לא רק באוקראינה: המלחמות בתימן ובאתיופיה ממשיכות לגבות קורבנות

המלחמה האיומה שמתחוללת בימים אלה בעקבות הפלישה האגרסיבית של רוסיה לאוקראינה מעסיקה את העולם כולו, העוקב בהשתאות אחרי העמידה ההירואית של העם האוקראיני נגד כוחות הכיבוש הרוסיים. כך גם בישראל.

יש סיבות רבות שבגללן יש לישראל ולישראלים עניין מיוחד במשבר החמור הפוקד את אירופה, כמו זיכרון השואה והפּרעות ביהודים, הקיום של ישראל כמדינה כובשת ותוקפנית כלפי פלסטינים, המעמד הבינלאומי של ישראל, הימצאותן של קהילות פזורה גדולות מברית המועצות לשעבר, ומדיניות הגירה ישראלית המונעת משיקולים דמוגרפיים על סמך דת ולאום. אך בעוד העולם המערבי יוצא להגנת אוקראינה, מתחוללות בעולם כבר שנים מלחמות קשות לא פחות, שחלק מהצדדים הלוחמים בהן נהנים מתמיכה מערבית או מתמיכה של מדינות פרו-מערביות.

שתיים מהמטלטלות שבהן הן אלו שמתחוללות באתיופיה ובתימן.

המלחמה בתימן: שסע דתי ואינטרסים אזוריים ובינלאומיים

על רקע המשברים המרובים המתחוללים כיום בעולם, המלחמה ארוכת השנים בתימן היא מבעלות ההשלכות ההרסניות ביותר: כ-80% מאוכלוסיית המדינה, המונה כ-30 מיליון בני אדם, זקוקה לסיוע הומניטרי כדי לשרוד. ב-2021 העריך האו"ם כי 377 אלף בני אדם נהרגו מאז תחילת המלחמה, לא רק מאלימות הצדדים אלא גם כתוצאה ממחסור במזון, בתנאים בסיסיים ובגישה לשירותים רפואיים. בכאוס הפוליטי שנוצר, גם מגיפת הקורונה העולמית ומגיפת הכולרה, שהתפרצה בתימן בעקבות המלחמה, לא זכו לטיפול הראוי, וגבו קורבנות רבים. ארגון אמנסטי הבינלאומי מדגיש כי כל הצדדים בלחימה מפרים זכויות אדם וכי מעשיהם עולים לכדי פשעי מלחמה.

שורשי המלחמה בתימן נוגעים למאבק פנימי היסטורי על אופי המדינה, ולמאבק גיאופוליטי עכשווי על שליטה במדינה, שהמיקום שלה בעל חשיבות מכרעת למעצמות הפוליטיות והכלכליות באזור המפרץ הפרסי-הערבי ומעבר לו. הרפובליקה של תימן מתפרשת על פני 555 אלף קמ"ר בדרום חצי-האי ערב, לחופי הים האדום ומפרץ עדן – אזורי שיט חיוניים המחברים בין הים התיכון והאוקיאנוס ההודי.

גבולות תימן כיום, מאז 1990, נבנים מאיחוד בין אזור הצפון והדרום שלה. אזורים אלו חולקים תודעה היסטורית בדבר "תימן הגדולה", רעיון של מולדת משותפת המושתת בין השאר על זיכרון היסטורי של ממלכות עתיקות שהתקיימו בשטח תימן. לצד זאת, חוו הצפון והדרום התפתחויות פוליטיות שונות, שחידדו עד מאוד את ההבדלים ביניהם, לרבות הבדלים בנאמנויות הקבוצתיות ובאמונות הדתיות של תושביהם. לפיכך, בשנות קיומה הקצרות יחסית כרפובליקה מאוחדת, הספיקה תימן לחוות רגעים רבים של אי-שקט פוליטי.

