newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיים יבין, אני לא מתנצל שאני מדבר רוסית ברחוב

חיים יבין בילדותו התנתק מהוריו, משפתם ותרבותם לטובת הישראליות החדשה של דור הפלמ"ח. עידן ועידנים חלפו מאז, ועכשיו הוא כועס שצעירים דוברי רוסית מסרבים ללכת בדרכו ולמחוק את זהותם לטובת כור ההיתוך

מאת:

והרי הודעה שהתקבלה זה עתה: כור ההיתוך מת. מישהו מוכן לספר על זה לחיים יבין? אחרת הוא ימשיך להסתובב ברחבי הארץ ולחפש ישראלים בצלמו ובדמותו. לחפש את מייבשי הביצות ששרים שירי פלמ"ח עם מבטא גרמני ומדקלמים את אוסישקין, אחד העם, פינסקר ושות'. לא שאותם גדולי הדור ההוא לא חשובים, אבל הם לא רלוונטיים להיום, וכך גם חיים יבין. מבחינת חיים יבין אלה האנשים שמגדירים את הישראליות, וכדי להיות ישראלי צריך לקרוא את כתבי ציון.

בסרט הדוקומנטרי "הישראלים החדשים" בבימוי של רודיון (ראובן) ברודסקי, ששודר ביום חמישי בערוץ 10, יוצא יבין לחפש את הישראלים החדשים. הוא מחפש אותם בין דוברי הרוסית שעלו לארץ אי שם בשנות ה-90. הסרט עוסק בקבוצות שונות של אנשים שחיים בארץ, כולם עלו בשלב זה או אחר ממדינות ברית המועצות לשעבר. חלקם מחוברים יותר לתרבות ולשורשים הרוסים וחלקם פחות, כולם ישראלים. זה יופיה של זהות, אפשר לנוע על הציר בין הישראלית לרוסית – ועדיין להיות ישראלים.

הגיוני, נכון? אז זהו שחיים יבין לא מבין את זה, מבחינתו אנחנו, העולים של אז, חייבים לזנוח את השפה הרוסית, את התרבות הרוסית, את המסורת הרוסית ולהודות כל בוקר למדינת ישראל שהביאתנו עד הלום והצילתנו מידי החושך והרשע של ברית המועצות. אין מקום לשפה הרוסית בישראליות של יבין. מבחינתו אולגה לביא – אחת הדמויות בסרט, שנאבקת בחברה הישראלית כדי להיות שייכת, כדי להיות כתבת בטלוויזיה ולא לענייני רוסים, ותוך כדי כך זונחת כל סממן למנטאליות רוסית – היא האידיאל. היא התגלמות הציונות על פי יבין. כל השאר, כולל דור 1.5 שמשמרים את התרבות ואת השורשים הרוסיים, עדיין לא הגיעו למדרגה האבולוציונית בה הם עוזבים את רוסיה ומגיעים תודעתית לישראל.

> המשרד לשירותי דת בקמפיין: גיור ימנע מהילדים העתידיים שלכם בעיות

חיים יבין ואדי ז'נסקר במהלך צילומי הסרט "הישראלים האמיתיים" (סופי סוסונוב-הדר, דור 1.5)

חיים יבין ואדי ז'נסקר במהלך צילומי הסרט "הישראלים האמיתיים" (סופי סוסונוב-הדר, דור 1.5)

בצפייה חוזרת של הסרט אני בעצם מבין שהסרט הוא לא עלינו, הוא על חיים יבין. לקראת סוף הסרט חוזר יבין לטראומת הילדות שלו ומספר איך זנח את ההתרבות הייקית שלו ואימץ בכח את התרבות הישראלית המתגבשת. המחיר שהוא שילם אז היה נתק וניכור להורים שלו, שנשארו ייקים בעוד יבין הלך והפך ישראלי.

הבעיה היא שגם היום, 82 שנים אחרי שיבין הגיע לארץ, הוא חושב שזו הדרך הטבעית והנכונה. הוא חושב שזה מצב נורמלי שילדים זונחים את השורשים שלהם, מתנכרים למקום ממנו הם באו ועושים איפוס לתרבות שלהם, רק כדי להיות חלק מהסביבה החדשה. הוא ממשיך לראות את העולם בשחור ולבן, בציוני או לא ציוני. הוא שופט את העולם, מגדיר את הישראליות ומחלק ציונים לישראלים על פי השקפת עולמו. לפחות בסוף הסרט יבין מודע שהוא מקובע, עם הקיבעון הזה הסרט היה צריך להתחיל.

הסרט הוא גם על החברה הישראלית, אבל בתקשורת כמו בתקשורת הוא מפספס את היופי, את המגוון, את ההון האנושי והתרבותי הקיים בה. הסרט לוקח לקצוות את הציר של רוסיות מול ישראליות, של החלטה לשלוח את הילד לגן דובר רוסית מול השאיפה להיות כתבת שלא לעינייני רוסים ובכך להיות ישראלית לכל דבר. הקצוות מעניינים מבחינה תקשורתית, האמצע מעניין מבחינת השיח והמגוון. ברור מה היא עמדתו של יבין, אבל שני הקצוות ישראלים לא פחות ממנו עצמו. למעשה אלה כבר מזמן לא "קצוות", זה המיינסטרים של החברה הישראלית, היא השתנתה, יבין לא.

בנימה לא מתנצלת, שמאוד טרנדית לאחרונה, גם אני לא מתנצל על כך שסבא שלי לא ייבש ביצות ולא שירת בפלמ"ח, לא מתנצל על כך שאבא שלי לא גדל על כתבים של זקני ציון ולא מתנצל על כך שאני מדבר רוסית ברחוב או חוגג נובי גוד. בעיקר אני לא צריך את יבין שיגדיר אותי כישראלי יותר או ישראלי פחות על פי ראות עיניו. חיים יבין מייצג משהו, הוא מייצג דור הולך ונעלם ותפיסות חברתיות שהולכות ונעלמות, הוא מייצג את הממסד, האשכנזי, המיושן שעדיין מחלק ציונים לחברה הישראלית ולא מבין שהתקדמנו מאז.

> בית להומלסים פוליטיים: כשרוסים ומזרחים מתגברים על ההפרד ומשול

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf