newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם הכתבים הצבאיים צריכים לקחת אחריות

מאז 7 באוקטובר, התקשורת הישראלית היא ברובה פארודיה על עיתונות. אבל גם לפני כן, לא היה ניתן למצוא בה שום ביקורת רצינית על הצבא. זה חלק מהמחדל שתפס את ישראל לא מוכנה להתקפת חמאס

מאת:
דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, בהצהרה לתקשורת, ב-16 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

גם התקשורת הישראלית צריכה לתת דין וחשבון לציבור. דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, בהצהרה לתקשורת, ב-16 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"עזבו אתכם מחיזבאללה

עזבו אתכם מאיראן

עזבו אתכם מחמאס

תקשיבו מה שקורה כאן מאחורי זה הסיפור

אהרון חליוה ראש אמ"ן שיחקת אותה

חכו, פרטים בקרוב".

אמיר בוחבוט, כתב צבאי ב"וואלה", 15 באוגוסט 2023

מאז 7 באוקטובר, התקשורת הישראלית היא ברובה פארודיה על עיתונות. צופה ישראלי ממוצע כנראה יגלה שבעזה הופצצו למוות יותר מ-10,000 ילדים רק אם יקרא את 84 העמודים של תביעת דרום אפריקה בהאג, ולא יידע שיש הפגנות בישראל נגד הממשלה. הוא ייראה אינספור כתבות על הכעס של העזתי הממוצע נגד חמאס, אבל לא על זה שיש סיכוי גבוה שאותו עזתי ממוצע סובל מרעב ואיבד קרובי משפחה.

>> דיווחים מהשטח בעזה

אולי קשה להאשים את התקשורת. אחרי הכל, זה מה שהציבור הישראלי רוצה לשמוע – שאין בעזה חפים מפשע; שהצבא העוצמתי אוטוטו מנצח; שבניגוד לכל הראיות, רק לחץ צבאי ישחרר את החטופים, שבינתיים רק יותר מהם מתים; ושכל העולם שונא אותנו.

אם במקרה מתפרסם שיורים בחטופים, צצה שחקנית חיזוק כלשהי ואומרת שגם מחבלים מניפים דגל לבן. אם כל השוליות האלה של דובר צה"ל, דניאל הגרי, היו לובשים שמלה ורודה, היה ניתן לדמיין שרי צ'ון-הי, הצפון קוריאנית האגדית, חזרה מהפנסיה.

זה כנראה אחד ממחירי המלחמה. כפי שהיטב עקיבא נוביק לנסח, אפשר שתפקידם של העיתונאים הוא גם להרים את המורל המושפל. אבל כדאי להתעכב על התקשורת של לפני 7 באוקטובר, בייחוד זו הצבאית, או כפי שראוי לכנות אותה, התוכים של דובר צה"ל.

למשל, בחמשיר המצוטט למעלה, הכתב הצבאי של "וואלה" משתפך כחודשיים לפני המלחמה על ראש אמ"ן המופלא ותוכניותיו הטרומיות. ובכן, קיבלנו זמן לא רב לאחר מכן הדגמה מאוד יפה לכך. ואם צוללים לכתבות של בוחבוט, מוצאים עוד עשרות מסוגה בשנתיים האחרונות, אבל אפילו לא תחקיר אחד על הצבא. אם נאמרה ביקורת כלשהי, היא היתה נגד אנשי מילואים סרבנים.

בוחבוט כמובן לא לבד. עמו נמצאים, בין השאר, יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", שמהלל את הצבא בקביעות, ולוקח הפסקה מדי פעם כדי להלל את הימין, או לספר ששום כוח לא זז מעזה ב-6 באוקטובר – רק כדי לגלות שזה שקר. אם הוא מפרסם משהו על ראש אמ"ן חליוה, זו ידיעה מפרגנת, שכוללת עיסוק בזמן שבו הוא "צלל עמוק לעסקי חיי הלילה הסוערים של תל אביב".

נמצא שם גם חנן גרינווד מ"ישראל היום", עם כתבה על "קפיצת מדרגה ביכולתנו המודיעינית". וניר דבורי ויונית לוי בראיון פרישה קשוח עם הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, שבו מספר כוכבי על השנתיים השקטות והרתעת חמאס. למעשה, זה כולם. במעט הפעמים שפורסמו "תחקירים" של כתבים צבאיים בעיתונות הישראלית, הם היו למעשה תחקירים פנימיים של הצבא, ולא תחקירים עיתונאיים.

דוגמה עדכנית ומדהימה היא הירי של חיילי גדוד 17 בחטופים יותם חיים, סאמר א-טלאלקה ואלון שמריז, שאף שמדובר על ירי שמעלה מחשבות על ההתנהגות השוטפת של החיילים לפלסטינים שהם פוגשים, ואף שמדובר בגדוד שלפי תחקירים, כבר ירה בפלסטינים שנכנעו – כל מה שפורסם בעיתונות הישראלית בעניין היו ממצאים שבהם צה"ל חקר את עצמו.

יש מחיר להסתרת האמת

לפני כעשור פרסמתי כאן שורת תחקירים תחת הכותרת "רשיון להרוג", שעסקו בתיקי מצ"ח שכללו מעשי רצח ברורים שביצעו חיילים; נערים וילדים פלסטינים שנורו בגבם או בראשם; זיופים ושקרים בחקירות, מגובים במסמכים של הצבא עצמו; ילדים שהופצצו מכלי טיס לא מאוישים (אז עוד אסור היה לספר שזה קורה, בגלל חרפת הצנזורה). כל החומרים היו שם, מחכים להיכתב. נדהמתי מכך שאני, בזמני הפנוי, יכול לבצע משהו שמעולם לא נעשה על ידי כתב צבאי. לא הבנתי מה הם עושים אם לא את זה.

כשצורפתי לקבוצת כתבים של דובר צה"ל, הבנתי שפעמים רבות הם פשוט לוקחים את הודעות הדובר, מורידים את הייחוס, ומפרסמים אותן כידיעות עיתונאיות. יום עבודה. המצטיינים שבהם מוזמנים מדי פעם לצפות בצעצוע חדש שצריך קצת יח"צ כדי לייצא אותו לדיקטטורה תורנית, ומפרסמים ידיעה בלעדית כיצד נוסה בקרב. כמעט כל מקרה שחקרתי ושדו"צ הפיץ לגביו ידיעה שקרית, היא צוטטה ללא ייחוס, אבל בקול פסקני.

אני מבין איפה אני חי. אני מבין שלא אראה אותם מתחקרים מעשי רצח של פלסטינים או הפצצות בעזה, כי למחרת התחקיר הם יישארו ללא מקורות וללא עבודה. אבל יש לזה מחיר גבוה מזה. הציבור לא מרוויח דבר כשמסתירים ממנו את האמת. להיפך. המחיר של היותם תוכים של דובר צה"ל הוא שלי, כתושב הדרום, לא היתה דרך לדעת שהצבא הפקיר אותי ואת כל הדרום הישראלי.

לא יכולתי לדעת שהוזזו כוחות מהגבול עם ארגון טרור מדינתי לסוכה בחווארה. לא היתה לי שום דרך לדעת שהצבא מתבסס לחלוטין על היכולת להתריע לפני מלחמה, ולא עושה את תפקידו כמעט היחיד, להגן על הגבול. בתור אזרח, אפילו מודע מהממוצע, לא יכולתי לדעת שאין למעשה בכל הדרום כוחות שמיועדים להגן על היישובים בתרחיש של פריצת קו הגבול, ושביום בהיר אחד יכריעו כמה טויוטות אוגדה שלמה מתוקצבת במיליארדים, שכל הפיקוד, בטמטום שלא ייאמן, יושב באותה נקודה ברעים.

זה כמובן לא רק אני. לתקשורת במדינה דמוקרטית יש תפקיד, תפקיד חשוב. זו אחת הסיבות שדמוקרטיות אמיתיות חזקות. למרות מה שאנחנו אומרים בהאג, אין לנו מערכת משפט שמפקחת על הצבא, אין מערכת ציבורית שמפקחת על תקציבו, ובעיקר אין עיתונות שמבקרת אותו.

עיתונות ותחקירים הם הדרך של הציבור לדעת מהי המציאות, כדי לדרוש את תיקונה כשצריך, הדרך היחידה שמאפשרת לציבור לפקח על הממשלה שלו. התופעה המדהימה שמדינת צבא כמו ישראל למעשה נעדרת תקשורת צבאית ביקורתית היא אבסורד מוחלט. אחרי שהפוליטיקאים והצבא ייקחו אחריות, גם התקשורת הישראלית צריכה לתת דין וחשבון לציבור היכן היתה עד היום. וגם ממנה יהיה מי שיצטרך ללכת הביתה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf