newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא רוצים את הקול הערבי? תיתקעו עם הפלונטר שלכם

לפני שנה גנץ בעצם אמר למצביעים הפלסטינים שהקול שלהם לא שווה וזרק אותו לפח. נתניהו ניצל את זה ופירק את המשותפת. אבל זה לא שינה את העובדה שהקול הפלסטיני שוב מכריע כנראה את הבחירות

מאת:

תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 (על סמך 89% מהקולות ולפני ספירת המעטפות הכפולות) הן – שוב – הפגנת כוח של המצביעים הפלסטינים בישראל. בדיוק כמו הקודמות. רוצה לומר – לא רוצים אותנו? סבבה. תיתקעו עם הפלונטר הפוליטי הזה שלכם לנצח.

מצביעים בקלפי בטייבה, 23 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

מצביעים בקלפי בטייבה, 23 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

התוצאות המאוד עגומות האלה רשומות הפעם על שמו של הסמרטוט הפוליטי הגדול ביותר שצמח פה אי פעם, בני גנץ. תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין איך מישהו שם את הפתק שלו בקלפי שוב, לא כל שכן 256,520 מישהו'ס כאלה, נכון לעכשיו. אני רושמת את זה כרגע תחת "תופעות פסיכופתולוגיות שאין להן הסבר". שמישהו אחר יסביר.

לגנץ היתה הזדמנות חד פעמית ובלתי חוזרת להתיר את הפלונטר ולהתמנות לראש ממשלה, לא חליפי ולא ברוטציה שלצד השני לא היתה כל כוונה לקיים. במקום זה, הוא החליט לומר למצביעים הפלסטינים בישראל באופן גלוי, בוטה ומפורש: הקול שלכם לא שווה שום דבר ולהצבעה שלכם אין כל ערך. הוא אמר את זה כמובן גם לכל מצביעיו, אבל הם הרבה פחות משמעותיים פה.

על המכה המורלית הזאת התלבש בנימין נתניהו – ה"גאון" הפוליטי שיש לו רק שטיק אחד בן לפחות 2,000 שנה בספר – ודחף שוב את אותו טריז עייף. בטון שנסדק, כך אומרים לי, קל מאוד לפירוק. ואיחודים פוליטיים הם משהו הרבה יותר שברירי מבטון.

לפני שמתחילים שוב ב"חשבונות הנפש" המעושים והשחוקים הרגילים, בואו נדבר רגע על מספרים. על שיעורי ההצבעה, אולי המספר החשוב ביותר בכל מערכת בחירות בכל מקום. ארבע מערכות בחירות רצופות, התנודות שנרשמות בשיעורי ההצבעה קשורות באופן די מובהק, בהפרש של שברי אחוזים, לתנודות בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית בישראל.

מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

מקור: המכון הישראלי לדמוקרטיה

באפריל 2019 הצביעו 68.5% מבעלי זכות הבחירה בישראל; שיעור ההצבעה בחברה הערבית היה 49.2%. בספטמבר 2019 הצביעו 69.8% מבעלי זכות הבחירה בישראל; שיעור ההצבעה בחברה הערבית עלה ל-59.2%. במרץ 2020 שיעור ההצבעה הכללי היה 71.5%, ואצל הערבים הוא היה הגבוה ביותר מאז 1999 – 64.8%. במרץ 2021 ירדנו ל-67.2%, ובחברה הערבית שיעור ההצבעה צנח לסביבות ה-50% (הנתונים מבוססים על נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, נתוני 2021 הכלליים על נתוני ועדת הבחירות המרכזית).

תוצאות ארבע מערכות הבחירות האלה מראות גם הן דברים די מובהקים: כשיש פיצול פוליטי בייצוג של החברה הערבית (אפריל 2019 ומרץ 2021), כמחצית מבעלי זכות הבחירה הפלסטינים לא מעוניינים להשתתף במשחק; כשיש איחוד, שיעור ההצבעה מזנק (ספטמבר 2019 ומרץ 2020). כששיעור ההצבעה בחברה הערבית מזנק, הייצוג הפוליטי שלהם בכנסת גדול מסכום הפיצולים – 10 ו-11 (נכון לעכשיו) לעומת 13 ו-15. המתמטיקה באמת פשוטה מאוד, וגם רציונלית מאוד.

אצל היהודים המצב ברור ומובהק לא פחות. עם שיעורי הצבעה די יציבים, אנחנו נמצאים במצב של תיקו בין הגנה על נאשם בפלילים לבין סוג די רפה של התנגדות פרסונלית לו. זה כל מה שנשאר מהמערכת הפוליטית פה, אחרי שהליכוד עבר מטמורפוזה ממפלגה למשרד יח"צ לשירותו של נתניהו והזירה התרוקנה לגמרי מכל דיון ערכי או אפילו ענייני בסוגיות אחרות.

האיחודים והפיצולים בשמאל הציוני, אגב, משיגים את התוצאות ההפוכות ממה שאנחנו רואים בחברה הערבית: במערכת הבחירות שבה כולם התאחדו (מרץ 2020) הושג הייצוג הפוליטי הנמוך ביותר – 7 מנדטים בלבד, לעומת 10 לעבודה ומרצ באפריל 2019, 11 לעבודה-גשר ולמחנה הדמוקרטי בספטמבר 2019 ומשהו בין 12 ל-14 לעבודה ולמרצ עכשיו. גם אם זה ייגמר ב-14, אגב, זו אינה סיבה למסיבה, אלא רק תוצאה של התפוצצות כחול לבן.

אתמול בערב שודר מערכון מבריק ב"ארץ נהדרת", שבו טענה הדמות של שאולי במונולוג מרהיב כי הדבר היחיד שיכול לפתור את הפלונטר הפוליטי בישראל הוא מלחמת אזרחים. צפיתי בו ארבע פעמים. הוא הצחיק אותי מאוד, אבל עם הצחוק היתה גם תחושה מאוד לא נעימה שיש בזה יותר מצחוק, שבעצם, הכותבים (וישעיהו ליבוביץ', שאמר את זה לפניהם) צודקים, ואולי באמת שום דבר חוץ מקטטת בריכה שנותנים לה להתפתח לא ייחלץ אותנו מהלימבו.

אבל זה לא נכון. יש דרך אחרת, מדממת הרבה פחות, שלא תדרוש מאתנו להפוך את בית הספר היסודי שלנו לשדה מוקשים. האזרחים הפלסטינים בישראל מראים לנו אותה כבר כמה מערכות בחירות, בצורה ברורה מאוד. הדרך היחידה שלנו לצאת מזה שאינה כרוכה בחורבן מסוג כלשהו היא להתייחס לקול ערבי כשווה בערכו לקול יהודי.

אמון שנשבר בצורה כזאת זה לא משהו שקל לתקן, אין ספק בכך. אבל אם אנחנו חפצי חיים, זה יהיה הדבר היחיד שנעסוק בו עד סבב הבחירות החמישי ואחריו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf