newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להצביע בחו"ל? לא תודה

היוזמה למתן זכות בחירה לאזרחי ישראל שחיים בחו"ל היא אטומה פוליטית. אם ברצוננו לפתור את ה"פלונטר הפוליטי" או לקדם שוויון, העדיפות העליונה חייבת להיות הרחבת הדמוקרטיה לכל מי שחי תחת המשטר הישראלי, ולא ללאומנים יהודים עתירי משאבים

מאת:

לא מזמן התפרסם ב"העוקץ" טור מאת מריאן אטיאש על מתן אפשרות (מוגבלת) לאזרחי.ות ישראל כמוני, המתגוררות בחו"ל, להשתתף בבחירות לכנסת.

למרות שבכנות הייתי שמח אם היה מתאפשר לי להצביע בבחירות לכנסת בלי לקחת חופשה ארוכה ולטוס לארץ, היוזמה הזו נראית לי אטומה פוליטית באופן מחריד.

עובדי משרד החוץ מארגנים קלפיות להפצה לשגרירויות ישראל ברחבי העולם, בבחירות ב-2015 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

עובדי משרד החוץ מארגנים קלפיות להפצה לשגרירויות ישראל ברחבי העולם, בבחירות ב-2015 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אבל נתחיל עם נקודות ההסכמה: המצב הנוכחי הוא אכן בעייתי ורווי אפליה. אטיאש מצביעה בצדק על כך שהצורך לקחת הפסקה מהעבודה ולממן טיסה הם גורמים מפלים, שמשמעותם למעשה אפליה על רקע מצב כלכלי ותעסוקתי: פרילנסרים ובעלי הכנסה עודפת יכולים לטוס ארצה להצביע בקלות, שכירים ומעוטי אמצעים בקושי רב אם בכלל.

נוסף על כך, טוענת אטיאש בצדק, הצורך לטוס פיזית ארצה גורמת לאפליה שרירותית לחלוטין שלפיה אזרחי.ות ישראל המתגוררות באירופה יכולות להצביע הרבה יותר בקלות מאשר אלו המתגוררות בארצות רחוקות יותר.

אולם עצם הניסיון למסגר את הדיון הזה במונחים של זכויות, דמוקרטיה ואפליה מיד עושה עוול, לעניות דעתי. אטיאש מזכירה בחטף את הבעיה האפשרית שחוק השבות יאפשר איזרוח מסיבי של יהודי התפוצות והצבעתם מחו"ל בלי שיצטרכו לשאת בתוצאות בחירתם. אך זו אינה בעיה פעוטה כלל.

הבעיה העמוקה יותר היא, כמובן, שישראל אינה מדינה דמוקרטית, וחוקי האזרחות המפלים שלה הם אחד הביטויים הקיצוניים ביותר לכך. חוק השבות המתירני עבור היהודים הוא ההיפך המוחלט מהיחס של המדינה כלפי פלסטינים שגורשו בעת הקמתה וכלפי צאצאיהם, שרובם אפילו לא יכולים לבקר בארץ מרוב חשש שייטעו בה שורש.

ואם בזכויות הדמוקרטיות של אזרחי.ות ישראל בחו"ל עסקינן, בואו לא נשלה את עצמנו. כבר כיום, מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות היא בעייתית, ואינה תורמת למצב הדמוקרטיה בישראל.

יצא לי לפני כמה שנים לשוחח בארוחת ערב בירושלים עם יהודי אמריקאי עשיר שאמר לי באופן ישיר שהוא משקיע בביצורה של ישראל כמדינת לאום יהודית, בתור מין תעודת ביטוח למקרה שהוא ומשפחתו יצטרכו אי פעם לברוח מארה"ב.

היגון והזעזוע שהבעתי לגבי ההשפעות של אותה התבצרות לאומנית על חיי משפחתי וחבריי – ובזמנו גם חיי עצמי, טרם היגרתי בשנית – לא הותירו עליו רושם. הוא ושכמותו מאמינים שזכותם להפעיל את השפעתם והונם כדי להכתיב את סדר היום במדינה שרק בתסריטי בלהות הם אי פעם ייאלצו לחיות בה.

ישראל, יש לציין, תמיד נשענה על "נדיבותם" של לאומנים יהודים שגרים רחוק אבל שמחים לקחת חלק בפרויקט הקולוניאלי הציוני. כמו אותו נדבן אטום לב יש רבים אחרים – והם לא רק משחקים תפקיד חשוב בתחזוק המשטר האנטי-דמוקרטי של ישראל, אלא גם בארגון הקהילות היהודיות בתפוצות כסניפים של ישראל.

אם ייפתחו קלפיות ישראליות בשגרירויות, מי שביכולתו לארגן כוח אלקטורלי משמעותי בחו"ל זה לא אנשי שמאל כמו אטיאש וכמוני המתגוררים בגרמניה, אלא אותם נדבנים וחבריהם. הם יוכלו לא רק לארגן רכבת אווירית של יהודים ציונים להתאזרח, אלא גם קמפיינים לאומניים בקרב ישראלים.ות בארה"ב, הסעות לשגרירות, וכיוצא בזאת.

ההצעה להגביל את זכות ההצבעה בחו"ל למי שהיגרו לפני 5 שנים או פחות אינה פותרת את הבעיה לדעתי. הימין מתגבר יום יום על מגבלות חוקיות חריפות מכך על מנת להעמיק את אחיזתו המוחלטת בארץ. לא קשה לדמיין רכבות אוויריות שנתיות לחופשת "חידוש תושבות" של תומכי המשטר הישראלי.

אטיאש מביעה תקווה שאולי יוזמה זו תעזור לפתור את "הפלונטר הפוליטי" בישראל, אבל מאזן הכוחות בין יהודים.ות עם תפישת עולם מתקדמת ללאומנים יהודים הוא לא לב ה"פלונטר" – והפניית תשומת הלב אליו באה על חשבון הפיל האמיתי שבחדר.

הרי בכל הנוגע לאפליה אלקטורלית בישראל, הפיל שבחדר הוא כמובן מיליוני הפלסטינים נטולי הזכויות שנאלצים לחיות תחת מגף ישראלית, אבל אסורה עליהם כל דרך שהיא לנסות להשפיע על קבלת ההחלטות שמאחורי אותה מגף.

לא רק שאינם יכולים להצביע, בגדה המערבית אסור להם אפילו להפגין. הקמפיין העולמי להפעלת לחץ כלכלי על ישראל באמצעות חרם, סנקציות ומשיכת השקעות מקועקע כטרור אנטישמי, וישראל ובעלות בריתה כמו גרמניה וארה"ב מחוקקות נגדה חוקים דרקוניים המשתיקים יותר ויותר קולות ביקורתיים – גם של יהודיות וישראלים.

אם ברצוננו לפתור את "הפלונטר הפוליטי" בישראל או לקדם שוויון בזכות להצביע ולהשפיע, העדיפות העליונה חייבת להיות הרחבת הדמוקרטיה לכל בני האדם שחיים תחת המשטר הישראלי – בין אם במסגרת מדינה אחת, שתיים, חמש, או קונפדרציה כזו או אחרת. אך נוכח מערך הכוחות בתפוצות, זהו לא תהליך שיתקדם ולו במעט בזכות זה שיתנו לי ולאטיאש להצביע בברלין או בלייפציג.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf