מה שנעשה ליועמ"ש בשנתיים האחרונות, אבל מצד שני זו גם הדרך להגן עליו מפני הפוליטיקאים. כל זמן שהיועץ מחזיק לא רק בתפקיד הפרשן של החוק, אלא גם בתפקיד התובע הכללי הוא לא יוכל לקיים את אף אחד מהתפקידים האלה בצורה מיטבית. השלילה האוטומטית על הסף של המהלך הזה מצד השמאל שנחשב "פרגמטי" ו"פרוגרסיבי" היא מאכזבת.

בהמשך חייבים לחוקק את חוק יסוד: החקיקה. לא צריך לפחד מפסקת התגברות, היא דבר חיובי ובריא בדמוקרטיות שונות בעולם, והיא נחוצה גם כאן. הציבור בוחר מחוקקים כדי שהם יקיימו ויקדמו את הערכים, כפי שהציבור מבקש לקדם אותם. השופטים נועדו להגן מפני ניצול לרעה של הכוח, לא מפני שימוש בו.

העובדה שבממשלה החדשה יש מי שתומכים בפסקת התגברות מצומצמת (61 ח"כים) לבין כאלה שמתנגדים לה או דורשים מספר גדול יותר של חברי כנסת, היא פתח למשא ומתן. אפשר להגיע לפשרה שתשרת את מדינת ישראל ולא צד פוליטי זה או אחר. חוק יסוד כזה יכול אף להסדיר את המצב שבין הממשלה לכנסת.

גם על שינוי שיטת הבחירה והגדלת מספר החברים בכנסת יש מקום לדון. מדובר בשינויים משמעותיים ועמוקים במשטר, אבל הם נחוצים ובעיקר נחוצה הנציגות הרחבה כל-כך בקואליציה הזו. לא ברור עדיין כמה זמן הממשלה הזו תחזיק. אני מעריך שהיא יכולה לשרוד את כל ארבע השנים שלה, אבל מה שברור הוא שחייבים להביא תיקון. אם לא עכשיו, אימתי?

אודי פלג הוא יו"ר התא הסטודנטיאלי של מרצ באוניברסיטה בירושלים וחבר הנהלת סניף מרצ בירושלים