newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא ימין ולא שמאל, כן להדחת "משפחת המלוכה" מבלפור

בני גנץ התעקש אתמול שהוא לא שמאל ולא ימין. גם הג'ינגל שהרקיד את הנוכחים אמר את זה. זו נשמעת קלישאה, אבל מול ממשלת ימין שמסיתה נגד כל מה שזז, זו עמדה פוליטית, והקהל אהב אותה. ארבע הערות על הכנס אתמול

מאת:

1. כן ימין, כן שמאל

מרגע שבני גנץ התחיל אתמול את הנאום שלו בביתן 10 בגני התערוכה, הפרשנים עסוקים כמעט אך ורק בדבר אחד: למדוד את מידת השמאלנות או הימניות שלו ולמצוא איפה הוא נמצא בסקאלה. שלא במפתיע, בליכוד החליטו שהנאום הוכיח סופית שגנץ הוא איש שמאל, והפרשן הימני הבכיר עמית סגל אף הרחיק לכת וקבע שאם גנץ ינהל את המו"מ עם הפלסטינים, הוא "יחזיר את רעננה". לעומת זאת, פרשנים מצד שמאל תיארו אותו כאיש ימין מובהק, "הימין הישן", כפי שהגדירה אותו נועה לנדאו בעיתון "הארץ" הבוקר.

האמת היא שגנץ לא אמר שום דבר שראשי מפלגת העבודה לא אמרו בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אהוד ברק. מפלגת העבודה לא מדברת על סיום הכיבוש או על מדינה פלסטינית עצמאית כערכים חיוביים, אלא כצעדים של אין ברירה במקרה הטוב. הקו הרשמי של מפלגת העבודה בשנים האחרונות, מגובה בניירות עמדה של גנרלים ב-INSS או ב"מפקדים למען ביטחון ישראל", הוא שצריך "לחתור להסדר" עם הפלסטינים, אבל משום שהסיכוי לכך נמוך, עדיף ללכת למהלך חד-צדדי כלשהו. ואם הפלסטינים או האיראנים או חיזבאללה יפריעו בדרך, "נכה בהם בכל הכוח". אפילו ציפי לבני מדברת ככה, שלא לדבר על יש עתיד. גנץ אימץ פחות או יותר את הגישה הזו, רק הוסיף לה את המלה "שלום", שדי נעלמה מהלקסיקון הפוליטי.

אם "שמאל" הוא תמיכה בסיום הכיבוש ובמדינה פלסטינית עצמאית עם ריבונות מלאה, השמאל הישראלי מתחיל במרצ ומסתיים ברשימה המשותפת. אבל השמאל הזה, למרבה הצער, קטן מאוד. גנץ הוא לא מרצ והמשותפת. הוא נע על הסקאלה שבין הימין החדש (סמוטריץ' אולי מציג משהו אחר) למפלגת העבודה, שהדגשים שלהם שונים אבל הפרקטיקה המדינית והביטחונית שלהם פחות או יותר זהה. לכן ניסיון למקם אותו על צד מסוים בסקאלה הזו הוא חסר תועלת.

2. לא ימין, לא שמאל

ססמת הבחירות המרכזית של גנץ היא "אין ימין ושמאל". הג'ינגל הזה התנגן אתמול שוב ושוב בביתן 10. ראינו אפילו אנשים שרוקדים לצליליו.

לכאורה זו ססמה ריקה מתוכן. הרי כולנו יודעים שיש שמאל ויש ימין ויש ביניהם הבדלים עצומים. אבל נדמה שצריך להבין אותה בקונטקסט. גנץ פתח את הנאום שלו באמירה ש"בארץ נושבת רוח רעה, המאבק בין שמאל לימין קורע אותנו; ההתגוששות בין דתיים לחילוניים מפצלת אותנו, המתח בין יהודים ללא יהודים מאיים עלינו". שוב, לכאורה אוסף של קלישאות. אבל במציאות שבה נתניהו התחיל את הקדנציה בהסתה נגד "ערבים שנוהרים לקלפי" ומסיים אותה בהסתה נגד הפרקליטות והמשטרה, ובאמצע הוא ובנט ואיילת שקד והשרים והח"כים בליכוד מתחרים ביניהם מי יסית יותר נגד כל דבר שמריח מערבים או משמאל, האמירות של גנץ מבטאות עמדה פוליטית. והעמדה הפוליטית הזו התקבלה יפה מאוד אתמול בביתן 10. כשמיכאל ביטון, איש מפלגת העבודה עד לא מזמן ומי שמקומו בעשירייה הראשונה נראה מובטח, הזכיר שבמגילת העצמאות הובטח שוויון לכולם ללא הבדל לאום, דת, גזע או מין, האולם רעד ממחיאות כפיים.

לפחות על פי מה שהיה אתמול בערב, נראה שזה ההימור המרכזי של גנץ: לדבר אל החלקים בציבור שלא חושבים שכל הערבים הם רוצחים בפוטנציה, שכל השמאלנים הם אסון, שכל מוסדות אכיפת החוק הם פושעים, או שלכל הפחות לא אוהבים לשמוע את זה בוקר וערב מפי המנהיגים שלהם. אנשים שאולי מגדירים את עצמם כמרכז או ימין ומצביעים כחלון או ליכוד או אפילו ליברמן ואולי גם בית יהודי, אבל אווירת השנאה שמפיצים נתניהו, ארדן, בנט ושקד מרתיעה אותם. בשיח השנאה הזה נתניהו מגייס את הבייס שלו, זה נכון, אבל הבייס הזה עומד על ארבעים מנדטים, אולי חמישים. כדי לשלוט צריך 61 מנדטים. גנץ שם את העין על עשרת המנדטים האחרים. אם יצליח להזיז אליו ארבעה או חמישה מהם, זה יהיה רווח עצום.

האווירה היתה של רצון להחליף שלטון. אירוע ההשקה של המפלגה של בני גנץ אתמול (צילומים: אורן זיו / אקטיבסטילס)

האווירה היתה של רצון להחליף שלטון. אירוע ההשקה של המפלגה של בני גנץ אתמול (צילומים: אורן זיו / אקטיבסטילס)

3. לא נתניהו, כן מהפך

גנץ אמר אתמול ש"עצם המחשבה שיכול לכהן בישראל ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום – מגוחכת בעיניי". היו מי שפירשו אותה כך שהוא לא פוסל הצטרפות לממשלה בראשותו נתניהו, במידה שהליך השימוע לא יסתיים עד הקמתה. ייתכן שהם צודקים, אם כי כל העיסוק בכך הוא די תיאורטי כרגע, לפני שנראה את תוצאות הבחירות. אבל דבר אחד צריך להיאמר על הרוח שהיתה אתמול בגני התערוכה. זו לא היתה רוח של מי שמבקש תפקיד בכיר בממשלה, כמו הקמפיין של כחלון בבחירות הקודמות שכיוון את עצמו לשר אוצר, לא משנה באיזו ממשלה. האנשים באולם לא באו לשם אתמול כדי לדחוף את גנץ לתפקיד שר הביטחון או שר החוץ הבא. התחושה היתה שהם באו לשם כי הם רוצים מהפך. לא רוצים את ביבי בשלטון.

לשם גם כוונו הדברים של גנץ. גנץ לא הציג את עצמו כתיקון לנתניהו, אלא כמי שיחליף אותו, אחרי שיודה לו בנימוס על "עשר שנות שירות". האמירות האלה הלהיבו את הקהל. באירוע כל כך מאורגן, ייתכן מאוד שמחיאות הכפיים לא היו מאוד ספונטניות, אבל עצם העובדה שהן באו במקומות האלה מלמדת על הרוח הכללית. רוח של הדחת "משפחת המלוכה" מרחוב בלפור.

4. אז מי הם "האנשים של גנץ"

היה קשה להעריך אתמול מי בדיוק "האנשים של גנץ". רוב הנוכחים אתמול בביתן 10 היו אלמונים למדי לציבור הרחב. רוב הקהל היו בני 40 עד 50, אם כי היו גם צעירים יותר. רוב גברי ברור, אבל נוכחות נשית נכבדת. ומסקירה לא מדעית של השמות על התגים, נוכחות מזרחית משמעותית. גם שני הדוברים שקדמו לגנץ – הלה שי-וזאן ומיכאל ביטון – היו מזרחים.

פעיל פוליטי שנכח באולם אמר שהוא זיהה שם לפחות 20 פעילים מוכרים ממפלגת העבודה. חוץ מביטון, הסתובב בקהל גם אורן פסטרנק, איש מפלגת העבודה לשעבר עם הכיתוב "מטה" על התגית. גם חיליק טרופר, עוד איש מפלגת העבודה לשעבר, מקורב כנראה מאוד לגנץ. האנשים שמשה (בוגי) יעלון הביא איתו לרשימה הם ממש לא אנשי העבודה: לא יועז הנדל וודאי שלא צבי האוזר. אז האם מדובר במנוע של מפלגת העבודה שעליו שמים מעטפת פח של אנשי ימין? ואולי ההפך? בשלב הזה מוקדם לקבוע. שתי האפשרויות קיימות.

בהכנת הכתבה השתתף גם אורן זיו

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf