newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דו"ח: כך יכולה האקדמיה לקדם חיים משותפים לערבים ויהודים

בשנים האחרונות יש עליה משמעותית במספר הסטודנטים הערבים. אבל השפה והתרבות הערבית עדיין מסומנות כאורחות מבחוץ, ובחדר יש פיל שאסור לדבר עליו. איך הופכים את השהות המשותפת של סטודנטים ערבים ויהודים להזדמנות?

מאת:

דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח שהתפרסם השבוע מציג 23 המלצות יישומיות, לקידום חיים של שוויון, מפגש וייצוג הוגן של ערבים ויהודים במוסדות להשכלה גבוהה. בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בשיעור הסטודנטים הערבים בישראל. המכללות והאוניברסיטאות הם המרחב הציבורי הראשון שבו נפגשים יהודים וערבים, לאחר שהעבירו את שנות הלימודים ביסודי ובתיכון בהפרדה מוחלטת. מפגש זה, יכול להוות בסיס להיכרות הדדית, מתוך יחס של כבוד, שיתוף ושוויון, לא רק לתקופת הלימודים, אלא גם לעתיד. במיוחד נכון הדבר במכללות להכשרת מורות ומורים, אשר יכולים להעביר את מסר החיים המשותפים לתלמידיהם.

כדי להמחיש את האתגר, וגם את ההזמנות, העבירה לי ד"ר וורוד ג'יוסי, אחת ממחברות הדו"ח, את סיפורה של ב', סטודנטית במכללה להכשרת מורים:

"בנעורי הייתי ילדה דתיה באחד הכפרים הערבים המסורתיים. אפשר להגיד שלא הייתי ממש דתייה, כי החברה לחצה עלי להתלבש כפי שהתלבשתי. התחלתי את הלימודים באקדמיה כשאני ועוד כמה סטודנטיות ערביות מהוות מיעוט בכתות. היה לי קשה להסתגל. השפה קשה, המון סטודנטים יהודים שחלק מהם נועץ בי מבטים מוזרים, לינה במעונות רחוק מהבית, זרות וחשש נוראי מכישלון.

עם הזמן ובעידודם של חלק מהמרצים, התחלתי להשתתף בפעילויות ובעבודות עם סטודנטים יהודים, שגם להם היה קשה לעבוד עם סטודנטים ערבים. כעבור כמה חודשים התחלתי לחשוב על עצמי ועל האישיות שלי, והגעתי למסקנה שאני מתלבשת כפי שאחרים רוצים, ולא כמו שאני רוצה באמת, ושאולי הגיע הזמן שאגיד לא. הורדתי את המטפחת וחזרתי לעצמי עם הלבוש שאני רוצה ואוהבת. למרות שהוריי לא אהבו את מה שעשיתי, הם קיבלו את החלטתי.

במהלך הסמסטר השני, התבקשנו באחד הקורסים לעבוד על פרויקט משותף. במקרה התחברתי עם סטודנטית יהודייה והחלטנו לעבוד ביחד. הסטודנטית הזו הפכה להיות חברה קרובה. לפרויקט שלנו קראנו "האחר ואני": כל אחת מאתנו נכנסה לנעליה של השנייה, וסיפרה את הסיפור של האחרת וכן מה היא מרגישה, בלשונה. הפרויקט הצליח והחברות שלנו התחזקה".

הגידול בשיעור הסטודנטים הערבים, תרשים מתוך אתר המועצה להשכלה גבוהה (קישור בטקסט)

ההזדמנות – גידול בשיעור הסטודנטים הערבים

בשנים האחרונות חל גידול מרשים בשיעור הסטודנטים הערבים במוסדות להשכלה גבוהה. בשנת 1957, 99.4 אחוזים מהסטודנטים לתואר ראשון היו מהמגזר היהודי. חמישים שנים מאוחר יותר, בשנת 2007, שיעור הסטודנטים הערבים עדיין היה נמוך ביותר: 10 אחוזים מכלל הלומדים לתואר ראשון, ו- 6 אחוזים מהלומדים לתואר שני.

מאז שנת 2012 מפעילה המועצה להשכלה גבוהה תכנית להנגשת ההשכלה הגבוהה בחברה הערבית, בתקציב רב שנתי של כמיליארד שקלים. נראה כי התכנית נושאת פרי, שכן בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית במספר הסטודנטים מהחברה הערבית. בשנת הלימודים הנוכחית שיעור הסטודנטים מהחברה הערבית הינו 16.2 אחוזים מכלל הלומדים לתואר ראשון, 13 אחוזים מהלומדים לתואר שני, ו- 6.3 אחוזים מהלומדים לתואר שלישי.

אין בעליה הזו די, שכן שיעור האוכלוסייה הערבית מכלל אוכלוסיית ישראל הוא 21 אחוזים, ושיעור הצעירים הערבים בשכבות הגיל הרלוונטיות הוא 26 אחוזים. אולם אם נמקד את המבט על תחום החינוך, ניתן לומר שאנחנו קרובים למציאות הוגנת: שיעור הסטודנטים הערבים במכללות להוראה עומד השנה על 24 אחוזים, ושיעורם בחוגי החינוך ומדעי הרוח באוניברסיטאות הוא 20 אחוזים.

האתגר – המפגש לא תמיד משמעותי

השהות המשותפת של ערבים ויהודים במוסדות להשכלה גבוהה היא הזדמנות, אך נראה שטרם למדנו לנצל אותה במלואה. על כך ניתן ללמוד מתוך קובץ המאמרים: "גשרים של ידע", בעריכת דפנה גולן, יונה רוזנפלד וצביקה אור, שיצא בהוצאת מופת (2017), וכן הספר "תקווה בשולי הקמפוס – סטודנטים פלסטינים וישראלים בירושלים", מאת דפנה גולן, שיצא בהוצאת רסלינג (2018).

מכלל הדברים ניתן לזהות מספר חסמים לשותפות משמעותית בין ערבים ליהודים באקדמיה. אזכיר שניים: ראשית חסם השפה והתרבות. האקדמיה בישראל מתנהלת בעברית, ושנת הלימודים מתנהלת בהתאם ללוח השנה היהודי. מכאן שסטודנטים ערבים לומדים בשפה שאינה שפת אמם, מתנהלים במרחב ששפתם אינה מיוצגת בו, ונדרשים ללמוד או להיבחן בימי חג של עדותיהם. עוד לפני שנגיע לנוכחות משותפת בקורס זה או אחר, כבר מסומנים בני השפה והתרבות הערבית כאורחים מבחוץ.

שנית, חסם הפיל שבחדר, שעליו אסור לדבר: האפליה והכיבוש. גם בקורסים שעוסקים במדעי החברה ובחברה בישראל, נמנעים הסטודנטים והמרצים מלהכניס את המציאות החברתית אל תוך הכיתה. נראה שכל הצדדים מפחדים ממה שעלול לפרוץ משיחה גלויה אודות אפליית הפלסטינים בתחומי מדינת ישראל, שלא לדבר על דריסת זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

"לקמפוסים החינוכיים יש פוטנציאל להיות הכוח המוביל של חיים משותפים בתוך חברה קונפליקטואלית". סטודנטיות וסטודנטים באוניברסיטת חיפה (הדס פרוש / פלאש 90)

"לקמפוסים החינוכיים יש פוטנציאל להיות הכוח המוביל של חיים משותפים בתוך חברה קונפליקטואלית". סטודנטיות וסטודנטים באוניברסיטת חיפה (הדס פרוש / פלאש 90)

"אני אף פעם לא מדברת עם סטודנטים שלומדים איתי. אני אף פעם לא מביעה את דעתי על מה שהם אומרים, או על הבדיחות הרגילות על הערבים שהם מספרים. אני שותקת". כך מעידה סטודנטית פלסטינית ישראלית מהטכניון, באחד המחקרים. "את יכולה לדבר רק על מה שאפשר לדבר. נושאים שאסור לדבר עליהם אינם נדונים". ובדרך הטבע, כולם יודעים מה מותר ומה אסור.

קשר השתיקה באקדמיה מדאיג עוד יותר, אם נזכור שאוכלוסיית הסטודנטים היא מלכתחילה אוכלוסייה משכילה, שסטטיסטית מגיעה מבתים בדירוג חברתי כלכלי גבוה. כלומר, אותו חלק בחברה הישראלית שאמור להיות ליברלי ורציונאלי יותר. זאת ועוד, האקדמיה היא לכאורה מרחב שבו שולט "חופש אקדמי", שכן חופש המחשבה והדעה הוא יסוד היסודות לכל חשיבה המדעית. בישראל, כך מסתבר, גם לחופש המדע יש גבולות מוסכמים בשתיקה. מותר לומר שהארץ סובבת את השמש, אבל כיבוש הס מלהזכיר.

23 המלצות לניצול ההזדמנות

"במדינה שבה מערכת החינוך [מגן ועד תיכון] לחברה היהודית ולחברה הערבית היא נפרדת לגמרי, המפגש במוסד האקדמי הוא לעיתים קרובות הפעם הראשונה שבה יהודים וערבים נפגשים." בנקודה זאת נפתח מסמך המלצות חדש, שנכתב בידי החוקרות וורוד ג'יוסי, מהמכללה האקדמית בית ברל, ראשת מסלול על יסודי במכון האקדמי הערבי לחינוך ומנהלת שותפה במרכז לקידום חיים משותפים, וגליה זלמנסון לוי, מסמינר הקיבוצים ואוניברסיטת בן גוריון.

המסמך "רב תרבותיות וחיים משותפים במוסדות אקדמיים להכשרת מורים ומורות", מציג 23 המלצות יישומיות לקידום מציאות יומיומית של שוויון, הכרה, דיאלוג, מפגש אמיתי וייצוג הוגן. מציאות שכזו, כך מניחות הכותבות, תאפשר חיים משותפים של ערבים ויהודים באקדמיה, ותקנה לפרחי ההוראה כלים לחינוך התלמידים ברוח זאת, כשיעבדו כמורות וכמורים בעתיד.

"אני אף פעם לא מדברת עם סטודנטים שלומדים איתי. אני אף פעם לא מביעה את דעתי על מה שהם אומרים, או על הבדיחות הרגילות על הערבים שהם מספרים. אני שותקת". כך מעידה סטודנטית פלסטינית ישראלית מהטכניון

כל ההמלצות נאספו מתוך התנסויות מוצלחות שקיימות במכללות, מתוך מטרה להפיץ אותן ולממשן במוסדות נוספים. במסמך המלא מובאות דוגמאות ודגשים ליישום. ההמלצות מחולקות לשלוש קבוצות נושאיות, בהתאם לחסמים שהוזכרו:

א. המלצות לקידום נוכחות של השפה והתרבות הערבית: הנכחה והנגשה של המרחב הציבורי בשפה הערבית; התאמה של קורסי הכנה בשפה העברית לסטודנטים ערבים; הוראת השפה הערבית לסטודנטים דוברי עברית; קיום קורסים בודדים או קבוצות הדרכה בשפה הערבית; הנהגת לוח שנה אקדמי משותף לכל הדתות; קיום פעילות תרבות רב תרבותית, והיכרות של הסגל האקדמי עם מערכת החינוך הערבית, ועם התרבות הערבית, כלומר הרקע שממנו מגיעים הסטודנטים הערבים.

ב. המלצות הנוגעות לתכנים הנלמדים: הגדרת חלק מהקורסים כקורסי דיאלוג העוסקים בקונפליקט היהודי-ערבי; פיתוח קורסי דיאלוג בשילוב אומנויות; קורסים המאפשרים לימוד של מודלים לחיים משותפים; קורסים העוסקים ברב תרבותיות; שילוב יחידות לימוד וסיורים, למשל בערים המעורבות; שימוש במאמרים ובספרים של חוקרים וחוקרות ערבים; הכשרת סגל להוראה בקבוצות מעורבות.

ג. המלצות על שנויים מבניים: פתיחת מרכזים ייחודיים העוסקים בחיים משותפים; קביעת בעל תפקיד לריכוז הנושא וכתובת לפניות הסטודנטים; ייצוג ערבים בסגל היחידות האקדמיות; מלגות ייחודיות לעיסוק בתחום היהודי-ערבי ולקידום סטודנטים ערבים; עידוד מחקרים בנושא יחסי יהודים וערבים; כינוס צוותי חשיבה ופיתוח; עידוד אקטיביזם בתוך המוסד; ופרסום ונראות של כלל הפעולות.

לסיכום, כותבות החוקרות: "במציאות המורכבת שבה אנו חיים, לקמפוסים החינוכיים יש פוטנציאל להיות הכוח המוביל של חיים משותפים בתוך חברה קונפליקטואלית, תוך מחויבות לבירור הסוגיות המרכזיות. אנחנו מאמינות שאימוץ ההמלצות המוצעות במסמך זה על ידי המוסדות האקדמיים וההתמדה בביצוען ישפיע באופן משמעותי וארוך טווח על החיים המשותפים, גם אחרי תקופת הלימודים". אמן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf