להיאבק בנתניהו כאילו אין בנט, ולהיאבק בכל הכוח נגד שניהם

הסקרים האחרונים המצביעים על התחזקות משמעותית של בנט מול נתניהו משקפים שתי מגמות שקופות למדי בפוליטיקה הישראלית: האחת, כשלונו המהדהד של נתניהו בהתמודדות עם מגפת הקורונה והכאוס המוחלט שבתוכו הוא מחזיק בשבי מיליוני אזרחים העצימו את המיאוס הציבורי בו והגדילו את מחנה רק-לא-ביבי; והשנייה היא שהמחנה הזה לא מצליח להעמיד אלטרנטיבה ראויה יותר לנתניהו.

עבור אלה מאיתנו שיוצאים בכל שבוע, לפעמים כמה פעמים בשבוע, להפגין בצמתים ובכיכרות כדי לסלק את נתניהו מהשלטון, הסקרים הללו מייצרים דילמה של ממש: האם עלינו להמשיך ולצאת לרחובות, להסתכן במעצרים ובאלימות משטרתית, בקנסות ובדו"חות שרירותיים רק כדי להחליף איש מושחת וקיצוני באיש קיצוני הרבה יותר? אם בקצה מסלול היציאה של נתניהו מבלפור עומד נפתלי בנט, האם הגיוני שאבני המרצפת שלו יהיו מפגיני שמאל ושוחרי דמוקרטיה, שמתעבים את בנט לא פחות מאשר את נתניהו?

התשובה לשאלה הזו היא בעיניי חיובית, מטעמים מוסריים ופרגמטיים כאחד. מוסרית, כיוון שנגד שחיתות, עוול, פשיזם ואלימות, אדם הגון צריך להתקומם. תמיד. שיקולי ריאל-פוליטיק הם משניים לחובה הזו.

אבל גם מבחינה פרגמטית נכון להמשיך ולהפגין נגד נתניהו. נכון, ההפגנות האלה, גם בתסריט האופטימי ביותר, לא יכניסו לבלפור מנהיגות דמוקרטית ושוחרת שלום אחרי שנתניהו יילך. אבל הן מהוות תרגול חשוב של שרירי התודעה האזרחית והדמוקרטית הקולקטיביים שלנו, שכמו התנוונו לחלוטין לאורך שנות שלטונו של האיש, ובעצם עוד הרבה קודם. ככל שהשרירים האלה יהיו מפותחים יותר, כך נוכל לעשות בהם שימוש בעתיד גם נגד מנהיגים לא ראויים אחרים, שכבר מידפקים על הדלת.

השיח הציבורי בישראל נוטה לא פעם לבלבל בין פרגמטיזם לבין פתרונות קצרי מועד. האופורטוניזם הכללי, שמאפיין את הפוליטיקה הישראלית, מקשה מאוד להסתכל על אופק שחורג מהרכב הממשלה הבאה, מהרכב הכנסת הבאה. בראייה פרגמטית, העובדה שמחנה הלא-ימין לא מצליח להעמיד חלופה ראויה יותר מבנט היא משמעותית הרבה יותר מעצם התחזקותו של בנט בסקרים.

הדבר הפרגמטי מצד המחנה הזה יהיה כעת לחשוב לעומק ולהפיק לקחים. הידיעות על כוונתם של רון חולדאי וגדי אייזנקוט להקים מפלגה חדשה ביחד מעידות שהמחנה הזה פשוט לא מסוגל לכך, ובעיקר מתקשה להיגמל מההתמכרות הפתולוגית לגנרלים – דבר מדהים למדי לאור הפארסה המהדהדת של מפלגת הגנרלים כחול-לבן.

המציאות הזו מכתיבה כמעט מאליה את אסטרטגיית הפעולה שעומדת בפני אלה שרוצים שינוי מהותי יותר מהחלפת מושחת לאומן וקיצוני אחד באחר, או גנרל א' בגנרל ב': להיאבק למען סילוקו של נתניהו מהשלטון כאילו בנט לא נושף בעורף, ובמקביל להיאבק למען חלופה דמוקרטית אמיתית.

נכון, זאת עבודה קשה, שמפירותיה ודאי לא נהנה בבחירות הבאות. תפיסות הלאומנות, העליונות היהודית וההשחתה המוסרית בישראל עמוקות במידה כזו שהן זקוקות לטיפול שורש ארוך ויסודי, לא לאקמול. אבל אם בכל פעם המחנה הזה מתחמק מהחובה להתגייס לעבודה הזו בשם איזה "ריאליזם" מדומיין, תוך המלכת הגנרל התורן למשיח לרגע, השינוי הזה אף פעם לא יקרה. זה עד כדי כך פשוט.

זה לא סוד שהציבור היהודי בישראל נמצא עמוק בימין, והתחזקותו של בנט היא עדות גם לכך ולא רק למיאוס העמוק מנתניהו. אבל בתוך מחנה הרק-לא-נתניהו ישנם רבים מאוד שאינם ששים למחשבה על בנט כראש הממשלה. בפני הציבור הזה עומדת עכשיו החובה לפרוץ את קללת "הפרגמטיזם", שבשמו הם בסופו של דבר גם אוכלים את הדגים הסרוחים בכל פעם, וגם מגורשים מהעיר.

אותו "פרגמטיזם", שבו מתהדר מחנה זה, איננו רק חסר תוחלת באופן מייאש, אלא גם עז מצח – בעיקר כשזה נוגע לאזרחים הפלסטינים. כך, בשם הפרגמטיזם, "המעשיוּת" ו"האחריות הציבורית" התבקשו האזרחים הערבים לתמוך בממשלה של אקס-גנרל כדי להעביר את הסכם אוסלו, שהוא מתעלולי הנוכלות הגדולים ביותר שישראל עשתה; בשמה הפצירו בעזמי בשארה להסיר את מועמדותו לראשות הממשלה כדי שלא לגזול קולות מאקס-גנרל אחר, רק כדי שהוא ישסה בהם את המשטרה שתרצח 13 צעירים מפגינים מתוכם בדיוק בימים אלה לפני עשרים שנה; ובשמה, כמובן, דחקו בבחירות האחרונות ברשימות הערביות להמליץ על אקס-גנרל נוסף, רק כדי שהוא יילך להתכרבל בחיקו של נתניהו והממשלה המושחתת והקיצונית הזו.

היחס התועלתני-אינסטרומנטלי הזה לציבור הערבי איננו רק פגם מוסרי עמוק, אלא המציאות מראה שהוא גם מרחיק אותנו בהתמדה מהשינוי שאותו מבקש לכאורה המחנה לקדם.

אם יש משהו שהסקרים האחרונים מלמדים אותנו, הוא זה: כל עוד המאבק הוא על השינוי הפרסונלי של נתניהו בלבד תוך התעקשות על שמירת הפריבילגיות וההיררכיות הגזעניות הקיימות, הימין הקיצוני ימשיך לשגשג ולפרוח. אף גנרל לשעבר לא יחלץ אותנו מהמשוואה הזו.

נגד נתניהו חייבים להיאבק, אבל בו בזמן מוכרחים לפעול ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי, שיהווה חלופה לא רק לאיש אלא לכל מה שהוא מייצג. נכון, התוצאות לא יבואו לידי ביטוי בבחירות הבאות, וגם לא באלה שאחריהן. אבל אם לא נתחיל בעבודה הקשה והתובענית הזו מתישהו, אנחנו גוזרים כבר היום על ילדינו להפגין מול משטרה אלימה בהרבה, שתשרת מנהיג קיצוני בהרבה. אם הם בכלל עוד יוכלו לצאת לרחוב ולהפגין, כמובן.