הטלטלה הגדולה באה בתחילת 2012, במסגרת הפגנות המחאה של "האביב הערבי", שאילצו את הנשיא עלי עבדאללה סאלח להתפטר לאחר למעלה משלושים שנה בשלטון. הנשיאות עברה לידי סגנו של סאלח, עבד רבוה מנסור האדי, אך היציבות והחזון הדמוקרטי שביקשו רבים מהמפגינים הצעירים עבור תימן לא התממשו תחת שלטונו.

בימי מחאות "האביב הערבי", בזמן שמשאבי כוחות הביטחון הופנו לדיכוי אלים של ההפגנות בעיר הבירה, התאפשרה התחזקותם של המורדים החות'ים באזור הצפון, שניהלו מאבקים מזויינים נגד המשטר המרכזי כבר מאז 2004. החות'ים, משפחה שיעית-זיידית רבת השפעה מאזור סעדה הצפוני, ליד הגבול עם סעודיה, התקוממו נגד שלטונו של סאלח, בעצמו בן העדה השיעית-זיידית, על רקע הקיפוח הכלכלי והחברתי של בני האזור. ההתקוממויות סחפו אחריהן רבבות תומכים, בהם צעירים רבים, שקירבו את תנועת המרי אל עיר הבירה ואל מרכזים עירוניים נוספים ברחבי המדינה. העימותים של החות'ים עם השלטון המרכזי, שסעודיה התערבה בהם לטובת ממשלת תימן, יושבו בשנת 2009 באופן זמני בלבד.

לאחר פרישת סאלח, החות'ים נמנו על כמה קבוצות בתימן שהתנגדו לממשלה החדשה והחרימו את הבחירות לנשיאות ב-2012, בחירות שהמועמד היחידי בהן היה האדי. ההתמרמרות שלהם מה"סדר החדש" טשטשה מעט את היריבויות הישנות של החות'ים מול הנשיא המודח סאלח, וב-2014 הם כבר שיתפו פעולה איתו ועם אנשיו, בדרך להשתלטות על הבירה צנעא. בקיץ 2014 קידמו החות'ים הפגנות מחאה בצנעא נגד הממשלה של הנשיא האדי, בדרישה לביטול הפחתת הסבסוד על הדלק שקבעה הממשלה, ובקריאה כללית להתפטרותה. לאחר משא ומתן עם הממשלה ותקופת פיוס כושלת, תפסו המורדים את ארמון הנשיאות, בינואר 2015, ואילצו את הנשיא ואת הממשלה להתפטר. חודש לאחר מכן ברח האדי ממעצר הבית שלו בצנעא לעיר הולדתו עדן שבדרום תימן, ומשם לסעודיה. הוא חזר בו מהתפטרותו וביקש מריאד להתערב ולגבּות את ממשלתו. במרץ 2015, קואליציה של כוחות ממדינות מוסלמיות סוניות, בהובלת סעודיה ובתמיכה מערבית, יזמה מבצע לבידוד כללי של החות'ים במצור ימי, והחלה לתקוף מהאוויר יעדים צבאיים, פוליטיים ואזרחיים של החות'ים.

בין המדינות השותפות לקואליציה במשך השנים נמנות מצרים, מרוקו, כווית, בחריין, סודאן, והשותפה הגדולה – איחוד האמירויות הערביות. בחסות הקשר הסודאני-סעודי-אמירתי, שתיווכו שליטי סודאן כיום, נשלחו ללוחמה קרקעית בתימן עשרות אלפי חיילים סודאנים מאזורים עניים, מרביתם נערים צעירים מאוד.

הקואליציה שמובילה סעודיה חתומה על למעלה מ-23,600 הפצצות אוויריות מאז תחילת הלחימה. רק לאחרונה, ב-21 בינואר 2022, הפציצו כוחותיה כלא חות'י שבו שהו מתנגדים פוליטים וכן מהגרים אפריקאים רבים שנתפסו בדרכם למדינות אחרות במפרץ. למעלה מ-70 עצורים נהרגו וכמעט 200 נפצעו. הפצצה אווירית נוספת באותו היום הרגה שלושה ילדים וגרמה לניתוק המדינה מהאינטרנט למשך ארבעה ימים.

החות'ים מצידם זורעים מוקשים באזורים רבים, וכן משגרים טילים מהקרקע, ובאמצעות כלי טיס לא מאוישים, כלפי מטרות של ממשלת תימן, של חברות הקואליציה ושל השותפות המערביות שלה. כמה מיעדי התקיפה של החות'ים נמצאים מעבר לגבולות תימן – בסעודיה, ולאחרונה אפילו באבו דאבי הרחוקה.

הסעודים הציגו את החות'ים כ"שלוחה" של איראן, ואת הלחימה נגדם כניסיון לבלום את אחיזת האיראנים בנקודות אסטרטגיות חשובות בחצי האי ערב, בהן הגבול עם סעודיה וערי הנמל החשובות של תימן. האינטרסים הכלכליים והגיאו-פוליטיים האלה חשובים ביותר גם לארצות הברית, שותפה נאמנה של סעודיה, המושקעת זה שני עשורים בלוחמה בטרור בתימן מול הפלג האזורי של אל-קאעדה וגורמים המזוהים עם דאע"ש, וזקוקה תמיד לכוח ולמינוף הזדמנויות מול איראן. הקואליציה הערבית בהובלת הסעודים זכתה מראשיתה לתמיכה פוליטית, לוגיסטית, מודיעינית וצבאית של ארצות הברית, שבעצמה ביצעה למעלה מ-230 הפצצות אוויריות בתימן מאז 2015.

ביוזמה סעודית, מאז אפריל 2015 האו"ם מכיר בממשלת האדי כממשלה הלגיטימית של תימן ומשית סנקציות ואמברגו נשק על החות'ים. רוסיה, יש לציין, נמנעה מהחלטה זו של מועצת הביטחון של האו"ם. כך מתמקדים רבים ממאמצי הלחימה של הקואליציה בסיכול ניסיונות הברחת אספקה איראנית לחות'ים, וניתנה הלגיטימציה למצור הימי הסעודי על עיר הנמל אל-חודיידה – מצור שתרם להתפתחות משבר הומניטרי חמור בתימן.

המצב הגיאו-פוליטי מסתדר ברובו לפי השסע הסוני-שיעי המפורסם, שמזרחנים ואנשי ממשל אוהבים לבחון דרכו התפתחויות רבות במזרח התיכון בעבר ובהווה. אולם כפי שמסבירה חוקרת תימן, ענבל נסים-לובטון, ההיבט הדתי הוא רק נדבך אחד במלחמה הזו, ומה שמכתיב את המתרחש בתימן הן בריתות מתחלפות ושותפויות אינטרסים אד-הוק. לדבריה, שותפויות אלו "שלובות לעתים בשיוך שבטי משפחתי ובזיקה פוליטית אידיאולוגית, שגם היא נרקמת לא אחת על בסיס נאמנות אישית".

דוגמה אחת לכך היא השותפות בין החות'ים לנשיא לשעבר סאלח, שנרקמה, כאמור, לאחר יריבות ממושכת בין הצדדים. ב-2017 ביקש סאלח לסיים את הברית הזו, עקב יוזמה של איחוד האמירויות לקרב אותו אליה ואל הקואליציה נגד החות'ים. החות'ים לא נשארו חייבים, והרגו את סאלח ימים ספורים לאחר שביטל את הברית. דוגמה נוספת היא ההתפתחות בדרום תימן, שמשקפת את המורכבות הפנימית במדינה וכן את מגבלות הקואליציה שמובילה סעודיה ואת המתחים ששוררים בה: משיקולים כלכליים ואסטרטגיים פרטניים של איחוד האמירויות, תומכת אבו דאבי בארגון בדלני ששואף לכונן מדינה עצמאית בדרום תימן, ומתחזקת אותו מבחינה צבאית. לא אחת ניהל הארגון הבדלני קרבות מזוינים עם כוחות ממשלת תימן בראשות האדי, הנתמכת על ידי הקואליציה שאיחוד האמירויות חברה בה.

למרות כמה ניסיונות להשגת הפסקת אש ולכינון שלום בשנים האחרונות, נראה כי המלחמה בתימן רחוקה מלבוא על סיומה. גם אם יושגו הפיוס והרגיעה בעתיד, תהליך השיקום של המערכת הפוליטית, של התשתיות ושל החברה האזרחית במדינה השברירית צפוי להיות מורכב וממושך.

המלחמה באתיופיה: מאבק על זיכרון ועל הסדר העתידי

מלחמת האזרחים שפרצה באתיופיה לפני שנה וחצי "צעירה" מזו שבתימן, אך כבר מדממת מאוד, וכרוכה במשבר הומניטרי עצום, באלימות קשה ובהפרה נרחבת של זכויות אדם מצד כל הכוחות המעורבים. כיום, אחרי חודשים רבים של מצור ומניעת סיוע, מוערך כי למעלה מ-5 מיליון מתושבי תיגראי זקוקים לסיוע במזון, וגם באזורי אמהרה ועפאר, שאליהם זלגה הלחימה, הרעב הולך וגובר. להערכת האו"ם, למעלה מ-2.2 מיליון בני אדם נעקרו עד כה מבתיהם וממחנות הפליטים בתיגראי בלבד. באשר למספרי ההרוגים, ארגונים בינלאומיים מתקשים לספק מידע אמין בנושא, עקב הניתוק המתמשך של אזורי הלחימה מתקשורת וקושי לעקוב מבפנים. לטענת גורמים בתיגראי, מפלגת ה-TPLF ומפלגות אופוזיציה עצמאיות, נהרגו למעלה מ-50 אלף אזרחים ו-100 אלף חיילים. השבוע פרסם ראש צוות מחקר מבלגיה הערכה לפיה מספר המתים מהאלימות, מהרעב, ומהיעדר הגישה לטיפול רפואי ולתנאים בסיסיים, עשוי להסתכם בכחצי מיליון בני אדם.

המלחמה מתמקדת במחוז תיגראי שבצפון אתיופיה ובמאבק בינו לבין הממשלה הפדרלית בראשות אביי אחמד, אולם היא מתקיימת בהקשר רחב יותר של מאבק על שליטה במשאבים וזהות המדינה, ומערבת אזורים ואוכלוסיות נוספות – במחוז אמהרה, אורומיה, עפאר ובנישנגול-גומוז. כפי שמציין חוקר אתיופיה, ד"ר אבישי בן-דרור, הטרגדיה הנוכחית היא חוליה נוספת במאבק על פניה של אתיופיה כיום, על מחוזות הזיכרון של העבר שלה, ועל הסדר הפוליטי והתרבותי העתידי שלה.

בשנות השבעים בא לסיומו שלטון בן מאות שנים של שושלת קיסרות, אמהרית בעיקרה, בהפיכה צבאית ובדיקטטורה האלימה של מנגיסתו היילה מרים. לשלטון זה קמה התנגדות מאורגנת בתנועות מרי על בסיס אתני-אזורי, קטגוריה שצברה חשיבות הולכת וגוברת באתיופיה מאז אותן שנים. קואליציית התנועות שהפילה את שלטון מנגיסתו ב-1991 הבטיחה משטר דמוקרטי וייצוג הולם במסגרת פדרלית לעשרות הקבוצות האתניות-הלשוניות באתיופיה.

למרות ההבטחות, היא יישמה בפועל משטר דכאני, שהחליף את ההגמוניה האתנית הישנה של האמהרים בהגמוניה חדשה של התיגרים, המהווים רק כ-6% ממאה מיליון תושבי אתיופיה. מפלגת ה-TPLF מתיגראי שלטה למעשה שלטון יחידי בשיתוף פעולה עם אליטות מצומצמות בקואליציה שהורכבה משלוש מפלגות על בסיס אתני: של האורומו, של האמהרים ושל עמי הדרום. בתוך כך, הדרגים הבכירים בצבא אתיופיה ובכוחות הביטחון, וגם רבים מהדרגים הבינוניים, היו בדומיננטיות תיגרית. אף על פי שאתיופיה חוותה צמיחה כלכלית ותנופת פיתוח, ההון זרם בעיקר לידי אנשי השלטון ולמעגלים הקרובים.

לאחר מותו הפתאומי של ראש הממשלה מלס זינאווי ב-2012, ששלט מאז 1991, מינתה הקואליציה ראש ממשלה חדש. לשם שינוי, מוצאו היה מבני העמים הדרומיים של אתיופיה, אך הוא נתפס בעיני רבים כעלה תאנה בלבד, המשמר את הסדר הישן. ב-2014 החלו מחאות עממיות, שהתחזקו בהדרגה ושטפו את הארץ, בעיקר מצד הקבוצות שחשו מודרות מהמשחק הפוליטי וחוו נישול מאדמות במסגרת תוכניות הפיתוח של המשטר. המרכזיות שבהן היו האורומו והאמהרה, המהוות יחד למעלה מ-60% מאוכלוסיית אתיופיה. כצפוי, המשטר הגיב באלימות כלפי תנועות המחאה. תקופה זו לוותה בגילויי עוינות רבים כלפי מפלגת ה-TPLF כאליטה שלטונית מובהקת, אך גם כמי שמייצגים את מחוז תיגראי כולו ואת אנשיו.

בפברואר 2018 נאלץ המחליף של מלס להתפטר, וקואליציית מפלגות השלטון בחרה באביי אחמד הצעיר, כיום בן 45, כמי שנועד לענות על הקריאה לשינוי. אביי אחמד בן האורומו, איש ביטחון וסייבר ממשפחה מוסלמית-נוצרית, נתפס כמי שיכול בו-זמנית לפייס את האורומו, להוות גורם המאחד את אוכלוסיית אתיופיה המגוונת, ולהוביל רפורמות אמיתיות. למרות כמה צעדים חיוביים שנקט בתחילה, כגון שחרור אסירים פוליטיים, היתה מדיניותו של אביי שנויה במחלוקת כמעט מראשיתה. בתקופתו חלה עלייה באלימות בין קבוצות אתניות ברחבי המדינה, והוא עצמו יזם מהלכים לא-דמוקרטיים כגון הדממת האינטרנט למשך שבועות וחודשים באזורים שונים, ומעצר של עיתונאים ושל מתנגדים פוליטיים. רבים מאותם מתנגדים באו מקבוצת האורומו, שסירבו לראות בו כמי שמשרת את טובתם ואת טובת המדינה בכללותה.

הסכם השלום הבעייתי שחתם אביי עם הנשיא העריץ של אריתריאה השכנה לסיום סכסוך הגבולות בין המדינות אומנם זיכה אותו בפרס נובל לשלום ובחיבוק של משקיפים זרים רבים, אך עורר חששות מצד נאמני זכויות אדם, ובהחלט מצד תושבי תיגראי הגובלת באריתריאה. ממחוז תיגראי וממפלגת ה-TPLF קמה ההתנגדות הגדולה ביותר לראש הממשלה החדש. הוא מצידו מיהר לטהר את ה"גווארדיה הישנה" – פיטר בעלי תפקידים תיגרים משירותי הביטחון, האשים כמה אחרים בשחיתות או בהתעללות בזכויות אדם, וב-2019 יצר מפלגת פוליטית חדשה, שהתיגרים סירבו להצטרף אליה.

בספטמבר 2020 התעקשה מפלגת ה-TPLF לקיים את הבחירות המחוזיות בתיגראי, שדחה אביי אחמד, לכאורה בגלל משבר הקורונה. לאחר מכן, באוקטובר, אישר הפרלמנט קיצוץ בתקציב שנועד למחוז, צעד שהתיגרים ראו בו הכרזת מלחמה של ממש. נוכח זאת, ההסלמה היתה צפויה. ב-3 בנובמבר 2020 תקפו "כוחות ההגנה של מחוז תיגראי" (TDF) מפקדה של הצבא הפדרלי של אתיופיה בעיר מקלה, בירת המחוז. לטענתם, היה זה צעד מניעתי של הגנה עצמית, עקב פריסת כוחות של צבא אתיופיה בתיגראי, ונוכחות בשטח של כוחות צבא מאריתריאה, בשירות ממשלת אתיופיה. בתגובה לכך, ב-4 בנובמבר הכריז ראש ממשלת אתיופיה על מתקפה צבאית בתיגראי, למען "השבת הסדר" והסמכות של הממשלה. המבצע להכנעת ה-TPLF לא הסתיים מהר כפי שציפה, והידרדר למלחמה האכזרית שמתחוללת כיום.

בחודשים הראשונים ללחימה, כוחות צבא אתיופיה, בשותפות מלאה עם צבא אריתריאה, השתלטו על שטחים רבים בתגראי, תוך שהם מבצעים מעשי רצח והרג המוניים, מעשי אלימות מינית ואונס כנשק מלחמה, שורפים מאגרי מזון ותשתיות חקלאיות ומונעים העברת סיוע הומניטרי. המבצע הקרקעי לווה בהפצצות אוויריות קטלניות על מרכזים עירוניים, והלחימה כולה הניסה עשרות אלפי עקורים לאזורים הכפריים וכן כפליטים אל מעבר לגבול, למזרח סודאן. בין הקורבנות הרבים ישנם עשרות אלפי פליטים אריתראים ששהו במחנות בתיגראי, ובמהלך של חיסול חשבונות מצד המשטר האריתראי סבלו במיוחד ממתקפות, מאלימות מינית ומחטיפות בידי החיילים ששלח הדיקטטור איסיאס אפוורקי. נוסף על המעורבות האריתראית המוכחת, ישנם דיווחים על כך שחיילים סומלים ששהו באריתריאה לצורך הכשרה צבאית, נשלחו גם הם לאתיופיה, מתוך תיאום בין מנהיגי שלוש המדינות.

עם הימשכות הלחימה ספגו כוחות ה-TPLF והצבא האזורי אבדות רבות, כולל בכירים לשעבר בממשל האתיופי הקודם. בד בבד, הצליחו הכוחות התיגרים להתקדם לעבר עיר הבירה אדיס אבבה, ובעיקר מחודש יוני 2021 גם להשתלט בהדרגה על מרבית משטחי תיגראי. נוכח התקדמותם לעבר הבירה, ראש הממשלה אביי אחמד הגביר הילוך בדברי ההסתה כלפי צבא המחוז ואנשיו, ובנובמבר 2021 פנה לאזרחים מן השורה להתחמש ולהתארגן בכל "צורה חוקית" על מנת "למנוע ולקבור את הטרוריסטים מה-TPLF". מאז פרוץ הלחימה הורע לאין שיעור מצבם של תיגרים באדיס אבבה וברחבי אתיופיה כולה, עם מעשי הסתה, רצח, התנכלות ומעצרים של תיגרים בידי הרשויות. בחודשים האחרונים מדווח על כליאה של אלפים במחנות ריכוז מאולתרים, תוך מעשי אלימות והתעללות חמורים.

כמו במקרה של תימן, החשיבות האסטרטגית של אתיופיה, מעצמה מרכזית בקרן אפריקה, מתבטאת ברשימה הארוכה של מדינות שנקשרות במעורבות ישירה ועקיפה באספקת נשק ובמתן תמיכה צבאית ולוגיסטית לצבא הפדרלי. מלבד שכנותיה אריתריאה וסומליה, רשימה זו כוללת את סין, רוסיה, אוקראינה, טורקיה, איראן, ואיחוד האמירויות הערביות. איחוד האמירויות מגלה מעורבות ישירה במלחמה הנוכחית, שכן אתיופיה היא שותפה חשובה באג'נדה הכלכלית שלה במזרח אפריקה. גורמים רבים מתיגראי ומחוץ לאתיופיה טוענים כי כלי טיס בלתי מאוישים שנרכשו בעזרת איחוד האמירויות משמשים את צבא אתיופיה בהפצצות בתיגראי. ניתוח נתוני טיסות מעלה כי לכל הפחות מעורבת אבו-דאבי באספקה צבאית לאתיופיה בהיקף נרחב. למשל, תחקיר של אל-ג'זירה העלה כי בין החודשים ספטמבר לנובמבר 2021 בלבד התבצעו יותר מ-90 טיסות של אספקה צבאית בין איחוד האמירויות לאתיופיה, תוך ניסיון לטשטש עקבות, בין השאר דרך חברות שילוח פרטיות מספרד ומאוקראינה. בצל חשדות בדבר שימוש בנשק כימי נגד תושבי תיגראי במהלך המלחמה, מכון מחקר בלגי מדווח כי נשק זה עשוי היה להגיע לידי אתיופיה מרוסיה, אוקראינה וסין, נוסף על תחמושת מסוגים נוספים.

ארצות הברית, שותפה יציבה של אתיופיה מאז שנות התשעים ואחת הספקיות הגדולות של סיוע כלכלי למדינה בתחומי הפיתוח והלוחמה בטרור, נמצאת בעמדה מורכבת נוכח התנהלות ראש הממשלה אביי אחמד. בזמן שגם יריבותיה וגם שותפותיה תומכות במידה כזאת או אחרת בממשלת אתיופיה, היא קוראת להפסקת אש, מקצה משאבים לתמיכה הומניטרית בקורבנות מתיגראי, ומגנה את האלימות כלפיהם. במאי 2021 הכריזה מחלקת המדינה על החלת מגבלות במתן אשרות לבכירים אריתראים ואתיופים, לרבות מה-TPLF, שעשוי להיות להם חלק בעוולות נגד אוכלוסייה אזרחית במלחמה. כמו כן, היא החלה להגביל את הסיוע הכלכלי והביטחוני שלה לממשלת אתיופיה, ומקדמת סנקציות נוספות כלפי אישים פעילים בלחימה.

כפי שכתבה ל"שיחה מקומית" שרה פסח מהוועד הזמני למאבק למען חבל תיגראי, השתיקה של מדינת ישראל בולטת מול הזוועות המתרחשות בתיגראי. ישראל, שממהרת להתגייס להקלת אסונות ולהגשת סיוע לשותפות דיפלומטיות שלה ברחבי העולם, מתעדפת את קשריה עם מנהיגי אתיופיה ואריתריאה על פני גינוי האלימות ותמיכה בנפגעים. שאלת היחסים מתחדדת גם נוכח הסירוב העיקש של ישראל לזרז קליטת פליטים יהודים מאתיופיה – קבוצות שממתינות לעלייה זמן רב ונמצאות כעת בסכנה יתרה, בעיקר אלו שמוצאן מתיגראי.

הנושא עולה לכותרות ביתר שאת נוכח ההיענות של הממשלה, אומנם בחוסר התלהבות משווע, לקלוט כמה אלפים מפליטים אוקראינה שיש להם משפחות ומכרים בישראל, צעד שלא ננקט כלפי פליטים אתיופים במצב דומה. הערמת הקשיים מצד המדינה על הגעת יהודים מאתיופיה היא עניין היסטורי מתמשך, שנטוע לא רק ביחס הגזעני של הממסד הדתי והמדיני כלפי יהודי אתיופיה, אלא גם בשיקולים דיפלומטיים תועלתניים.

המלחמה העכשווית בתיגראי ובאזורים אחרים מול כוחות הממשלה הפדרלית היא תזכורת לקשיים ההיסטוריים המתמשכים של אתיופיה לתחזק את גבולותיה הרחבים, עם אוכלוסייה מגוונת של 100 מיליון אזרחים מתרבויות ודתות שונות, שבעצמן אינן עשויות מקשה אחת. מצב זה מזמן שוב ושוב פנייה של שליטים לאמצעים דכאניים כדי לשלוט. המעורבות הבינלאומית הנמרצת ומרובת המניעים באתיופיה, וריבויין של קבוצות אינטרסים שונות בתוך המדינה עצמה, מקשות ביותר על סיום האלימות וכינון שלטון יציב, שגם מיטיב עם התושבים באשר הם.