המערב לא יכול "לתת" את אוקראינה לרוסיה, היא לא שלו
בכל הדיון סביב המאבק בין המערב לרוסיה, בין פוטין לנאט"ו, שוכחים חתיכה מרכזית בפאזל: מה האוקראינים רוצים. והם כבר בחרו להיות אירופאים. האלימות של פוטין רק מחזקת את ההחלטה שלהם
לצעירים האוקראינים נראה מופרך לחיות תחת משטר פוטיניסטי כמו לצעירים בברלין או ניו יורק. אוקראינים מוצאים מחסה במטרו של של קייב (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)
לא מפסיקה להדהים אותי המידה המעטה שבה מדברים על אוקראינה בהקשר של המלחמה שרוסיה מנהלת נגדה בימים אלו. אין כוונתי לדיווחים על המלחמה עצמה, על המהלכים הצבאיים, ההרוגים, הפליטים והערים ההרוסות. על כל הדברים האלו, ועל רבים אחרים, מדברים המון. חתיכת הפאזל החסרה היא אוקראינה כשחקנית, שמעשיה עיצבו את המציאות והניעו את שרשרת האירועים הדרמטית.
בעשרים השנים האחרונות, לפחות, עומדות בפני אוקראינה שתי אפשרויות, שני מודלים פוליטיים שהיא נקרעת ביניהם, ושניהם שלובים באופן בלתי ניתן להפרדה גם בבריתות בינלאומיות. אוקראינה יכולה לאמץ מודל דמוקרטי מערבי או, לחלופין, את המודל הסמכותני יותר, בסגנון רוסיה של פוטין.
לכל אחד מהמודלים הללו יש אינספור משמעויות פוליטיות, חברתיות, כלכליות, תרבותיות ואחרות, אבל אם ברצוננו להבין מדוע מלחמה כזאת מתרחשת עכשיו, אנחנו חייבים להבין את האפשרויות שעומדות בפני אוקראינה, מדוע בחרה כפי שבחרה ומדוע תילחם בשיניים ובציפורניים כדי להגן על הבחירה הזו.
המודל ה"פרו-רוסי", שאוקראינה התנהלה ומבחינות רבות גם ממשיכה להתנהל על פיו, רך הרבה יותר מאשר המודל הרוסי עצמו. באוקראינה, עם התרבות הפוליטית שלה הנוטה לאנרכיזם, עם עמה שנוטה להיות לעומתי לכל שלטון, לא היה שלטון אוטוריטרי, וספק אם יוכל להיות. מעולם לא היה שם פוטין או לוקשנקו.
אבל אותה ברית בין מספר מצומצם של אוליגרכים ובין פוליטיקאים מושחתים מהגווארדיה הישנה, התקיימה גם שם. האוליגרכים גייסו את משאביהם העצומים כדי לתמוך בפוליטיקאים, והפוליטיקאים ניצלו את משרותיהם כדי להניח לאוליגרכים לבזוז את עושרה של המדינה ולהתעשר בעצמם. כל זה נעשה בחסות מערכת משפט שאינה עצמאית, תקשורת שאינה חופשית, שוק שאינו תחרותי, חברה אזרחית חלשה ומשטרה, שתפקידה המרכזי הוא לדכא הפגנות נגד המשטר.
יש מי שיטענו שהמצב במערב אינו שונה כל כך. אבל תיאוריות כאלה אפשר לגלגל בעיקר אם חיים במערב. עבור האוקראינים לא היה בזה שום דבר תיאורטי. הם גובלים ברוסיה ומדינות החסות שלה מצד אחד, ועם האיחוד האירופי מהצד השני.
אף שפולין, הונגריה או סלובקיה אינן בדיוק חלון הראווה הנוצץ של אירופה, המצב בהן טוב יותר מאשר באוקראינה ובהחלט טוב יותר מאשר ברוסיה. מספיק לחצות את הגבול כדי להיווכח בזה כמעט מייד, ואני מציע למי שמנתחים פוליטיקה של מדינות לטרוח להסתובב בהן פיזית. זה מלמד מאוד. אני חציתי את הגבולות האלה, ואוקראינים רבים עושים זאת לעתים קרובות. המסקנה מההשוואה היא כמעט בלתי נמנעת.
כמעט בלתי נמנעת, משום שזה גם עניין של גיל, גיאוגרפיה ואינטרסים. אלה גם היו הסיבות לחלוקה המסורתית, שכבר הפסיקה להתקיים, בין המחנה ה"פרו-רוסי" שהתרכז יותר במזרח המדינה ואצל הדור המבוגר יותר, מול המחנה ה"פרו-מערבי".
המכשיר שבאמצעותו הופכים ממדינה פוסט-סובייטית למדינה מערבית הוא התקרבות לאיחוד האירופי. לאו דווקא הצטרפות ממש, כי פרספקטיבה כזאת תמיד היתה רחוקה מאוד. אבל עצם השאיפה להצטרף, עצם ההתקרבות, מועילות כשלעצמן.
מדינה שרוצה להצטרף לאיחוד האירופי נדרשת ליישם שורה של רפורמות: דמוקרטיזציה, דאגה לזכויות אדם ואזרח, מלחמה בשחיתות, עצמאות מערכת המשפט, טיפוח חברה אזרחית, כלכלה תחרותית ושאר הדברים שרוב האוקראינים מעוניינים בהם ממילא. רק שהיחסים עם האיחוד מספקים תמריצים בצורת הלוואות, מענקים והזדמנויות כלכליות.
המעבר מכלכלה פרוטקציוניסטית לגמרי, שבה חילופי שלטון גוררים מכת פשיטות רגל של בעלי עסקים קטנים ועלייתם של מקורבי השלטון החדש במקומם, לעבר כלכלה, שבה יזם יכול להצליח או להיכשל בלי קשר לנאמנותו המפלגתית, טוב כשלעצמו. אבל רפורמה כזאת אטרקטיבית אפילו יותר כשהיא כרוכה בהזדמנויות לעשות עסקים עם האיחוד האירופי. גם רפורמות לא פופולריות כמו שוויון ללהט"ב (בקייב מתקיים מצעד הגאווה הגדול ביותר במזרח אירופה) מתקבלות בהבנה לאור העובדה שהלוואות ומענקים תלויים בהן.
העניין הוא שאוקראינה שהולכת והופכת למערבית ודמוקרטית יותר היא "קזוס בלי" עבור משטרו של פוטין. הסיבה לכך פשוטה, ואין לה קשר לעניינים כמו "התפשטות נאט"ו מזרחה". הסיבה היא שבדיוק כפי שקשרים קרובים עם האיחוד האירופי כרוכים באימוץ המודל הפוליטי שלו, קשרים קרובים עם רוסיה כרוכים באימוץ המודל שלה.
אוליגארכים רוסים, או אוקראינים שמסונפים אליהם, לא יכולים לפעול במערכת כלכלית שאינה פרוטקציוניסטית. הם לא יכולים לשתף פעולה עם פוליטיקאים באופן שבו הם רגילים בסביבה שבה פועלים מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית, חברה אזרחית פעילה וגופים מדינתיים למלחמה בשחיתות, כמו שנדרש מאוקראינה להקים כדי לקבל הטבות מהאיחוד.
אם אוליגארכים ופוליטיקאים שמסונפים לרוסיה לא יכולים להפעיל את המודוס אופרנדי הרגיל שלהם באוקראינה, מוסקבה מאבדת את השפעתה על קייב. לכן, משמעות הדמוקרטיזציה של אוקראינה היא, מבחינת פוטין, הימלטות של אוקראינה מאזור ההשפעה הרוסי, והוא צודק בכך לחלוטין.
עבור פוטין, התרחקות כזאת היא הרבה יותר מאשר אובדן כר מרעה ירוק עבור האוליגארכים הרוסים. זוהי פגיעה אנושה באתוס הלאומי הרוסי, השפלה בלתי נסבלת, לא פחות מהכרזת מלחמה. המלחמה התחילה כבר בשנת 2014, עם ההשתלטות על חצי האי קרים ויצירת "רפובליקות עממיות" בחסות כוחות פרוקסי רוסיים בדונבאס.
מטרת ההתקפה לא היתה לכבוש שטחים וגם לא לסייע ל"בדלנים". למרות ששיעור דוברי הרוסית ובעלי האוריינטציה הפרו-רוסית במחוזות האלו גבוה משמעותית מבכל מקום אחר באוקראינה, מעולם לא פעלה בהם תנועה בדלנית משמעותית. זו הופיעה כבמטה קסם רק עם כניסת שכירי החרב, החיילים נטולי סימני הזיהוי והנשק הכבד שהגיעו מרוסיה.
המטרה היתה להחליש את אוקראינה כלכלית, לפלג אותה פוליטית ולמרר את חיי אזרחיה כדי שיתחרטו על בחירתם במודל המערבי ויחזרו למצבם ה"טבעי" כגרורה רוסית. אבל בפועל קרה בדיוק ההיפך. הנזק הכלכלי נגרם, אבל אוקראינה התאוששה ממנו וחזרה למדדים של לפני המלחמה. מבחינה פוליטית המחנה ה"פרו-רוסי" הצטמצם מחצי מהאזרחים לפני המלחמה ב-2014 לפחות משליש לפני הפלישה שהחלה עשרה ימים. ועכשיו גם החלק הזה נעלם לחלוטין. למרות המלחמה ב-2014, אוקראינה הצליחה לקדם את הרפורמות, גם אם לאט ובקושי.
ביקרתי באוקראינה עשרות פעמים בשנים האלו. הביקור הראשון שלי היה ב-2006, הבא אחריו ב-2013 ומאז 2014 ביקרתי בה כמה וכמה פעמים בשנה. הייתי במקומות רבים, כולל ערי שדה, שיכונים פרבריים וכפרים נידחים. הרושם הברור שלי, שמצטרף למדדים השונים, הוא שהמדינה אכן משתפרת באופן ברור. לא עבור כולם, לא כולם מרגישים זאת, אבל השינוי ניכר מאוד.
מה שחשוב אפילו יותר הוא שמי שמרגישים את השינוי, מובילים אותו, זקוקים לו ותומכים בו הם בעיקר הצעירים. עבור דור העתיד, שנולד סביב התמוטטות ברית המועצות – דור שמחובר לעולם הגדול ומעולם לא חווה רודנות – הרעיון לחיות במשטר דמוי-פוטיניסטי מופרך בדיוק כמו עבור צעיר בן גילם בברלין, תל-אביב או ניו יורק.
הפלישה הרוסית ב-2014 רק חיזקה את המגמה האנטי-רוסית. מצעד צבאי של הכוחות הבדלנים בדונבאס במזרח אוקראינה (צילום: ויקימדיה CC BY SA 3.0)
הפלישה הרוסית ב-2014 שמה על השולחן גם את שאלת ההצטרפות לנאט"ו. הנושא אמנם היה באוויר מאז 1991, אבל מעולם לא קודם. עד 2014 שיעור התמיכה בקרב הציבור באוקראינה בהצטרפות לנאט"ו נעה בין 12% ל-37% בלבד. בזמן הפלישה הרוסית, אוקראינה היתה מדינה נייטרלית, שמעמדה הנייטרלי היה מעוגן בחוקה. רק שמונה חודשים אחרי הפלישה, אוקראינה ביקשה להצטרף לנאט"ו, והתוקפנות הרוסית הקפיצה את שיעור התומכים בכך ל-59%, ערב הפלישה הנוכחית. עכשיו, אפשר להניח, מדובר כבר בקונצנזוס כמעט מוחלט.
סיכויי ההצטרפות לנאט"ו היו קלושים הרבה יותר אפילו מההצטרפות לאיחוד האירופי. למעשה, הצטרפות כזאת היתה בלתי אפשרית. הסכמה של כל חברות נאט"ו להצטרפותה של אוקראינה הייתה, וכנראה נשארה, תסריט דמיוני. היות שנאט"ו לא מצרפת מדינות עם סכסוך פעיל, רוסיה מנעה בהצלחה את האפשרות של אוקראינה כחברה בנאט"ו כבר במלחמה שלה ב-2014.
אבל היות שאוקראינה מצאה את עצמה במצב מלחמה עם מעצמה עולמית, היא ראתה לנכון להתעצם צבאית ובקשת ההצטרפות לנאט"ו סייעה לה בכך, בדיוק כמו שבקשת ההצטרפות לאיחוד סייעה בתהליך הדמוקרטיזציה, גם בלי להצטרף אליו בפועל.
בשנת 2014, צבא אוקראינה היה מוצג מוזיאוני סובייטי. מספר החיילים הכשירים לקרב הוערך ב-6,000 בלבד. זה היה צבא על הנייר. אוקראינה יצאה לבנות צבא גדול ומודרני תוך שנים בודדות. הקשרים עם נאט"ו סיפקו הדרכה, אימון וייעוץ, נשק, ציוד ותורות לחימה עכשוויות. אם זה לא היה נעשה, אוקראינה הייתה חסרת אונים לחלוטין בפני כל פעולה צבאית רוסית.
כך שתוכניתו של פוטין נכשלה. במקום להיחלש כלכלית, פוליטית וצבאית ולחזור לזרועותיה של רוסיה, אוקראינה התחזקה, עברה תהליך של דמוקרטיזציה והתקרבה למערב עוד יותר. חלון ההזדמנויות לסובב את הגלגל לאחור הלך ונסגר. פוטין כנראה הבין שהמאזן פועל נגדו ושהחזרתה של אוקראינה למעמד של מדינה חסות רוסית הולכת ונעשית קשה יותר, ולכן החליט לפתוח במלחמה גלויה, גדולה והרסנית.
רבים טוענים שהמלחמה הזאת נגרמה בגלל מעשיהם של המערב, ארה"ב או נאט"ו. בכך שניתקו את אוקראינה מהשפעתה של רוסיה וצירפו אותה לתחום ההשפעה שלהם, הם אלו שדחקו לכאורה את פוטין עם גבו אל הקיר. אבל הם לא עשו זאת. אלה היו האוקראינים. האוקראינים היו אלה שמרצונם החופשי התרחקו מההשפעה הרוסית והתקרבו למערב.
אפשר לדון הרבה בשאלה עד כמה המערב עודד זאת. לדעתי, הוא דווקא היפנה לאוקראינה כתף קרה למדי, אבל זה גם לא חשוב. השורה התחתונה היא שהמערב לא אילץ את האוקראינים להתרחק מרוסיה. מה שחשוב אפילו יותר, הוא לא יכול היה לאלץ אותם, גם אם היה מנסה. בדיוק כמו שפוטין לא יכול לאלץ את האוקראינים לעשות את ההיפך.
לא מדובר פה במשחק שחמט, ואוקראינה היא לא כלי משחק או משבצת על הלוח. אוקראינה היא יותר מארבעים מיליון בני אדם שיש להם רצונות ושאיפות. פוטין לא מבין זאת. הוא לא מסוגל לתפוס את הרעיון של חברה חופשית, של אזרחים שלוקחים אחריות על חייהם ועתידם. עבורו, בני אדם הם המון חסר פנים שנשלט על ידי מוקדי כוח שמחלקים את העולם ביניהם. לכן הוא חושב שהוא יכול לשכנע את המערב "לתת לו" את אוקראינה.
אבל הוא לא יכול. גם אם המערב – ורבים בו תומכים או לפחות תמכו בזה – יחליט "לתת" את אוקראינה לפוטין, הוא לא יקבל אותה. אוקראינה אינה רכושו של המערב, ולכן המערב לא יכול לתת אותה. אוקראינה היא רכושה של אזרחיה, ולתת את עצמם – אני מניח שזה כבר ברור מספיק עכשיו – הם לא מתכוונים.
שלום בוגוסלבסקי הוא מדריך ומארגן סיורים לימודיים במזרח אירופה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
