יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שלושה עשר: מסוחרר
המסע מגיע לדרום תל-אביב, ובין בליל הריחות, השפות והקולות, הוא נזכר: על מנת להצליח, הוא מוכרח להיות חתרני
בארץ הזאת, די להתבונן בדברים קצת אחרת, וכבר הראש מתחיל להסתובב
וכך ביצע הפרוייקט תפנית רעיונית קיצונית, דומה מאוד לתפנית שביצעה תמונת העולם הפוליטית שלי בשנים האחרונות. פעם האמנתי אמונה שלמה בדיכוטומיה, ומכאן – בפתרון שתי המדינות. כך ראיתי את המפה: ממערב לקו הירוק צריכות הבריות לשיר את לורד בעברית, ממזרח לו: בערבית. בשלב זה, כתוצאה מהתפתחויות והבנות רבות מכפי שיפורטו כאן, הפסקתי להאמין בקווים. החשוב מכל מבחינתי היה שכל הדרים בין הירדן לים יחיו חיים סבירים.
התחלתי חולם על שיטה דמוקרטית אחת, במסגרתה יוכל כל אדם להניף כל דגל עימו יזדהה, אבל אף דגל לא יגבור על זכויות אדם בסיסיות וערך השוויון. הבעיה כאן היא של דומיננטיות. חברה אחת מנציחה באלימות את שלטונה על אחרת. אם נעודד את שתי החברות להכיר במגוון הזהויות הקיימות בתוכן, יעודד הדבר שוויון. הרי מרגע שהחברות לא יחוו את עצמן כשתי מתאגרפות בזירה, מרגע שיהיו לא שתי, אלא מליוני זהויות, לא תהיה הזכות או היכולת לזהות אחת לגבור על האחרות.
חשיבה כזאת נתפשת כחתרנית למדי בישראל של ימינו, אבל הנה מה שלמדתי ממירה עוואד במסע הארוך צפונה: על מנת שיצליח פרוייקט לורד שלי, הוא חייב להיות חתרני. אין מעשה יותר חתרני מלסרב לחשוב כפי שדורשים מאיתנו לחשוב. כל חיי לימדו אותי לחשוב "עלינו" ו-"עליהם". אפילו במהלך שנות ה-90 רוויות התקווה, כש-"הם" היו פרטנרים אפשריים לשלום, עדיין הם היו "הם". פרוייקט לורד איפשר לי לראשונה לנטוש בהחלטיות את הפרדיגמה הזאת. הפסקתי להגות בשיתוף פעולה עם האחר. כולנו היינו "אנחנו", וכולנו על כן אחרים. זהו רעיון שחותר הן תחת הציונות והן תחת הלאומיות הפלסטינית.
> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה
החלק הקל נגמר
לרותי נקבעה פגישה בפינה של העיר שלא מרבים להתייצב בה לפגישות: שכונת התקווה. הצטרפתי אליה לטיול. ימי ינואר האחרונים היו אביביים והרחובות שטופי השמש היו תענוג.
הקפנו את התחנה המרכזית, חולפים על פני הבלוק האחד שבו ניתן היה פעם להשיג מוזיקה מזרחית בקלטות, לפני שהומצאה המילה "קלטת". המוזיקה שהתנגנה לאורכו היום תפשה את אוזני. הקצב היה מזרח אפריקאי בבירור, אבל יותר רוגע מזה של הצלילים האתיופים שהכרתי. הלשון היתה ערבית. מרבית מבקשי המקלט באזור הם אריתריאים ומיעוטם סודנים. אלה היו צליליה של סודן.
הלכנו ברחוב נווה שאנן, שהיה פעם רחוב הסנדלרים. חנויות נעליים ישנות, רבות מהם בבעלות של עולים מפרס, עדיין פתוחות בצידיו. ביניהן ניתן למצוא מסעדות אריתיאיות לרוב, מכולת פיליפינית, בר רומני וחנות הודית שבחלונה אינספור משחות מסתוריות. המדינה כמעט שאינה מעיינת בבקשות מקלט ואוסרת מבקשי מקלט מבלי שעמדו לדין. היא מגרשת מהגרי עבודה לעתים קרובות, יחד עם ילדיהם שנולדו בארץ. האנשים האלה כמעט אף פעם אינם נספרים כחלק מהמשוואה הישראלית, אלא שגם הם מרכיבים את מאזל הזהויות שלה. לורד תצטרך להיות יותר פורה מבאך כדי לספק שירים לכל הלשונות הללו.
ממזרח לכביש המהיר, התערובת נותרת מבלבלת. ישבנו לצהריים במאפיית הסלוף בשוק התקווה. האוכל שהוגש לנו דמה מאוד לזה שאכלנו אצל נחמה בכרם, ביום שבו הכל התחיל. עכשיו ראיתי אותו אחרת. הוא חייב אותי למצוא מישהו שישיר בערבית תימנית.
"אני חולמת לחיות בעולם שבו הסחוג הירוק חריף כמו הסחוג האדום", אמרה רותי.
"כאלה דאגות פשוטות יש לך".
"למה, מה מדאיג אותך?"
"תקשיבי למוזיקה", התריתי, "תקשיבי לשיר שמתנגן כאן. את שומעת אותו?"
זימזמתי איתו:
The easy part's over now
We've come to the end
The easy part's over now
And the hard part begins…
"זה צ'ארלי פרייד. זה קאנטרי משנות החמישים. זה מה שהם מנגנים במזנון ג'חנון. ברגע שאת פוקחת את העיניים ובאמת מביטה בארץ הזאת, היא מטורפת לחלוטין. איך אני אמור לבחור חמש או שש שפות לפרוייקט? מה הן יהיו? עד כה יש לנו יידיש וצרפתית, וזה שילוב כל כך שרירותי שהן נראות כמעט לא רלוונטיות. ומה רלוונטי? ואיך אמצא את האנשים הנכונים שישירו בשפות הנכונות? זה יותר מדי. כל המקום הזה הוא יותר מדי".
אופק כורדי
נזקקתי לעזרה, לקהילה תומכת. כמה ימים לאחר מכן נפגשתי בקפה בכיכר דיזנגוף עם הדי ג'יי, עורך הדין והפעיל המזרחי אופיק טובול. הוא עורך את הבלוג "קפה גיברלטר" שמציג מוזיקה בקונטקסט של זהויות ופוליטיקה חברתית.
שאלתי את אופיר האם יעלה באתר קול קורא למוזיקאים להשתתף בפרוייקט שלי. הוא סיפר שזה עתה פירסם "קפה גיברלטר" קול קורא דומה לפרוייקט של זמרות ישראליות. הוא לא רצה לבלבל את הקוראים בקול קורא נוסף, לא בשלב זה.
"אבל אופיר!" התחננתי, "מה אני אעשה? אני לא יודע מאיפה להתחיל?"
"נסה את אילנה אליה", הציע, "היא מתה על היפ הופ".
"אילנה אליה, ששרה בכורדית?" הנה היה שם שהכרתי ואהבתי, "היפ הופ? באמת?"
"או-או," אופיר הציץ בנייד, "נראה לי שהרגע פרצה מלחמה".
שלפתי מיד את שלי. שני חיילים ישראלים נהרגו על ידי חיזבאללה בגבול לבנון, ללא ספק בתגובה על תקיפת צה"ל שיירת של חיזבאללה בסוריה כמה ימים קודם לכן.
כיכר דיזנגוף המשיכה מזמזמת סביב שני גברים מבוהלים. למה שלא תתחיל מלחמה? התזמון: שבעה שבועות לפני הבחירות, היה נוח, כך הסכמנו. התפרצות נאה של אלימות בגבול הצפון תבהיל את הבוחרים אל בין זרועותיו של נתניהו ותבטיח לו נצחון. מה יהיה אז על פרוייקט הזמרות של אופיר? מה יהיה על פרוייקט לורד שלי? איך ניתן ליצור אמנות במקום כזה?
מלחמה היא דבר מפחיד, ולא רק בשל אלימותה. היא מטביעה כל חשיבה אלטרנטיבית בגאות של פוליטיקת "אנחנו והם". זוהי תופעה שאני אוהב לכנות "פלישת חוטפי הגופות". היא תמיד מתרחשת. כולם מדברים אותו הדבר. זה כל כך מדכא ומפחיד, שהיצירתיות דועכת כליל. נפרדתי לשלום מאופיר וטיילתי לי בלב דואב במעלה דיזנגוף. לא היתה לי אנרגיה. לא עמדתי לצלצל לאילנה אליה, למרות טעמה האקלקטי. האיום במלחמה חיסל את כח הרצון שלי. פחות משישה חודשים חלפו מאז המלחמה האחרונה בעזה, שהותירה שם כמעט 600 ילדים מתים. המציאות המדממת הזאת, אלוהים. מישהו יכול להאשים אותי בכך שפיתחתי אובססיה על לורד? על ניו זילנד?
נזכרתי ביום בו תירגמתי את "העונה לתספורת קצרה". בלבושן העברי, מילות השיר הפתיעו אותי. הן תיארו בחדות ובדיוק כמיהה מקומית מאוד.
פיצוץ בידיעות
ונערות עם מחשבות קפואות
מהם ברחנו אל כסאות
הנוח בבריכה.
שם באמת רציתי להיות, במקום פשוט יותר. ניסיתי להגיע אליו על כנפיהם של שירים. אם אי פעם אגיע אליו, לא אחזור יותר. אני לא יכול להסתדר יותר עם הבית. שיזדיין הבית. שיזדיין הבית!
דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
