המורה שהבטיח את הים, והשתחרר מספרי הלימוד

סרט על שחרור החינוך. מתוך הסרט "המורה שהבטיח את הים" (צילום: filmax)

"המורה שהבטיח את הים" הוא סרט ספרדי משנת 2023, המוצג בימים אלה בבתי הקולנוע. הסרט מרגש מאוד, מעורר השראה ומומלץ לצפייה. כדי לא לפגוע בחוויית הצפייה, אכתוב פחות על הסרט ויותר על הגישה החינוכית המוצגת בו. מעין שיעור הכנה לצפייה.

הרעיון המרכזי גאוני בפשטותו: הלמידה מתהווה מתוך כך שהתלמידים כותבים בעצמם את ספרי הלימוד שלהם.

מבוסס על סיפור אמיתי

הסרט שוזר שני סיפורים. האחד הוא סיפורה של אריאדנה, אישה צעירה בת זמננו, שמתוודעת לראשונה לקורות ילדותו של סבא שלה. הסבא, קרלוס, גדל כילד יתום בכפר הררי קטן במחוז בורגוס בצפון ספרד, בתקופת מלחמת האזרחים. השני הוא סיפורו של מורה הכפר, שאימץ את הסבא הילד בשנים 1934 עד 1936.

אריאדנה היא דמות בדיונית, אולם היא עוקבת אחר אירועי אמת. ב-2010 התגלה קבר אחים במחוז בורגוס, ובו נמצאו שרידי גופות של 105 נשים וגברים שנרצחו בידי המהפכנים הלאומנים בקיץ 1936. גילוי הקבר מניע את אריאדנה לצאת למסע בעקבות סבה.

סיפורו של המורה הוא אמת היסטורית. מדובר באנטוני בנאיז'ס (Antoni Benaiges), שהיה בן 31 כאשר הוצב לשמש כמורה בכפר הקטן. הוא היה חבר המפלגה הסוציאליסטית, וכתב טורים בשבועון שמאל שיצא לאור במחוז הכפרי.

הפדגוגיה של פריינט

כפי שמוזכר בסרט, בנאיז'ס יישם בבית הספר את הפדגוגיה של פריינט. מדובר בפדגוג הצרפתי סלסטין פריינט (Célestin Freinet), שעליו לא מצאתי מידע בעברית, גם לא בארבעת כרכי האנציקלופדיה החינוכית מ-1961.

פריינט, שנולד ב-1896, בגר ופעל במרחב הכפרי ההררי של פרובנס, בדרום מזרח צרפת. במלחמת העולם הראשונה הוא גויס לצבא, ונפצע קשה בחזהו בקרב. מכאן והלאה הפך לפציפיסט בדעותיו, והצטרף לאגודת המורים הקשורה למפלגה הקומוניסטית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

החל מ-1921 שימש פריינט כמורה באחד מכפרי פרובנס. לשיטת ההוראה שפיתח שני יסודות. הראשון מבוסס על זיכרונותיו המרים כתלמיד, בבית ספר שכולו היה טרור ואימה. על כן הוא בחר כמורה ליישם חינוך הומניסטי – חינוך שאין בו אלימות ואיומים, אלא כזה המפתח את הרצון והעניין של הילדות והילדים בלמידה. הוא הדגיש כי לשם הכנת הילד לחיים הבוגרים אין למהר ולמשמע אותו, אלא דווקא לאפשר לו לחוות ילדות משוחררת ושמחה.

היסוד השני, כך על פי המסופר (ויש הטוענים שזה מיתוס), קשור לפציעתו בחזה, פגיעה שהקשתה עליו את הדיבור. לכן זנח את ההוראה הפרונטלית (הרצאות המורה), והקדיש את רוב זמן הכיתה ללמידת חקר עצמאית של התלמידים. באותו הקשר הוא רכש לבית הספר מכונת דפוס קטנה, על מנת להעביר את ההוראה למדיום של כתיבה וקריאה, כחלופה להרצאה ולהקשבה.

כאשר חיבר את שני היסודות נברא הפלא, המודגם היטב בסרט הספרדי. התלמידים יצאו באופן קבוע מהכיתה על מנת להתבונן וללמוד את סביבתם הטבעית ואת הקהילה המקומית שלהם. כאשר חזרו לכיתה, הם כתבו חיבורים המסכמים את מה שראו, חקרו וחוו.

החיבור של כל צוות תלמידים הוצג בכיתה, והכיתה כולה דנה בטקסט והציעה תיקוני עריכה. בתוך כך הם למדו את מיומנויות היסוד: שפה וחשבון, וכן ידע עולם בתחומי הדעת השונים. לאחר שהחיבורים קיבלו את אישור הכיתה, הם הודפסו במכונת הדפוס, ונכרכו כספרון תחת שם הנושא שלמדו.

כל תלמיד קיבל עותק של הספר, וכך למעשה הם כתבו בעצמם את ספרי הלימוד שלהם. עם השנים נפוצה השיטה לבתי ספר נוספים. בעידודו של פריינט, התלמידים החלו לשלוח עותקים מספרי הלימוד שכתבו והדפיסו בין בתי הספר. בסרט הספרדי מודגם קשר כזה של בית הספר הקטן בצפון ספרד עם בתי ספר מרחבי דרום אמריקה.

על בסיס קשר המשלוחים, נוסדה כבר ב-1928 התארגנות מורים שכונתה: "תנועת פריינט". עם השנים התמסדה התנועה, והיא פעילה גם בימינו תחת השם FIMEM – הפדרציה הבינלאומית של בתי הספר המודרניים, וגם: הפדרציה הבינלאומית של תנועת פריינט. ראו אתר האינטרנט (בכמה שפות), ועמוד הפייסבוק הפעיל (בצרפתית וספרדית).

עקרונות "החינוך החדש"

למעשה יישם פרנייט את עקרונות "החינוך החדש", זרם של חשיבה פדגוגית שנפוץ בעולם בשלושה העשורים הראשונים של המאה ה-20. אנשי החינוך החדש המוכרים בישראל, ועליהם כתבתי בשיחה מקומית, הם ג'ון דיואי (ארה"ב), מריה מונטסורי (איטליה), ויאנוש קורצ'אק (פולין). כתבתי גם על המורים דוד אידלסון ויהודה פולני, שיישמו את החינוך החדש בשנות ה-20 בתל אביב.

החינוך החדש של פרנייט מבוסס על "מוקדי עניין", עקרון שמוכר אצלנו בשם שיטת הנושאים. בגישה זאת המורה נענה לסקרנות הטבעית של הילד, והופך את מה שמושך את תשומת ליבו לנושא הלימוד. כך למשל לומדים שפה, טבע, גיאוגרפיה, פיזיקה ועוד, דרך נושאים כדוגמת הנחל הזורם בקרבת הכפר, או תהליך ייצור הלחם.

הלמידה היא לעולם חברתית ושיתופית. היא מתהווה מתוך השיחה החופשית בין הילדים לנוכח הנושא שעליו מדברים או התופעה שאליה נחשפים. בשיחה, כל הערה, רעיון או מחשבה של ילד אחד, מאתגרת את מה שהילדים האחרים יודעים או חווים, וכך מעשירה את טווח ההתייחסות שלהם, ומרחיבה את חוג מחשבותיהם.

הלמידה נעשית בחקירה עצמאית. ההנחה היא שהבנה של רעיון או תופעה מתרחשת מתוך תהליך הלמידה, ולא מתוך שינון האמת המדעית שהמורה מביא לכיתה. תשובה נכונה אפשר לזכור ואפשר גם לשכוח. אבל חקירה של שאלות כגון: מדוע הדבר הוא כפי שהוא? מהן נסיבות התהוותו או התרחשותו? היא זאת שמַבְנה מסלולי חשיבה חדשים בהכרה. וכאשר מבינים דבר, כבר לא צריך לשנן ולהתאמץ לזכור אותו.

מכאן גם נגזר עקרון נוסף שיישם פליינט – הלמידה הפעילה. אין אפשרות לחקור את העולם בצוותי חקר של תלמידים, מתוך עמדה פסיבית. הלומד הוא פעיל, מעורב, יוזם ומתנדב, וכך מחזק את העניין וההנעה הפנימיים, את תחושת המסוגלות, ואת לקיחת האחריות על הלמידה ועל חייו בכלל.

ספרי הלימוד מסרסרים את החינוך

ספרי הלימוד הרשמיים עוגנו כעזר הוראה מחייב כבר בחוק חינוך חובה הראשון, שנכלל בחוקת המדינה של פרוסיה מ-1794. הספרים שמטעם המדינה, יחד עם תוכניות הלימודים האחידות ומבחני הבגרות האחידים, נועדו לאחד את מערכת החינוך ברחבי הממלכה. כל המורות והמורים מלמדים בדיוק את אותם שיעורים לכל הילדות והילדים.

בכך מעקרים ספרי הלימוד את מעמד המורה. אומנות ההוראה היא אומנות ההתאמה בין הילדות והילדים לבין ידע העולם, וספרי הלימוד חוסמים את המורה מלהתייחס ליכולות ולצרכים של כל ילדה וילד. לכן, כתיבת ספרי הלימוד בידי הילדים עצמם, היא המהלך המשחרר את המורה.

המורה בנאיז'ס (כפי שקרה באמת, ומוצג בסרט), לקח רעיון זה צעד קדימה. כאשר התברר לו שהילדות והילדים לא יצאו מכפרם ולא ראו את הים, הוא מעודד אותם לכתוב על כך, והם מדפיסים ספר בשם: "הים – בדמיונם של ילדים שלא ראוהו מעולם".

אומנות ההוראה היא אומנות ההתאמה בין הילדות והילדים לבין ידע העולם. בית ספר בניואלוס דה בורבה, שם לימד אנטוני בנאיז'ס (צילום: Sergi Bernal, CC BY 4.0)

לא רק שהספר לא נכתב בידי מדענים חוקרי-ים, הוא אפילו לא נכתב כסיכום של תהליך חקירה של הילדים. הספר לא מציג את מה שיש לדעת בסוף תהליך הלמידה, אלא הוא ממוקם לפני הלמידה. הספר נועד להניע את הלמידה, על בסיס רגשותיהם ודמיונם החופשי של התלמידות והתלמידים.

הסרט "המורה שהבטיח את הים" הוא סרט על שחרור ההדחקה של מלחמת האזרחים בזיכרון הקולקטיבי בספרד. בתוך כך, הוא סרט על שחרור החינוך. ספר הלימוד המבוסס דווקא על אי ידיעה, הוא המסמל את חשיבותו של הרצון החופשי לדעת.