חינוך ציוני היה ונותר חינוך כוחני לעליונות יהודית

כיתה א' בבי"ס ויתקין בתל אביב ביום העצמאות ה-25. (הארכיון לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב, מתוך אתר פיקיוויקי)

"המלחמה, האופפת אותנו עתה, היא במידה מרובה פרי התמודדות של כוחות חינוך מתנגדים זה לזה. מצד אחד גברה בזמננו האסכולה הטוֹטליטרית; היא הצליחה – על ידי חינוך ותעמולה שיטתיים עד מאד ומכוונים לתכליתם עד להפליא – להקים דור תוקפני, מעריץ כוח ומוכן לקורבנות. לעומתה עומדת עתה במערכה האסכולה הדמוקרטית, שגידלה את חניכיה על ברכי אהבה לחופש ולכל מי שנברא בצלם אלוהים".

אף שיש כאן תיאור מדויק של מציאות חיינו, המילים נכתבו בשנת 1940. המלחמה האמורה היא מלחמת העולם השנייה, והכוחות החינוכיים המנוגדים הם של גרמניה הנאצית לעומת בריטניה. הציטוט לקוח מתוך ספרו של אליעזר ריגר: "החינוך העברי בארץ ישראל", שאת חלקו ניתן לקרוא באתר פרויקט בן יהודה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קריאה בסקירה שכתב ריגר על מערכת החינוך של זמנו, מוכיחה שהחינוך העברי (הציוני, לפני הקמת המדינה) היה קרוב יותר לאסכולה הכוחנית מאשר לזאת הדמוקרטית. מעל הכול, הנחת היסוד של החינוך היתה שליהודים עליונות מוסרית וזכויות יתר על שכניהם. לפיכך, הוא אינו יכול להיחשב חינוך דמוקרטי.

אליעזר ריגר היה מחנך, מורה ומנהל בתי ספר, והחל משנת 1928 היה המפקח הראשי על בתי הספר העבריים בזרם החינוך הכללי. בראשית שנות ה-50 שימש כמנכ"ל משרד החינוך. בתפקידים אלה היה ריגר שותף בכיר לעיצוב המדיניות של מערכת החינוך. סקירתו היא עדות נאמנה לרוח החינוך העברי או הציוני של אותם ימים.

במתח שבין חינוך חילוני ודתי

על היותם נטולי "הרגשה דתית". אליעזר ריגר (צילום: ויקיפדיה)

ריגר, יליד 1896, שייך לדור אשר עבר במסלול חייו מהעולם היהודי הישן אל ההשכלה והקדמה. הוא החל את לימודיו בחדר המסורתי, וסיים עם תעודת בגרות בגימנסיה הממשלתית בקרקוב. אחר כך למד במקביל הסמכה לרבנות ותואר דוקטור בהיסטוריה באוניברסיטת וינה.

ככזה, הוא העריך עד מאוד את עולם הלמדנות היהודי. הוא כתב (וגם זה ציטוט אקטואלי): "כל הצבאות, בתי הנשק והחומות, שהקימו להם עמים אחרים לשם הגנתם, לא הצליחו בתעודתם העיקרית במידה שהצליחו חובשי הישיבה היהודים ובתי המדרש בהגנת עמם ובעידוד רוחו".

את הדור הצעיר, ילידי הארץ, הוא ביקר על היותם נטולי "הרגשה דתית". על כן, בבתי הספר העבריים, לצד החינוך הכללי והמדעי, 43% משעות הלימוד הוקדשו ללימודי קודש ויהדות. לא מדובר בהכרח בחינוך אמוני. ריגר הבין את החינוך הדתי כחינוך רוחני, שכן "שום כוח רוחני לא הצליח עד כה לספק את הכמיהה הזאת בלעדי הדת". והבין זאת גם כחינוך לאומי, שכן "תרבותנו הלאומית הייתה במיטב גילוייה בכל הדורות תרבות דתית".

במתח שבין חינוך חופשי לסמכותי

בתקופתו של ריגר שגשג באירופה זרם "החינוך החדש" (הפרוגרסיבי). חינוך זה שלל אלימות ונוקשות מצד המורות והמורים, וביקש לעורר את הסקרנות הטבעית באמצעות למידה חברתית ושיתופית, פעלתנות וחקירה עצמית.

ריגר לא התלהב. לדעתו, "שקיעת הסמכות" הביאה בדרך כלל לידי כישלון גמור. "התלמידים לא התקדמו בדרך ארץ, נעשו אנוכיים, חוש האחריות והדיוק נחלש בהם. הם לא התקדמו גם בלימודים: עבודתם נעשתה שטחית יותר ויותר".

שקיעת הסמכות פגעה לדעתו גם במעמד המורה. ערעור סמכותם "יותר משהיה ביטוי למרדנותו של הדור הצעיר, היה ביטוי לאובדן אמונת הדור המבוגר בכוחות עצמו".

במתח שבין השכלה לתעמולה

ריגר טען שהמורות והמורים מרוכזים יתר על המידה בהוראת המקצועות, ושוכחים כי "בידם הופקדה האחריות לגורל האומה". הוא קרא לחזק את החינוך החלוצי, ואף פרט את המשימות הלאומיות שעומדות בפני הדור הצעיר.

לדעתו, יש להתמיד בחינוך חלוצי "כל עוד רק 3% מעם ישראל נמצאים בארץ ישראל ו-97% מתנוונים בגולה; כל עוד 6% מאדמת ארץ ישראל המערבית בידינו ו-94% נשארו בלתי נגאלים; כל עוד מחצית יושבי המולדת העברית התאזרחו ומחציתם השני לא הסתלקו מהפספורטים הנוכריים; (…) כל עוד רק שישית מהישוב הם חקלאים; (…) כל עוד חזקה עדיין ההתנגחות בין האינטרסים הכיתתיים ובין הרצון הקיבוצי של העם; וכל עוד אין בטחון חיים ורכוש ואויבי מפעלנו שתו עלינו מסביב".

החינוך של שנת 1940 נדרש אם כך לגייס את הנוער למשימת "גאולת" כל הארץ מידי הערבים, הגירת כל היהודים לישראל, עבודה בחקלאות, אחדות העם, רק בעברית, רק בדרכון מקומי (שלמרבה האירוניה היה אז דרכון פלסטיני), ועד שננצח את כל שכנינו.

ריגר ערג לחזון נביאי ישראל, אשר בזכותם "השאיפה לתיקון החברה מובלעת בדמנו". אולם הוא זיהה סכנה בשאיפה לצדק מופשט, שכן בעולם המציאות, הצדק "אינו בא לידי גילויו אלא כשהוא מצויד בכוח".

לפיכך, יש לכלול בתוכנית הלימודים את "ההתאמנות בכושר הגנה". כמו ציונים רבים לפניו ואחריו, ריגר משוכנע כי "לא ישכון שלום בארץ עד אשר היהודים לא יהיו כאן לכוח העשוי לבלי חת". אומנם צריך להיזהר מפולחן הכוח, אולם אסור לוותר על הנשק רק "משום הסכנה הכרוכה בשימושו".

במתח שבין לאומיות יהודית וערבית

"השאלה הערבית", כפי שריגר הגדיר זאת, היא החשובה מכולן, שכן היחס ללאומיות הערבית יקבע "במידה מרובה את כיוון התפתחותה של הלאומיות העברית". בסוגיה זאת החזיק ריגר בנרטיב הציוני המוכר: היהודים שבו לארצם שלהם, לא היתה בהם שנאה לערבים, הערבים סירבו לפשרה "אלא חפצו לעקור ולהשמיד", היהודים הציעו פשרה אך לבסוף נאלצו להגן על עצמם.

את הלאומיות הערבית הוא תיאר בבוז. הנוער הערבי למד מהאירופאים רק "בריונות פטריוטית", "השבטים הנודדים ששים אלי קרב", ו"האפנדים אוהבי שררה". אם יש גילויי אלימות בצד היהודי, הרי גם זה באשמת הערבים. זאת "המנהיגות הערבית הקיצונית" אשר מסעירה "את היצרים של ההמון הערבי", שהובילה "בעקיפין" את "ההמון היהודי לתגובות איבה".

ואף על פי כן, ריגר אדם משכיל. הוא כתב במפורש: "לא קרה עוד בהיסטוריה, כי עם מהעמים יאוֹת מרצונו הטוב להתיישבות עם אחר בארצו". וכאן אנו מגיעים אל המסקנה, שקיבעה במידה רבה את הסכסוך הלאומי עד ימינו: "הערבים מצידם צודקים, אולם צדק יתר וזכות יתר יש ליהודים".

במתח שבין שלום ומלחמה

"אין לך עם אוהב שלום יותר מעם ישראל" הצהיר ריגר, אולם הוסיף מיד כמה תנאי "אבל". ראשית קבע כי "גורל ארץ ישראל יוכרע בכוח הזרוע", ועל כן "על היהודים להצטייד בכוח", ו"בית הספר העברי צריך לקבל על עצמו את האחריות על חישול הדור הצעיר נגד פחד, רתיעה והתבטלות".

שנית הוסיף, ש"בכוח פיסי בלבד אין מכניעים עם מורד לאורך ימים". על כן הוא הציע שהיהודים ישלטו על שטחי ארץ רציפים, נקיים מערבים. לאמור: "יצירת ישובים יהודים רצופים, נקיים פחות או יותר מתערובת לאומית אחרת".

ואחרי שיש ליהודים את זכויות היתר, את הכוח הצבאי ואת השליטה החד לאומית בארץ, רק אז תיתכן הפשרה: "עלינו להיות מוכנים לראות בארץ ישראל מולדת משותפת לעם העברי ולערביי הארץ, ולהבטיח נאמנה שוויון גמור ביניהם ובינינו עד סוף הדורות".

כך עוצב החינוך הציוני בשנים שלפני הקמת המדינה, וכזה הוא גם כיום. הוא שוחר שלום, נכון לפשרה, דמוקרטי, מכיר בשוויון ערך האדם וכיוצא באלה. אבל, כל זאת בתנאי שקודם ננצח בכוח, ונשלוט על שטחי הארץ שאין בהם ערבים. זאת מותר לנו, כי לנו עליונות מוסרית וזכויות יתר לאומיות, מכוח הדת היהודית. העובדה שהצד הערבי לא קיבל, ואינו מקבל גם כיום, את התנאים הדרקוניים האלה, מוכיחה שפניו היו מלכתחילה למלחמה ולהשמדת היהודים. וזה מה שהיה צריך להוכיח.