newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כששמאלנים טובים משתמשים בטיעונים הכי ימניים בספר

שני דיונים שהתקיימו לאחרונה ברשת מדגימים כיצד בנסיבות מסויימות, גם פעילי שמאל ממהרים להמיר את המאבק לשוויון ולקיחת אחריות בדרישה לנאמנות שבטית. כך נוצר "שמאל של ועדות קבלה" שעסוק בהוקעה והוצאה מהמחנה במקום סולידריות וקידום מאבקים אפקטיביים

מאת:

במקרים שונים, פרקטיקות מפלות ומדירות מוצדקות בשם רצון הציבור. כך בהפגנות האחרונות של תושבים נגד הקמת הוסטל של גמולים בזיכרון יעקב ונגד רכישת דירה על ידי ערבים בעפולה. בשני האירועים, ההתנגדות מנומקת בצורך להגן על הזהות הקהילתית, וברצון לשמור על צביון השכונה או היישוב.

לכאורה קל לפטור את שני המקרים כתגובה ימנית במהותה להתרחשויות קרוב לבית, תגובה אשר מבוססת על חרדות מפני שינוי ומפני זרים. אולם הנימוקים של המתנגדים בשני המקרים חושפים אופני הצדקה שכיחים ונפוצים.

לעיתים קרובות אנו מפריזים בעומק התהום שפעורה בין ימין לבין שמאל. מבחינות חשובות, אנו חיים יחד, וחולקים לא רק גורל משותף אלא גם חשופים לאותן המחלות. בימים האחרונים התעוררו שני דיונים שונים באגף השמאלי של הרשת. הראשון עסק בתמיכת ישראלים בתנועת החרם, והשני בהפרדה בין נשים לגברים באירוע מתוכנן של חב"ד בכיכר רבין. שני הדיונים חשפו עד כמה נפוצה התפיסה בשמה יצאו להפגין בעפולה ובזיכרון יעקב גם בקרב פעילים מהשמאל או המרכז, וכיצד תפיסה זו החליפה עקרונות ודפוסי הצדקה דמוקרטיים.

שלט הפרדה ברחוב בבית שמש. בברוקלין זה לא היה קורה (צילום: יעקב לדרמן1פלאש90)

פגיעה ברגשות הציבור? שלט הפרדה ברחוב בבית שמש (צילום: יעקב לדרמן1פלאש90)

או נאמנות או אזרחות

שני פעילי שמאל, אלון לי גרין ואורי וולטמן, פרסמו בסמיכות פוסטים שביקרו את התומכים בחרם כמי שמפנים עורף לחברה הישראלית ולאינטרסים שלה. הטענה המרכזית בשני הפוסטים פנתה למחויבות של ישראלים לחברה הישראלית ולאינטרסים שלה – מחויבות שהם בוגדים בה, לשיטתם, בתמיכה בחרם. הטענה הזו מפתיעה משתי בחינות. ראשית, ברי שלפחות חלק מתומכי החרם סבורים שהחרם משרת גם את ישראל והאינטרסים של החברה הישראלית. שנית, טענת המחויבות מציגה גרסה אתנית ולאומנית של העיקרון "עניי עירך ועניי עיר אחרת – עני עירך קודמין". הרעיון הוא שהמחויבות של ישראלים (או שמא הישראלים היהודים? לא ברור מהטקסטים) היא בראש וראשונה לישראלים (יהודים) אחרים.

ניתן להשוות גישה זו להנחה המשותפת שעלתה ב"ויכוח" בזמן צוק איתן בין המתנגדים לסקר את המתרחש ברצועה בכלל, לבין התומכים ב"קצת" סיקור, כגון רביב דרוקר. המתנגדים לסיקור טענו שהתקשורת אינה "ניטראלית" ועליה להציג את הצד הישראלי. לעומתם, דרוקר טען שאמנם ראוי להקדיש כ-90% מהיקף הסיקור לנזקים והפגיעה בישראל, אבל בכל זאת נכון לסקר גם את המתרחש ברצועה, כפי שהיה נכון לעשות במקרה של רעידת אדמה שהמוקד שלה הוא בעזה אבל נזקיה גם בישראל. הלא עזה בכל זאת קרובה, והנזק רב, לכן יש מקום לסקרה למרות שכמובן היא רחוקה יותר מהלב מיישובים ישראלים.

מה שנעלם מהטקסט של דרוקר, כמו גם של יריביו לוויכוח, הוא האחריות של ישראלים למה שהם עושים. דרוקר כנראה שכח שהמתרחש ברצועה אינו רעידת אדמה, אלא נעשה על-ידי ובשם הציבור הישראלי, ובלי סיקור נרחב של ההרג והחורבן ברצועה, למעשה ניטלת מהציבור האפשרות לבקר את מעשי או אף פשעי ממשלתו וצבאו. כלומר הוא שכח את תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית.

בדומה, שכחו פעילי השמאל גרין ו-וולטמן את משמעות העובדה היסודית של הדיון בחרם: ישראל אחראית לכיבוש, ועל-כן חובתם של אזרחי ישראל לפעול נגדו בכל אמצעי לגיטימי. כמובן, אפשר וצריך לתהות על מידת התבונה שבחרם. אולם זהו דיון שבו מעמדם של הישראלים אינו עדיף, עקרונית, על זה של הפלסטינים או של משתתפים אחרים.

הנקודה היא שהאחריות לכיבוש – ככל אחריות – קובעת מי קודם למי ומה קודם למה, לא פחות מאשר האחווה הפנימית של כלל ישראל. גרין ו-וולטמן הציבו שבטיות ונאמנות לפני אזרחות ואחריות.

המחוייבות היא בראש ובאשונה לישראלים יהודים אחרים. הפגנה לציון 51 שנים לכיבוש ירושלים המזרחית (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

צביון במקום שוויון

חלק מהמתנגדים לאירוע של חב"ד בככר רבין נדרשו לצביונה החילוני של תל אביב-יפו, ולפגיעה ברגשות החילוניים מהקמת מחיצת הפרדה. על החילונים, כך נטען, להגן על צביון הישובים שלהם ועל אורח חייהם. ההפרדה אינה מכבדת את הערכים החילוניים, ופוגעת ברגשות הציבור. אי לכך, לגיטימי מצד העירייה למנוע את קיום האירוע – בכך היא מגינה על צביונה של העיר ומבטאת את רצונם (ערכיהם, רגשותיהם) של תושביה.

לאירוע של חב"ד קמה התנגדות נוספת ושונה. מתנגדות רבות טענו שההפרדה בכיכר העיר פוגעת בעיקרון השוויון, משפילה נשים, ושהפרדתן במרחב ציבורי זה נותנת לגיטימציה להדרתן. לא במקרה, הועלו בהקשר זה השוואות להפרדות אחרות – על בסיס גזעי, עדתי או דתי.

ניתן לחשוב בטעות שההבדלים בין שני סוגי הנימוקים אינם חשובים: הם מוליכים לאותה המסקנה, ומהי פוליטיקה אם לא צירופם יחד של בעלי השקפות שונות למען מטרות משותפות? אולם זוהי שגיאה. כדי לעמוד על חשיבות ההבדל בין שתי הגישות, נתבונן בסוגיה נוספת. לפני כשבועיים נאמו חבר מרצ אבי דבוש ויו"ר הפורום החילוני ד"ר רם פרומן בהפגנה השבועית בכיכר הבימה. פרומן כתב לאחר ההפגנה:  "גם אבי דבוש ממרצ עוסק בכפייה דתית. במוצ"ש הוא עלה לנאום בהפגנה בהבימה, הוציא את הכיפה מהכיס, שם על הראש וכפה על הקהל טקס הבדלה […] ברגע שדבוש מחליט לערוך טקס הבדלה ציבורי לקהל חילוני , הוא לא מקיים את מצוות דתו אלא משתמש בדת ככלי פוליטי, וחמור מכך, כופה על כמה מאות חילונים להשתתף בטקס בלי לבקש את רשותם." בתגובות אוהדות לפוסט הופיעו נימוקים דומים לאלו שכבר נתקלנו בהם – דבוש שינה את צביונה של ההפגנה (טענה תמוהה בפני עצמה), ברכת ההבדל פגעה ברגשות (חלק מ)המשתתפים, ודבוש "כפה" את ערכיו על ציבור שלא רוצה בהם.

אורי משגב הדגים את הבלבול בין שני סוגי הטענות. הוא כתב על ההפרדה: "אין דבר כזה סובלנות כלפי אי-סובלנות. ו[…] יש דבר כזה שנקרא מרחב ציבורי. מקום ליברל-דמוקרטי לא יכול לאפשר שבמרחב הציבורי שלו יופרו זכויות אדם וערכי ליבה". ומכאן עבר להפגנה ב"הבימה": "בשבוע שעבר הוזמן פעיל מרצ אבי דבוש לשאת דברים בהפגנה בכיכר הבימה נגד השחיתות. גם כיכר הבימה היא מרחב עירוני-ציבורי. […] אז בפתח דבריו דבוש שלף כיפה והודיע לקהל שלפני הכל הוא עורך לו ולהם הבדלה ("אני רוצה לזכות את עצמי ולזכות אתכם"), כאילו היה מטיף אוונגליסטי בחגורת התנ"ך או רב משיחי בכפר חב"ד. זה חוסר נימוס, שלא לומר חוצפה. זו השתלטות בכפייה על מרחב ציבורי שהוא ליברלי וחילוני בהגדרה (וגם השלטת אג'נדה פרטית על הפגנה שנועדה לקדם אג'נדה אחרת). כשפרצה מחאה זוטא, דבוש מיהר להתלונן על "הפחדה". ושוב, זכותו של דבוש לפעול לקיפול אחד הדגלים הבסיסיים של מרצ מאז ומעולם".

מאמרו של משגב וסגנונו מצריכים התייחסות נפרדת, אלם כאן נתמקד בסוגיה שעל הפרק. מהו, אם כך, "הדגל"? הפרת זכויות אדם ופגיעה בעקרונות יסוד ("ערכי ליבה")? לא ולא. מסתבר שהדגל הוא שכיכר הבימה והפגנה נגד השחיתות הם מרחב חילוני מובהק ושזוהי כפייה וחוצפה (!) לשלב ברכת הבדלה בנאום. אבי דבוש, שהוא מהפוליטיקאים המעמיקים והמוכשרים שצמחו כאן כבר הרבה זמן, פגע בצביון החילוני של הכיכר ואפילו ברגשות הציבור, משום שכאדם מסורתי ראה לנכון לשלב בנאומו ברכת הבדלה.

המהלך של פרומן ומשגב דומה לזה של גרין ו-וולטמן, ושניהם מאמצים אופני הצדקה שזרים לתפיסות שהם מתיימרים לייצג. פרומן ומשגב ממירים את טענת הפגיעה בשוויון בטענה על צביון, ותובעים מהמתמודדים במרצ שבטיות ונאמנות לפני אזרחות ומאבק לשוויון. גרין ו-וולטמן, כאמור, ממירים את שאלת האחריות ומה נובע ממנה בתביעה לשבטיות ונאמנות. יתר על כן, בשני המקרים התביעה לנאמנות שבטית מובילה להוקעה והוצאה מהמחנה, וזאת בנסיבות בהן לא נראה שקיימת מחלוקת שמצדיקה תגובה כה עזה.

ד"ר יובל אילון, חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf