newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו והצבא משלימים עם מלחמה לאין קץ, הציבור פחות

משפחות החטופים שמבינות שהמלחמה לא תשיב את יקיריהן, תושבי הצפון ועוטף עזה שמסרבים לחזור באין פתרון ארוך טווח, ומחנה השמאל – כולם מבינים שמלחמה אינסופית היא מתכון חסר תוחלת לאסון מתמשך. השאלה אם יוכלו להתאחד

מאת:

בפועל, הצבא התחיל ליישם את השלב הבא של המלחמה. הרמטכ"ל, הרצי הלוי (צילום: פלאש90)

קשה למסגר את תמונות הטנקים של אוגדה 36 היוצאים מרצועת עזה כ"תמונת הניצחון" שהצבא, הממשלה והציבור בישראל חיכו לה. עם כל הדיבורים על כך ש-17 מתוך 24 הגדודים של חמאס "קרסו", ששליש מהלוחמים של הארגון, 9,000 מתוך כ-30,000, נהרגו, ושהצבא הישראלי שולט ב"60 אחוז" משטחה של הרצועה, ברור לכולם ששתי המטרות של המלחמה – חיסול היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס ושחרור בני הערובה – לא הושגו.

עצם האמירות היוצאות גם מהצבא וגם מהדרג הפוליטי, על כך שהמלחמה תימשך עוד שנה וכי 2024 כולה תתנהל ב"מוד מלחמתי", מלמדות כמה ישראל רחוקה מהשגת המטרה הראשונה. גם הסבירות שבגוגל קלנדר של יחיא סינוואר כתוב שב-1 בינואר 2025 הוא נכנע, אינה גבוהה. לגבי המטרה השנייה, התמונות המחרידות של שניים מהחטופים, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, בסרטון ששחרר חמאס מאשרות את מה שרבים מאוד בישראל – בוודאי במשפחות החטופים, אבל גם הרבה מעבר להן – מבינים: אם המלחמה תימשך עוד שנה, הסיכוי שמישהו מהחטופים יישאר בחיים הוא נמוך מאוד, וזה בלשון רכה.

מה שבעצם מלמדות התמונות של הכוחות היוצאים מעזה (בתקשורת הערבית קוראים לזה "נסיגה", לא בלי סיבה) הוא שבפועל, הצבא התחיל ליישם את השלב הבא של המלחמה. אפשר לקרוא לו שלב ג', ואפשר לקרוא לו בשם שיהיה יותר מובן לישראלים מעל גיל מסוים: מודל דרום לבנון. רצועת ביטחון שאמורה לשמור על הישובים הישראליים ליד הגבול, תוך שימוש בכוחות צבאיים קטנים יחסית שמתמודדים עם מלחמת גרילה מתמשכת, ואגב היעזרות בכוחות מקומיים שלוחמים תחת חסות ישראלית ומנהלים אזרחית את השטח.

בלבנון, השלב הזה התחיל אחרי סיום "השלב העָצִים" (המלה הזו לא היתה אז קיימת במילון) במלחמה ב-1985, ולפי פרופ' יגיל לוי, אלמלא אסון המסוקים ב-1997 והלחץ הציבורי שנוצר בעקבותיו, הצבא היה ממשיך בו עד אין סוף, גם במחיר של 20 חיילים הרוגים בשנה. עכשיו הצבא בונה כבר בפועל "רצועת ביטחון", או "אזור חיץ"' בתוך שטח הרצועה, ולטובתו הוא כבר הרס כמה שכונות שלמות בעזה ובח'אן יונס. לפי הצבא, השילוב בין "רצועת הביטחון" הזו, הפצצות מאוויר ופשיטות קרקעיות לתוך הרצועה, וחיזוק המיגון ביישובי העוטף יכול בהחלט להיות מצב של קבע. כרגע מדברים על שנה, אבל כפי שהראה הניסיון בלבנון, גם 15 שנה באות בחשבון.

אף שהצבא התחיל כבר לממש את השלב הזה, והוצאת אוגדת 36 היא חלק ממנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא אימץ אותו, לפחות פומבית. במסיבת עיתונאים לרגל היום ה-100 למלחמה, התעלם נתניהו משאלה על שלב ג' ואמר כי "אנחנו ממשיכים במלחמה עד הסוף, עד הניצחון המוחלט", הכולל את חיסול חמאס והחזרת החטופים. נתניהו גם אמר שישראל לא תסיים את המלחמה "בלי לסגור את הפרצה" בגבול הדרומי של הרצועה, בינה ובין מצרים, מה שאמור להיות כרוך בכיבוש העיר רפיח, כולה או חלקה, עם מיליון וחצי הפלסטינים המצטופפים בה, והשתלטות על ציר פילדלפי.

לא מעורר זיכרונות טובים בצבא. פלסטינים ומצרים על ציר פילדלפי, 13 בספטמבר 2005 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

השם "ציר פילדלפי" לא מעורר זיכרונות טובים בצבא, ובאופן כללי נראה שאין שם התלהבות "לסגור את הפרצה" בדרום הרצועה, שכן פירוש הדבר הוא שישראל תשלוט באופן מלא ברצועה כולה, ומלאכת השליטה הזו תוטל על הצבא. אבל מעבר לחילוקי הדעות ההולכים וגדלים ונעשים גלויים בין נתניהו ואגף "המלחמה עד הסוף" בממשלה (בראש ובראשונה בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, אבל גם אחרים) מצד אחד ובין הצבא ובני גנץ מצד שני, יש מכנה משותף בין הגישה של הצבא לגישה של נתניהו: שניהם מניחים מלחמה ללא קץ.

מה שנתניהו והצבא לא אומרים בפה מלא, אבל משתמע מהכוונות שלהם, הוא שהם משלימים למעשה עם נוכחותו של חמאס ברצועת עזה. במודל הדרום לבנוני שמקדם הצבא, חמאס הוא האויב שנגדו ממשיכים במלחמת מתמדת, וברור שהוא ישמר יכולת שלטונית וצבאית בשטחי הרצועה שישראל לא תשלוט בהם.

האשליות של נתניהו

נתניהו מנסה לפזר אשליות כאילו בעזה ישלוט שלטון אזרחי כלשהו שאיננו חמאס ואיננו הרשות הפלסטינית, אבל ספק אם הוא עצמו מאמין שניתן לשחזר בעזה ב-2024 את הניסיון של "אגודות הכפרים" ושלטון חמולות שנכשל בגדה לפני 40 שנה. המלחמה הנצחית שנתניהו מבטיח לנו היא נגד חמאס, ומשום כך עצם ההבטחה הספרטאית של נתניהו (מלשון ספרטה) מגלמת בתוכה את המשך קיומו של חמאס, שכן בלי אויב, אין מלחמה.

103 ימים מתחילת המלחמה, שבהם המטרה של מיטוט החמאס לא הושגה (ויש מי שיאמר שאפילו התרחקה, לאור התמיכה ההולכת וגוברת בו בציבור הפלסטיני), נראה שהדרך הכי יעילה, אולי היחידה, "להזיז" את חמאס היא דרך הסכם מדיני, שיכלול הקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת שתשלוט גם בעזה וגם בגדה ותחליף את ממשלת חמאס; הפסקת אש עם פיקוח בינלאומי ו/או ערבי משמעותי על היכולת של חמאס להפעיל את כוחו הצבאי; ופתיחת אופק כלשהו להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים.

ב-1990 אריאל שרון פוצץ את ועידת הליכוד כאשר השתלט על המיקרופון והתחיל לצעוק "מי בעד חיסול הטרור?" בניסיון לאתגר את ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. על אותו משקל, אפשר לומר היום שמי שרוצה "לחסל" את שלטון חמאס בעזה צריך לחפש הסכם מדיני. הארכת המלחמה – בחלקים מהרצועה, כפי שמציע הצבא, או בכולה, כפי שמציעה סיעת "מלחמה עד הסוף" של נתניהו והימין הלאומני-משיחי – פירושה שימורו של חמאס. אולי מוחלש, מוכה, אבל שולט ונהנה מתמיכה עממית. אנחנו רואים את זה כבר בדיווחים על כך שחמאס מחזיר את שליטתו האזרחית לאזורים בעיר עזה שהצבא נסוג מהם, שלא לדבר על המשך ירי רקטות מצפון הרצועה וממרכזה.

הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, כך דווח בימים האחרונים, "מאבד סבלנות" כלפי נתניהו וממשלתו, משום שהיא מסרבת לדון ב"יום שאחרי", ובעיקר מסרבת לדון בכינון "רשות פלסטינית מחודשת" שתשלוט בעזה במקום חמאס, ובמקום לחזק את הרשות הפלסטינית, מחלישה אותה בכך שאיננה מעבירה לה את הכספים שהיא חייבת לה.

"צריך להפסיק לשקר לעצמנו". חבר הקבינט, השר גדי אייזנקוט, בהלוויית בנו שנהרג בעזה, 8 בדצמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

בקבינט המלחמה כבר מתרבים הקולות המביעים תסכול מההחלטה של נתניהו לא להחליט. חבר הקבינט גדי אייזנקוט אמר בישיבה שהתקיימה ביום ה-100 למלחמה ש"צריך להפסיק לשקר לעצמנו, לגלות אומץ ולהוביל לעסקה גדולה שתחזיר את החטופים הביתה… אין מה להמשיך באותה מתכונת שהולכים בה כמו עיוורים". שר הביטחון, יואב גלנט, החרה החזיק אחריו ואמר בגלוי כי "חוסר החלטה מדיני עלול לפגוע בהתקדמות הפעולה הצבאית", ובערוץ 13 דווח שאפילו הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר כי משום שלא נבנתה אסטרטגיה ל"יום שאחרי", "אנחנו עומדים בפני שחיקה של ההישגים שהשגנו עד עכשיו במלחמה".

אבל הבעיה היא שאין היום בישראל לובי מספיק חזק לסיום המלחמה באמצעות הסדר מדיני. בשבועות האחרונים יש התעוררות של מחאה שדורשת בדיוק את זה – הפסקת המלחמה והסדר מדיני – אבל היא עדיין קטנה. במקביל, המשטרה אינה מאפשרת לקיים הפגנות תחת הכותרת הזו, ותקשורת המיינסטרים כמעט אינה נותנת מקום לשיח הזה ומציגה אותו כלא-לגיטימי, גובל בבגידה. ככה שגם אם יש לא מעט יהודים-ישראלים, המבינים שהדרך היחידה לסיים את המלחמה ולהזיז את חמאס מהשלטון בעזה היא על ידי ממשלה פלסטינית מאוחדת שתשלוט גם בעזה וגם בגדה, ועל ידי תחילת מו"מ על הסדר מדיני עם הפלסטינים, קולם כמעט לא נשמע.

הלובי המרכזי להשגת הפסקת אש הוא זה של משפחות החטופים, שרובם הגדול הפסיקו לקנות את הספינים של הצבא והממשלה, כאילו המשך הלחץ הצבאי יביא לשחרור יקיריהם. עם זאת, מטה המשפחות נזהר כמו מאש מהבעת איזושהי עמדה שתתפרש כפוליטית. אבל העובדה שחמאס יוצר זיקה חד משמעית בין שחרור החטופים ובין הפסקת אש מוחלטת, דוחפת חלק מבני המשפחות, ואת מי שתומכים בהם בתקשורת ובפוליטיקה, לאמץ את הקריאה להפסקת אש ממושכת תמורת שחרור רוב החטופים, לפחות כל האזרחים.

מחאה לשחרור החטופים מול הקריה בתל אביב, אחרי הירי בשלושת החטופים בעזה, ב-15 בדצמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הלובי המרכזי להשגת הפסקת אש הוא זה של משפחות החטופים. מחאה לשחרור החטופים מול הקריה בתל אביב, אחרי הירי בשלושת החטופים בעזה, ב-15 בדצמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הקריאה הזו עדיין לא באה במסגרת פוליטית של הסדר מדיני לסיום המלחמה. להפך, חלק גדול מתומכי האופציה הזו אומרים שאחרי השלמת העסקה, ישראל צריכה להפר את הפסקת האש ולחדש את הלחימה כדי "להשלים את המשימה" ולחסל את חמאס. ובכל זאת, תנועת ההזדהות עם החטופים, ההולכת ומתרחבת, עשויה בסופו של דבר לקדם הסכם מדיני לסיום המלחמה, שכן קשה לראות הסכם כולל להשבת החטופים שלא יכלול מרכיב מדיני כלשהו.

באופן מעניין, גם תושבי עוטף עזה ו"עוטף לבנון" עשויים לשמש כלובי למען פתרון מדיני למלחמה בעזה. אף שהצבא כבר מנסה לעודד תושבים לחזור לישובים בעוטף עזה והממשלה אפילו מבטיחה תמריצים למי שיחזור, התושבים מסרבים. "קוראים לנו לחזור הביתה כשעדיין לא שקט אצלנו", אמרה תושבת עין השלושה ל"וואלה", "זה נראה כאילו שוב שכחו אותנו ומוותרים עלינו". "שיעמדנו מולנו ויגידו לנו את האמת, גם אם היא לא נוחה לכולנו", הוסיף תושב שדרות. זה בוודאי חל על תושבי היישובים בצפון, שנמצאים תחת מטווח יומיומי, קטלני ומדויק.

אחרי האימה והרצח של 7 באוקטובר, לתושבי העוטף יש אינטרס מידי, קיומי, בסילוקו של חמאס מהשלטון בעזה. רובם העצום תמך ותומך במתקפה הישראלית על עזה. חלקם אפילו הביע באופן גלוי רצון שהעזתים פשוט ייעלמו. "זה או אנחנו או הם", התבטא שוב ושוב חיים ילין, לשעבר ראש מועצת אשכול ותושב בארי.

אבל העזתים לא נעלמו, ורעיון הטרנספר יישאר כנראה במשרדים של משרד המודיעין של גילה גמליאל. אבל גם המלחמה לאין קץ, שמציעים כרגע הצבא מצד אחד ונתניהו וחבורתו מצד שני, לא יכולה לספק את הדרישה הבסיסית של תושבי עוטף עזה ושל תושבי הצפון לחיים בטוחים בבתיהם, בלי איומים בטילים או בחדירות. לכן עצם הסירוב שלהם לחזור ליישוביהם עשוי ללחוץ את הממשלה לחפש פתרון יציב יותר מאשר עוד מבצע צבאי.

כרגע אין קואליציה בין הכוחות האלה. השמאל המתנגד למלחמה, משפחות החטופים והמפונים מהדרום ומהצפון – ודאי שאין להם מכנה פוליטי משותף, ולכן קשה לדבר על לובי חזק בישראל לסיום המלחמה בדרך לא צבאית. אבל המשך הדשדוש הצבאי, הדרישות להשבת החטופים, והמצוקה של המפונים, בתוספת הזעם הציבורי על נתניהו שרק הולך וגובר והלחץ הבינלאומי, מוושינגטון עד האג, עשויים לשנות את התמונה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

פלסטינים בורחים משכונת א-רימאל בעיר עזה, אחרי שהצבא הוציא הוראת פינוי לתושבים, ב-8 ביולי 2024 (צילום: פריאל עבדו)

ישראל הורתה לאלפים בעזה לעבור לאזורים "בטוחים", ואז הפציצה אותם

פלסטינים שברחו מהעיר עזה מערבה, בהתאם להוראות הצבא הישראלי, מצאו את עצמם מכותרים ותחת אש טנקים, כטב"מים וצלפים. "אם ננסה להתפנות, יירו בנו; אם נישאר, ניהרג"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf